המוטיבציה של התערוכה נחשפת עוד לפני הכניסה לגלריה - בחלון הראווה מוצב מעמד תכשיטים ובו שלושה תליוני זהב בצורת טלאי צהוב. מתברר העיסוק בדמות היהודי המבוזה, שמצביעים עליו ככזה, ובמקביל - בתרבות צריכה, בייצור אובייקטים מפתים, ארוטיים, תכשיטיים. החיבור בין שני העניינים לא קל לעיכול, והוא עובר כחוט השני לאורך כל המוצגים.
בקולקציה של זויה צ'רקסקי יש הגדה של פסח, שלום עליכם, מערך אובייקטים שנקרא "היהודי הנודד", קערות פסח ועוד. הקולקציה כולה עשויה בצורה גרפית, איורית, או של מוצרי צריכה הנאמנים לרוח היודאיקה, מודרנית יותר ופחות. בכל הקולקציה דמות היהודי מוצגת באופן קריקטורלי, מוגזמת קווי מתאר, אשכנזית-גלותית, כפי שהיא מופיעה בפארודיות אנטישמיות.
לרגע נראה שיש כאן אמירה כואבת, נוקבת על הסטריאוטיפ האנטישמי דווקא דרך אימוצו, חשיפתו, הוצאתו הביקורתית לאור, אבל מאחר ובכמה ארטיפקטים מוצג אותו יהודי עב קפוטה ומסולסל פיאות כשהוא עירום (או לא לגמרי לבוש), קשה להימנע מלראות גם במהלך של זויה מהלך מבזה, משפיל, מנמיך. עבודה בשם Action Toy היא בובת פלסטיק של דתי יושב עירום עם אף ענק. ציור אקוורל משרטט דתי עירום, יושב כשרגליו שלובות זו על זו, שפתיו משורבבות והוא אוחז חבצלת ארוכת גבעול בידיו המטופחות מדי. ההומו-ארוטיות או הנשיות-שביהודיות היא טקסט אנטישמי לעילא, שלא מתפרק כאן לגורמיו, לא נחשפת טעותו הבסיסית ולא מתברר מימד העוולה עליו הוא נשען. אצל זויה הוא הופך למוצר מפתה, נעים לעין, מהוקצע.
מעורפלות האמירה של התערוכה מתבררת גם עקב הדיון הסוער והמתמשך שהתרחש לא מזמן סביב התערוכה Mirroring Evil בניו יורק, שעסקה בחילחולם של דימויים נאציים לתרבות הפופולרית. גם בה הוצגו כמה עבודות שעברו את גבול הנסבל, לכאורה, מבחינת בוטות הייצוג, מבחינת ההשוואה בין הפתיינות של הקפיטליזם המאוחר (על שטיפת המוח שלו, על הערצת הכוח שלו, על יכולת הנירמול שלו) לבין הרייך השלישי. אלא שלא היה ספק שהתערוכה עוסקת בביקורת הצריכה. שהיא מנסה למתוח קו בין יצרני/צרכני המוות דאז לבין המצב התרבותי/כלכלי שבתוכו פועלת האמנות כיום. המסקנה היתה קשה. אמרו על התערוכה שהיא מניפולטיבית, פרובוקטיבית. ב"קולקציית יודאיקה" של זויה יש תחושה עמומה של פרובוקטיביות, אבל תחום העיסוק לא מתבהר דיו, כך שאי אפשר לומר בבטחה מה העניין כאן.
יש היסטוריה מקומית לעיסוק ביהודיות, ביודאיקה (כלומר - באפקט המוצרי, בחפצים של הפולחן), החל מעבודות בצלאל, עבור בעבודות של מיכאל סגן כהן, בצלחות של גרשוני, תערוכת "מסלולי נדודים" במוזיאון ישראל ועד לניר הוד בדמות נער דתי. ויש עוד הרבה. העיסוק הזה מעניין במידה והוא בא חשבון עם היחס בין אומנות לאמנות, בין האיסור על פסל ומסיכה לבין העיסוק ביצירת אמנות, בין אל מופשט לנוכחות קונקרטית של אובייקט בחלל (עגל זהב/ יומרה למעשה בריאה), אם הוא זורה אור חדש על ההיסטוריה, על התרבות. בתערוכה הזו זה לא קורה משום שאנו נותרים עם לוגואים של יהדות (פאני קפלן והירשל גרינשפן, שלום עליכם, המזרח), עם סימנים חיצוניים בלבד. העובדה שזה יפה, שזה עשוי טוב (ואפילו טוב מאוד) היא מחמאה שאפשר לתת לכל סופר סת"מ, כותב מזוזות ומאייר כתובות. אפילו אין נקיטת עמדה נשית מול המקצועות המכובדים האלה. העובדה שזה יפה ועשוי טוב ידועה לנו כבר מהיודאיקה המקורית עצמה. אמירה על אודותיה (מלבד ניחוח קל של ביזוי) לא נוכחת.
* התערוכה "קוקציית יודאיקה" מוצגת בגלריה רוזנפלד בתל אביב עד ה-14 במרץ 2003
געוואלד!
6.1.2003 / 9:58