לרשימה הארוכה גם כך של ספרים גדולים שהפכו לסרטים כושלים, הצטרף הסתיו כישלון מפואר במיוחד: "החוחית", עיבוד לרב-המכר זוכה הפוליצר של דונה טארט. למרות העובדה שמככבים בו שמות כמו ניקול קידמן, ג'פרי רייט, שרה פולסון והכוכב העולה אנזל אלגורט ("בייבי דרייבר" ובקרוב העיבוד של ספילברג ל"סיפור הפרברים"), הוא קיבל ביקורות איומות והתרסק בקופות, מה שצפוי לגרור הפסדים של כארבעים מיליון דולר לפחות. כל המספרים הכואבים הללו לא מנעו את הפצתו בישראל, והסרט המושמץ עלה כאן בסוף השבוע האחרון, לאחר הקרנת בכורה בפני אולם ריק למדי בפסטיבל חיפה.
לא קראתי את "החוחית", אך מי שכן, הביעו סקפטיות באשר לסיכויים לצמצם אותו כהלכה למסגרת קולנועית. זאת, כיוון שהרומן עב הכרס הולם יותר מיני-סדרה. הוא מתפרש על פני כמעט שמונה-מאות עמודים, וקופץ בין שלל נקודת זמן. הסאגה מתחילה בהולנד של אמצע המאה ה-17, בה הצייר ההולנדי קרל פבריציוס נהרג בפיצוץ שהרס את הסטודיו שלו והחריב את רוב עבודותיו. היא ממשיכה בניו יורק של ימינו, בה אחד מן הציורים ששרד את האסון, בשמו נקראים הספר והסרט, מוצא עצמו בלבו של אסון נוסף, והפעם פיגוע במוזיאון המטרופוליטן.
גם במקרה זה, הציור נותר בשלמותו, וכך מגיע לידיו של ילד בשם תיאו, שמאבד את אמו בפיגוע, והסרט ממשיך ללוות אותו בצעירותו, בעודו מנסה להתמודד עם שלל אתגרים: הפוסט-טראומה, השכול, שלל התסבוכות שנוצרו במשפחתו בגלל מות האם, וכמובן האחריות הגדולה שמוטלת על כתפיו בתור מי שמחזיק בציור כה נדיר ויקר ערך.
אף שהסרט נמשך כשעתיים וחצי, ברור שקשה לו להכיל את כל האירועים הללו. כיאה ליצירה העוסקת בשני אסונות, גם הוא נראה לפעמים כמו תאונת רכבת. הבמאי ג'ון קראולי הגיע לכאן במומנטום טוב, לאחר שביים את "ברוקלין" הנהדר והמהולל וגם שני פרקים ב"בלש אמיתי", אך נפל פה בבור שטמן לעצמו בעצם הרצון לעבד את הספר הבלתי ניתן לעיבוד.
קצרה היריעה מלפרט את כל מה שלא עובד כאן, אך נציין כי בין השאר, "החוחית" מתפאר באחת מתצוגות המשחק האיומות שנראו על המסך לאחרונה - זו של אנאירין ברנרד הוולשי, שמגלם את חברו הרוסי של הגיבור, ועושה זאת עם מבטא מגוחך, מניירות מוגזמות והופעה המזכירה בצעקנות חסרת המודעות שלה את האיכויות הדרמטיות של "החדר", שנחשב לאחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים והפך הודות לכך לפולחן.
בהמשך לכך, "החוחית" כולו מתנהל באופן שיכור, הזוי ונטול כל שמץ של עידון או אירוניה, אבל דווקא בגלל זה יש בו רוב הזמן משהו יפה ומרענן. נדיר לפגוש בימינו סרט, או למעשה כל תוצר תרבותי, שלא מפחד להתחבר לרגשות שלו, אך הפיאסקו הזה אינו מהסס לגלוש למחוזות הסנטימנטליות ולהחצין את רגשותיו ממש כמו שסרטי אינדי עשו פעם, עד לא מזמן, כשציניות עדיין לא היתה מובנת מאליה.
הסרט כמכלול אינו מוצלח, אך בצד לא מעט סצינות תמוהות, הוא מציג הרבה רגעים יפהפיים, בהם חוסר החשש להתחבר לרגשות מוביל לתוצאות נוגעות ללב. למשל, המעמד בו הגיבור נפגש בבית קפה עם חברת נפשו/יקירת לבו, המסבירה לו למה לעולם לא יוכלו להיות ביחד, וכל זאת לצלילים המלנכוליים של ההרכב Cigarettes After Sex, שזה אחד השימושים הקולנועיים הראשונים ביצירתו. רגע כזה אולי היה נראה טבעי על המסכים עד לפני עשור וחצי, אך כיום ניצב כהתפרצות סנטימנטלית יוצאת דופן ומקסימה.
יתרון נוסף הוא תצוגות המשחק: חוץ מברנרד, שקיבל תפקיד בלתי אפשרי, השאר הם בעלי מלאכה מעולים שעושים את עבודתם ללא רבב. אלגורט כגיבור, קידמן כאמו המאמצת, ג'פרי רייט כמנטור שלו, לוק ווילסון כאביו המנוכר, שרה פולסון כזוגתו ואחרים. כולם מתנהגים כאילו אינם יודעים שהם בסרט גרוע, ומאפשרים לרגעים גם לקהל לשמר את האשליה הזו. גם הפסקול נהדר, וחוץ מהשיר שכבר ציינו כולל שימושים יפים בניו אורדר וברדיוהד, שמוסיפים לסרט עוד קצת עוצמה רגשית.
כיאה לסרט שנקודת המוצא שלו היא הולנד של 1654, "החוחית" נראה לחלוטין לא שייך לזמן בו יצא לאקרנים. לכן, לא פלא שהקהל נותר כה אדיש אליו, אבל כאן בדיוק טמון סוד קסמו. לו יצא לפני עשור או שניים, היה נותר כעוד עיבוד קולנועי כושל לספר אהוב, אך בימינו הוא נרשם כקוריוז חינני, שקשה להסיר ממנו את העיניים. כשהצפייה מסתיימת, נותר רק לשער מה יהיה רב המכר הבא שהוליווד תהפוך לכישלון קופתי קולוסלי.
