בספר הזה הדמויות שטוחות והשפה די נמוכה. וזה כל כך מרענן ונהדר

    האם עולם הספרות פתוח רק לשוחרי העברית היפה ולמכורים? לפעמים מותר להתענג גם על קריאה פשוטה, מעט ילדותית ופשוט לזרום עם הטקסט. ב"השועלים של שמשון" סימון טטרו מתבסס על שבועה אחת: אני את השפה שהכרתי בשכונה לא מלבין. ככה דיברו אצלנו וכך בדיוק אתם גם תחוו זאת

    • ספר

    עולם הפשע הישראלי לא מקבל ייצוג ממשי בספרות העברית, אלא אם מחשיבים ספרים בלשיים. בדרך כלל, כל מה שנוגע בפשע מתכסה במעטפת המוכרת של "מתח", עם דמויות בדויות שמדיפות מחסור חמור באותנטיות. ייתכן שהסיבה לכך טמונה בכך שהתחום הזה פשוט פחות נוצץ בעברית. אחרי הכול, הארלם או השכונות האלימות של לוס אנג'לס הרבה יותר קורצות מאשקלון ול-true crime, ובמיוחד לפושעים קטנים, פשוט אין ביקוש. הישראלים עסוקים מדי בפוליטיקה, צבא ותל אביב, עזבו אותם מכל מיני פושעים קטנים מהפריפריה. אז כן, יש לנו את סמי מיכאל, סמי ברדוגו, דודו בוסי ועוד סופרים מזרחיים מעולים שבאו מרקע לא פשוט, אבל הסיפורת שלהם יותר נוקבת ובעלת מסרים חדים ופחות פולקלוריסטית.

    מסיבה זאת "השועלים של שמשון" שכתב איש התקשורת סימון טטרו, הוא ספר מעט שונה. זהו קובץ סיפורים קצרים-בינוניים שנשענים על זיכרונות ילדותו של המחבר משכונת שמשון באשקלון. הדמויות בדויות, אבל אפשר לנחש שמתבססות על אנשים אמיתיים. באחד מהם קוזו, הג'ינג'י של הבלוק, עושה את המכה הכי לא צפויה שיש, באחר אסי נחמיאס, שחולם להיות זמר גדול, מצליח באופן מוזר להופיע בפני עיר שלמה, בני בינגו המהמר הולך צעד אחד רחוק מדי ועוד כהנה וכהנה. את שלל הסיפורים הזה מלווה ארומה חמוצה ומפויחת של הצד הרע של האייטיז.

    עוד בוואלה! NEWS

    מעצור קריאה: "חוה" של איגי דיין יפה, אך ברובו ריק מתוכן

    לכתבה המלאה
    כריכת הספר "השועלים של שמשון"

    "השועלים של שמשון" אינו ספר מתוחכם ו/או נשגב. נהפוך הוא, טטרו נצמד לנוסחה הפשוטה מפעם - ספר את הסיפור כמו שהוא על ממד אחד ואל תשכח להצמיד לו פואנטה. חלק מהפואנטות טובות, אחרות לא מספיק מהוקצעות, אבל האופי הכללי שלו הוא של ספר מודע לעצמו ובעקבות זאת משוחרר מכללים מגבילים. בעולם הספרות העכשווי כותבים ניצבים בפני סטנדרטים מאוד נוקשים - הם צריכים להקנות לדמויות עומק ועושר בשפה, ברוב המקרים גם הסופים נשארים פתוחים 'כדי לייצר חומר למחשבה'. ובכן, "השועלים של שמשון" הכי רחוק מהמקום הזה. הדמויות שטוחות למדי, השפה מורכבת לא אחת מז'רגון רחוב ולכל אפיזודה יש סוף סגור.

    ומה רע בכך, בעצם? האם נגזר עלינו להיות מחויבים לעולם הספרותי הקלאסי, להיתקל בביטויים גבוהים שמשמשים לא אחת בתור מעצור קריאה ולהסתובב בתחושה של "מה לעזאזל הוא רצה להגיד בסיום הזה?" האם עולם הספרות פתוח רק לשוחרי העברית היפה ולמכורים? לפעמים מותר להתענג גם על קריאה פשוטה, מעט ילדותית ופשוט לזרום עם הטקסט. ב"השועלים של שמשון" טטרו מתבסס על שבועה פנימית אחת: אני את השפה שהכרתי בשכונה לא מלבין. היא יכולה להיות נמוכה ונחותה, אבל איתה גדלתי, ככה דיברו אצלנו וכך בדיוק אתם גם תחוו את זה.

    גרסה מודרנית לדן בן אמוץ

    זו אינה השוואה ל"ילקוט הכזבים", אוסף הסיפורים הקלאסי של דן בן אמוץ וחיים חפר משנות ה-50, אבל במודע או שלא "השועלים של שמשון" הוא סוג של גרסה מודרנית ומעט פארודית. אז השתמשו בן אמוץ וחפר בצ'יזבטים קצרים והומוריסטיים בעלי פואנטה על בני דור הפלמ"ח, וטטרו עושה משהו דומה - הדמויות שונות ואת מלח הארץ החליפו גנבי מקררים, התקופה אחרת, אבל העיקרון אותו עיקרון - יותר מדי דמויות צבעוניות במקום אחד מכדי שאפשר יהיה לפסוח עליהן.

    בזכות פשטותו חולפת קריאת הספר ביעף. פחות אהבתי את עולם הדימויים, שנראה לא אחת מאולץ ומיושן ("הוא היה מתהלך ברחוב עם צוואר נטוי חזק שמאלה, כמו אלה שמחפשים ספר במדפים של סטימצקי"), אבל בסך הכול "השועלים של שמשון" הוא לקט כיפי של סיפורים במשקל קל. הוא לא מתיימר להיות משהו אחר מלבד ציור לא מחייב של נוף ילדותו של המחבר, בלי צבעים אמנותיים שמטייחים את המראה האמיתי. אם אתם יוצאים לטיול, יושבים ברכבת או סתם מחפשים להעביר את הזמן, קחו את הספר החביב הזה כאופציה, ולו משום שהוא מתאים גם ובמיוחד לאלה שלא נמנים עם חובבי הספרות הקלאסית.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully