משפחות של מוזיקאים, על כל התחרותיות, הפרפקציוניזם והפאסיב-אגרסיב שכנראה יש בהן, מפרנסות מזה שנים את הקולנוע העלילתי. הן כבר עמדו במרכז קלאסיקות מודרניות כמו "לב בחורף", ורק לאחרונה ראינו אותן משמשות השראה לסרט גרמני טרי ומצוין בשם "לארה", שהוקרן בפסטיבל חיפה בסוכות.
בסוף השבוע הזה, עולה כאן למסכים גם סרט ישראלי המטפל בנושא העסיסי: "אלוהי הפסנתר" של איתי טל. בדומה ל"אנשים שהם לא אני" של הדס בן ארויה, גם הפעם מדובר בפרויקט שצמח במסגרת לימודיו באוניברסיטה של התסריטאי-במאי, ואז תפח לממדים של יצירה באורך מלא. המשפחה המוזיקלית שעומדת במרכזו מתוסבכת במיוחד: האב חלם להיות פסנתרן אבל לא הצליח לעמוד ברף הבלתי אפשרי שהעמיד לעצמו, אז הרים ידיים ועבר לעמדה טכנוקרטית, כמנהל הקונסרבטוריון; בתו ענת נכנעה גם כן לטרור הפרפקציוניסטי שלו, ופרשה אף היא. כעת, כמו הרבה הורים מתוסכלים, היא מקווה להגשים את חלומותיה דרך בנה - אלא שהוא נולד חירש.
התסכול דוחף את ענת לבצע מעשה נואש, שלא נגלה כאן את טיבו כדי לא להרוס את אלמנט ההפתעה. נאמר שהוא מופרך עלילתית בכל קנה מידה, וגם כמובן שעם הזמן מתגלה כי התוצאות שלו אחרות ממה שהגיבורה קיוותה.
צפיתי בסרט פעמיים, ולזכותו נאמר קודם כל שני דברים: ראשית, הוא מתפתח בצורה רהוטה וקולחת, מעניין לעקוב אחר מהלכיו והתסריטאי-במאי משכיל לבנות דרמה ומתח. נוסף לכך, בצפייה הנוספת מתגלים הרבדים שבו. בתחילה, למשל, חשבתי שהגיבורה כאן היא ענת. במבט מחודש, הבנתי שהגיבור האמיתי הוא אב המשפחה - הפטריאך שהפך את עצמו לאלוהים, הציב לו ולצאצאיו אילנות גבוהים שלאף אחד מהם לא היה סיכוי להיתלות בהם, ודאג תמיד להיות בעמדה ממנה יוכל למשוך בחוטים, לשלוט בגורל ולדאוג שאם הוא יהיה מתוסכל, כך יהיו גם כולם.
יתרון אחר של הסרט הוא תצוגות המשחק. אנחנו רגילים לראות בקולנוע אותן פנים כל הזמן, אך כאן לוהקו שחקנים ושחקניות שלא תמיד מקבלים את ההזדמנויות הראויות. את ענת מגלמת נעמה פרייס, שחקנית עם אצילות יוצאת דופן בנוף הקולנוע המקומי, שזה למעשה תפקידה הקולנועי הגדול עד כה.
כאן אבקש גם לחרוג ממנהגי ולציין פרט רכילות: מדובר בזוגתו של נדב לפיד. למה זה מעניין או רלוונטי? כי "אלוהי הפסנתר" מתכתב עם "הגננת" שיצר בן זוגה, ונראה כמעין בן דוד מרוחק שלו. שניהם דומים למשל בתיאור המתח שבין העולם האמנותי הרוחני והחברה הישראלית החומרנית, וברמיזות על הפרוורטיות שמסתתרת מתחת לפני השטח של הבורגנות המקומית. בשני המקרים, בן זוגה של הגיבורה מתואר גם כסחי גנרי ללא אופי, שנוכח בתמונה אך למעשה לא קיים בה.
את אבי הגיבור מגלם זאב שמשוני המצוין, מי שכיכב בצעירותו ב"חייל הלילה" של דני וולמן (1984), תוצר נוסף שכמו "הגננת" ו"אלוהי הפסנתר" משתייך לקבוצה מצומצמת של סרטים אפלוליים תוצרת הארץ, בהם הדמות הראשית נוקטת בפעולה חריגה ופרועה המערערת את הנורמות החברתיות. מאז הסרט ההוא, בעל המלאכה הוותיק לא הרבה להופיע על המסך הגדול, ותענוג להיתקל בו כאן, מה עוד שהוא בשיאו.
את "אלוהי הפסנתר" מפארים עוד כמה שחקנים מצוינים, ובהם אלי גורנשטיין, שמעון מימרן ועמי ויינברג, וכמובן גם הרבה מוזיקה קלאסית. ניכר שיוצר הסרט בא מן העולם הזה, ומלא תשוקה לגביו, כמו גם לגבי הדמויות שלו.
עם זאת, יש בסרט שני פגמים מהותיים, האחד לא בשליטת של היוצר והשני כן. קודם כל: אין מה לעשות, אבל המגבלות התקציביות ניכרות בו, ובהחלט קל להבין כי השלמת הפקתו נעשתה בשיניים ובציפורניים.
מעבר לעניינים הטכניים, נראה גם כי הסרט היה יכול להרשות לעצמו ללכת לכיוונים פרועים וקיצוניים יותר. אין בעיה בכך שנקודת הפתיחה בלתי סבירה, אפילו פנטסטית: בשביל זה יש אמנות, אבל גם אין טעם להשתמש בה כדי לפתח מה שרוב הזמן מתנהל כדרמה ריאליסטית. כבר מהשם שלו ברור כי "אלוהי הפסנתר" מושפע מ"המורה לפסנתר" של מיכאל הנקה, אבל הוא לא מאתגר את עצמו באותה מידה, ורק מגרד מעט מן הקינקיות והפרוורטיות שמסתתרת מתחת לפני השטח שבו.
דוגמה מושלמת לכך מגיעה בסצינה הכי טובה בסרט, בה מבקרת הגיבורה במקום שבו מסתתר הסוד הכי גדול שלה, ומפתחת דיאלוג כמעט נטול מילים עם אחת העובדות בו, בגילומה של ליאורה ריבלין. זה רגע קולנועי עשוי למופת, שיש בו מסתורין, הזרה ותחושה שהכל יכול לקרות, וחבל ש"אלוהי הפסנתר" לא מנצל את הפוטנציאל ליצור מתוכו עוד רגעים שכאלה.
ההסתייגויות הללו לא מבטלות את ההתרשמות מן הפוטנציאל של איתי טל, לפחות על סמך מה שנחשף ב"אלוהי הפסנתר". מדובר בסרט מהנה, מקורי, מעורר מחשבה, שניצב גם בתור רסיטל עתיר הבטחה של יוצרו הצעיר. פסנתרן גדול כנראה כבר לא ייצא ממנו, במאי מצוין אולי כן.
