לפני כעשור וחצי, הדהים ג'ונתן קאוט האמריקאי את עולם הקולנוע עם סרטו הראשון, "Tarnation", שהתבסס באופן פורץ דרך על קטעי ארכיון משפחתיים כדי לתאר את התבגרותו במשפחה מעורערת נפשית. עכשיו, משחזר אריאל סמל הישראלי את ההישג ב"פאראנו", הבנוי אף הוא מצילומים אינטימיים בלבד, אותם אגר במשך שנים של תיעוד עצמי כפייתי.
סמל נודע בשלושת העשורים האחרונים כבמאי פרסומות מהולל וכצלם קולנוע וסטילס, והוציא לפני כחמש שנים את "אנשי הפינגווין", ובו תיעוד של חיי הלילה התלאביביים בשנות השמונים. כעת, מתברר כי חייו היו אפלים וסוערים בהרבה מאלה של האנשים שצילם, וזאת בלשון המעטה.
העובדה כי בשלב מסוים האמין סמל ברצינות רבה כי נחטף בידי חוצנים מתגלה בסופו של דבר רק כפרט קטן בקורותיו. אלה כוללים בין השאר גם שלל טראומות כמי שגדל במשפחה מאמצת, רדופת שדים מן השואה, וכאדם בוגר ניהל שלל מערכות יחסים חולניות עם נשים. סקס מזדמן, עירום פרונטלי חסר בושה, טירוף נפשי עמוק, מריבות אינסופיות, הרס עצמי ומן הסתם גם פראנויות הן החומרים המרכיבים את הפסיפס של "פאראנו", אך יש בו גם חיפוש תמידי אחר תיקון, חמלה ורוך. כפי שמגדירה זאת מי שתהפוך לאהבת חייו של הבמאי - "אתה לא עושה סרט על חייזרים, אלא על אהבה".
צילומי הארכיון מתהדרים מלכתחילה בזוויות צילום משונות ומעוותות, והבמאי משלב ביניהם באמצעות עריכה תזזיתית המשקפת את תודעתו המעורערת. השילוב בין הסגנון הזה לתכנים הקשים ממילא הופך את "פאראנו" לאחד מסרטי הדוקו הכי מטורפים שנעשו בישראל, אם לא המטורף שבהם. זה עלול היה להיות קוריוז ותו לא, אבל התוצאה ניחנת בעוצמה רגשית נדירה. בתחילה היא מרתיעה, אך כיאה ל"סרט על אהבה", עם הזמן קשה שלא להתאהב בה.
נוסף לכך, ככל שסמל חופר עמוק יותר בעברו, כך מתברר עד כמה עמוקים שורשי הטראומה שלו, וכיצד הרקע של משפחתו משפיע על ההווה שלו. וכך, מציף "פאראנו" על פני השטח נושא שהתרבות הישראלית העכשווית מעדיפה להדחיק: הצורה שבה השואה ערערה משפחות שלמות במשך דורות שונים, והמידה שבה הזוועות של שנות הארבעים ממשיכות להדהד אצלנו גם כיום.
"פאראנו" ערך את הבכורה המקומית שלו בקיץ האחרון במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים, אז גם כתבנו עליו לראשונה, אבל למרות איכותו וייחודו, או אולי דווקא בגללה, מתקשה מאז למצוא את מקומו. אמנם הצופים ששמעו עליו ונתנו לו הזדמנות מתארים אותו בצדק כ"חוויה חוץ-גופית", אבל אף גוף שידור מקומי לא הואיל לרכוש אותו, ובסינמטק תל אביב הוא מוצג רק פעם בשבוע, ועלול לאבד במהרה גם את כבשת הרש הזו. אפשר רק לקוות כי כמה שיותר שוחרי ושוחרות קולנוע ייחשפו אליו, ויאפשרו לו להישאר עם הראש מעל המים. אסור לתת לאוצר כזה ללכת לאיבוד.