למרות שהוא נחשב מחשובי הציירים במאה העשרים ואמן שציירים נחשבים שאבו השראה מיצירותיו, בישראל הוצגה עד היום תערוכה בודדת מציוריו של הצייר הדגול חיים סוטין, ומאז עברו כבר חמישים שנה. כעת מעלה המשכן לאמנות עין חרוד על שם חיים אתר תערוכה מיצירותיו של סוטין. התערוכה נקראת "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית". לדברי יניב שפירא, מנהל המוזיאון והאוצר הראשי שלו ואחד משלושת אוצרי התערוכה, מדובר בגולת הכותרת של התערוכות שציינו את שנתו השמונים של המוזיאון. חלק מהציורים של סוטין שמוצגים בתערוכה לא הוצגו מעולם לציבור הרחב. לצורך הצגת ציוריו נדרשו מהמוזיאון התאמות מיוחדות של תנאי לחות וטמפרטורה.
סוטין נחשב מגדולי אמנות המאה העשרים, מי שנמנה על הבולטים ב"אסכולת פריז" אשר כונה "פיקאסו היהודי". הוא נחשב "צייר של ציירים" ומי שיצירתו היוותה השראה לאמנים רבים. יצירתו עדיין מהדהדת ומשפיעה על אמנים בני ימינו. ציוריו נמצאים בתצוגות קבע במוזיאונים לאמנות החשובים בעולם, בהם המטרופוליטן, האורנז'רי וה-MoMA. בציוריו של חיים סוטין אין מוטיבים יהודים - לא רב, לא תפילה, לא פולמוס ואף לא ציורי העיירה היהודית, ועם זאת יש שרואים בו הצייר שביטא טוב מכולם את הרוח היהודית בתחילת המאה הקודמת; סערת הנפש והרוח בימים של מצוקה, של עיירות רדופות פוגרומים ושל עננה הולכת ומתקדרת מעל חיי העם היהודי.
"ציורו לכאורה גס, מכוער, אכול ריקבון, על כל פנים בעשור הראשון של יצירתו בפריז, אך לא היה ואין צייר שני שנתן 'אות אזעקה' לאנושות על המתרחש ועל העתיד להתרחש", כתב עליו ב-1973 גבריאל טלפיר, משורר ומבקר ספרות שהוציא במשך עשרות שנים את כתב העת "גזית" לאמנות וספרות. את התערוכה אצרו ביחד סוריה סדיקובה, האוצרת הראשית של מוזיאון פושקין במוסקבה; ד"ר בת-שבע גולדמן-אידה ממוזיאון תל אביב לאמנות ויניב שפירא.
המשכן לאמנות עין חרוד הוא פרי חזונו של הצייר וחבר הקיבוץ חיים אתר (אפתקר). המפעל הרוחני-תרבותי הזה שהחל בתוך צריף דל, נועד להמריא מעל חיי החולין והעבודה היום-יומית ולהוסיף רובד רוחני לפרויקט שיבתו של העם היהודי לארצו. "מחוייבים הננו להעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת - נשקע תוך קטנות החיים והיא תכריע אותנו", כתב אתר לחברי קיבוצו ב-1938 בעת ששהה בפריז. "בניין האמנות-הוא גם בניין החיים בתוכנו", הוסיף.
בערב שמחת תורה 1948, בעיצומם של קרבות עקובים מדם על קיומה של המדינה שרק נולדה, נחנך המשכן לאמנות. "לא לחינם המקום נקרא משכן והוא נחנך בערב שמחת תורה", אמר שפירא על המבנה שניצב בראש הגבעה. לכך אפשר להוסיף את החלטתו של טלפיר, חברו הקרב של אתר, לקרוא בשם "גזית" לירחון בנושאי ספרות ואמנות שהוציא החל משנת 1931 (בית המקדש נבנה מאבני גזית). ההעמקה ביסודות הרוחניים תוך עיסוק באמנות, כפי שביקש אתר, נעשתה תוך חיבור והמשכיות לתרבות היהודית. בתמיכתו ושבשליחותו של הקיבוץ, אתר אסף ואצר יצירות של אמנים יהודים וחפצי יודאיקה, ממש בתחושת שליחות ודחיפות ערב המלחמה והחורבן של העולם היהודי באירופה.
נסיעתו לפריז שנתיים לפני מלחמת העולם השניה תוארה בקיבוץ כמסע "לשם רכישת ערכים רוחניים שהם צורך בחיי הקיבוץ". במסעו זה לפריז נחשף אתר לציוריו של סוטין אותם תיאר כ"זעקת התקוממות" נגד כל מה שנתפס כציור שכלי או אקדמי. אתר הושפע מיצירתו של סוטין ובתערוכה החדשה מוקדש חלל אחד ליצירתו שמוצגת בסמיכות לחללים בהם מוצגים ציוריו של סוטין.
סוטין לא כתב כמעט דבר על חייו ולא היה היסטוריון שליווה אותו. קורות חייו מורכבים מסיפורים ועדויות שהצטברו, חלקם עד לכדי מיתוסים. יש סיפורים שמופיעים במספר גירסאות. אחת מאותן חוויות שמופיעות במספר ורסיות מסבירה היטב את עולמו הפנימי של סוטין, את החרדה הקיומית, את המתח שבין חיים למוות, ואת הזעקה החנוקה. הוא סיפר כי פעם ראה את קצב העיירה שוחט עוף ומקיז את דמו. "רציתי לזעוק, אבל למראה ארשת פניו העליזה נבלע הקול בגרוני", הוא צוטט. "זעקה זו - אני תמיד מרגיש אותה שם".
על אותו זיכרון ילדות שנצרב בנפשו סיפר בשנות הבריחה במלחמת העולם השניה, כשהרגיש את הגסטפו בגבו. "כל חייו הוא ניסה לשחרר את הצעקה הזאת", אמר שפירא. "הוא כל הזמן ניסה לבטא את המקום הזה, המקום האנושי, ההומניסטי, היהודי". גולדמן-אידה אמרה כי "סוטין החדיר לציוריו רוח ורגש וביטא בהם את המהות הפנימית".
בתערוכה בעין חרוד מוצגים 18 מציוריו של סוטין והערך המוסף שהיא מביאה הוא בזרקור שהיא מפנה אל ההשפעה ה"סוטינית" על שלושה דורות של ציירים ישראלים. כך למשל מציגה התערוכה פרק ובו 43 אמנים ישראליים שהושפעו מסוטין מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 ועד היום, בהם ציבי גבע, משה גרשוני, אורי ליפשיץ, מיכל נאמן, משה קסטל, אורי ריזמן, יגאל תומרקין, יוסף זריצקי ועוד.
שפירא: "הצגתו של סוטין לצד 43 אמנים ישראלים מעוררת כבר עכשיו עניין גדול בחו"ל בקרב חוקרים, אספנים ואוהבי סוטין. האמנים הללו מייצגים מגוון של ערכים בהשפעת יצירתו של סוטין. יש שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו - בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי חיים, אחרים נמשכו אל החומריות של הצבע, אל משיכות המכחול העזות או לאותה אנרגיה מתפרצת. הצגתה של האמנות הישראלית לצדו סוטין הופכים תערוכה זו למקורית ומחדשת".
סוטין מת בשנת 1943 והוא בן 50. אחרי ארבע שנות בריחה מפני הגרמנים נאלץ להגיע לפריז לצורך ניתוח, נוכח מצב הבריאותי הקשה. ב-9 באוגוסט 1943, בבוקר שאחרי ניתוח ממושך, סוטין מת. עם פתיחת התערוכה אמר שפירא כי "למרות שמעולם לא ביקר בישראל, סוטין שב הביתה, אל בית שהוקם עבורו ועבור אמנים יהודים אחרים בקיבוץ בעמק, בית שמעולם לא היה לו".