"השפתיים הכי חשובות לי". במשפט הקצר הזה נפתח ספר הביכורים היפה של טלי שמיר-ורצברגר, "חלק כמו מים". את המשפט אומר צעיר חירש. זה משפט צפוי: שפתיים חשובות לחירשים כי הם לא שומעים מילים אלא מבינים אותן על פי תנועות שפתיים. אבל זה משפט פתיחה שנבחר בקפידה כדי לאותת לקורא איך להקשיב לספר הזה: תקרא בשקט ובסבלנות. הטקסט לא ידהים אותך. הוא לא יצעק באוזניך. הוא יסמן לך שביל. אם תלך בשביל תמצא שהוא עשוי ממשפטים קצרים וברורים. גם הם יהיו בעברית בהירה. הם לא יחודו לך חידות. הם גם ייזהרו שלא להתפייט. הם יעסקו לכאורה ברגיל ובצפוי. אבל כשהם יצטרפו זה לזה יתגלה לך הבלתי רגיל שמתחת לרגיל, יתגלה הרעש שמתחת לשקט של האילם, תתגלה הדרמה ששפתיים מדברות הן רק פני השטח שלה.
רוני הוא הצעיר החירש שחי במושב ישראלי מרוחק מן המרכז. הוא נולד שומע. בחלומותיו הוא עדיין שומע. אמו שהתאלמנה מגנה עליו, בזמן שהיא מחפשת, ולא מוצאת, גבר שיחלוק איתה חייה. סבתו חולת הסכרת וקטועת הרגליים מעניקה לו חום שהולך ודועך, עד שהיא מסתלקת מן העולם. יש בחייו כלב. ויש חבר שהתגייס לצבא ומתכתב איתו מרחוק בסלולרי. סמוך לתחילת הסיפור רוני מחליט לוותר על ההגנה החונקת של אמו ושל המושב, ולהתחיל בחיים עצמאיים בתל אביב. שם הוא מוצא עבודה כסדרן באופרה. שם, באופרה, קוטעת המחברת את סיפורו של רוני ושם היא מפגישה אותו עם איש אחר ועם סיפור שני. ההצלבה בין שני הסיפורים לוקחת את הכתיבה של טלי שמיר-ורצברגר אל מישור גבוה של התבוננות ושל תבונה.
אל האופרה מגיע יוחי (שנקרא פעם יוחאי), פנסיונר שעבד שנים ארוכות כמלטש יהלומים, והעבודה המשמימה הצמיתה אותו וחסמה את האויר בריאותיו. כך הלכו ונחסמו גם ערוצי הקשר שבינו לבין אשתו. יש לו חבר, פנסיונר כמוהו, נהג מונית שהתגרש ומחפש אישה, וחושש להיכלא עם אישה, ומזהיר את יוחי שלא יוותר על נישואיו. יוחי לא מוותר, אבל הסיפור יוביל אותו, לאט, בעדינות, ביופי ובעצב, אל סף הוויתור הזה, שהוא קשה לו, וגם אולי נחוץ לו. גם הוא כאמור עושה את דרכו אל האופרה. שם הוא מתקבל כניצב בהפקה. שם הוא פוגש את רוני החירש. יש ביניהם רק מעט מפגשים חטופים. לא נוצר ביניהם קשר של ממש. הוא מסתיר מאשתו את כל עניין האופרה. עד שהוא, בדפים האחרונים של הספר, לא מסתיר.
ההצלבה הזאת של שני הסיפורים מחלצת את הספר ממה שפעם קראו לו "ריאליזם זוחל". הקורא מובל אל השקט המעיק של החירש. זאת הובלה חסכונית (הספר כולו קצר), וזהירה, ומשכנעת, ומעוררת הזדהות. רגע מרגש, שגם מעניק לספר את שמו, הוא הרגע שבו סבתו האוהבת של רוני מאחלת לו, שלמרות הדיבור העמום שהוא מסוגל לדבר, יפגוש "בחורה שיגיד את השם שלה חלק כמו מים". או רגע מרגש אחר: יש לו מדריכה בחוג לפיסול שנקראת שירה, והוא רוצה להגיד את שמה, אבל יש בו דווקא את שני העיצורים שהוא לא מסוגל להשמיע: ש' ו-ר'.
אבל טלי שמיר-ורצברגר לא רצתה לכתוב סיפור על חירשות. או על ניכור של זיקנה. היא בוודאי לא רצתה שהקורא שלה ירחם על חירש. או על פנסיונר. יש לה חוש שישי שיודע להמנע ממלודרמה. היא קוטעת את הסיפור על החירש הצעיר באמצעות סיפור השונה ממנו לגמרי - של זקן ששומע היטב, שלא חי במושב מרוחק, שאין לו ולא כלום עם חסותה של אם. גם בסיפורו של יוחי יודעת הסופרת לעקוב בזהירות ובשקט אחרי פרטי עדינים ורגעים דוקרים: הרגע שבו הוא חושב על המושג "זמן ריק", אחרי שנים ארוכות שבהן מילא ודחס את הזמן שלו באבק יהלומים מחניק; או הרגע שבו הוא מנסה, ולא באמת מצליח, לקשור שיחה של ממש עם החירש הצעיר שפגש במסדרון האופרה.
ההצלבה של הסיפורים מובילה את הקורא לא אל פרטי החוויה של כל אחד מן הגיבורים, אלא איזו הכללה שקטה שמעל שני הסיפורים: בלי דרשות, בלי פרק "פילוסופי", בלי תיאוריה כזאת או אחרת שמבצבצת מאחורי הטקסט - מוצא את עצמו הקורא מהרהר על שאלות שהסופרת לא רוצה להשיב עליהן: מה מחבר, ומה מפריד, בין חיזור מהוסס מאוד, וכנראה חד צדדי, של אילם צעיר אחרי מדריכת פיסול נמרצת, לבין חיזור מהוסס מאד, וכנראה דו צדדי, של מלטש יהלומים קשיש אחרי תופרת תלבושות קשישה? מה מחבר, ומה מפריד, בין החלטה של צעיר לעזוב לראשונה את המושב שבו גדל לבין החלטה של זקן להעלים לראשונה מאשתו דרמה שעוברת עליו? הקורא שקיבל במשפטים קצרים וברורים תיאורים מדויקים של שני אנשים, עובר במהלך לא צעקני אל שאלות בלתי פתורות שמרחפות מעל הספר השלם - שאלות של מעשה ומחירו, של מיניות וניכור, של חותם הגיל ומה שמעבר לכל הגילים.
ויש עוד מימד בתבונת ההצלבה של הסופרת: יש דמיון בין שני סיפורי הניכור האלה, אבל אין ביניהם סימטריה. כי סימטריה ספרותית היתה מעגלת את הפינות של סיפורי חיים שיש ביניהם נגיעה, אבל אין תבנית הדוקה שמחברת ביניהם. התוצאה היא ספר שבנוסף לכל מעלותיו מצליח לא ליפול לבורות צפויים מדי, ונוכחים מדי בספרים רבים, של תקינות פוליטית (זאת אומרת של דעות שקודמות להתבוננויות). זה כמעט ספר על פריפריה ועל מרכז, אבל בזכות הצלבת הסיפורים זה לא ספר על פריפריה ועל מרכז. ודווקא לכן יש לו הרבה להגיד על האנרגיות של העיר הגדולה ועל הריחוק מהן - בין שזה ריחוק פיזי ובין שזה ריחוק נפשי. זה כמעט ספר על חיי נישואים ארוכים ומתרפטים, אבל - שוב בזכות הצלבת הסיפורים - זה לא ספר על חיי נישואים. ודווקא לכן יש לו הרבה להגיד על ביחד של בני אדם ועל הלבד שבתוך הביחד.
זה גם ספר על אופרה. הסופרת, שהולכת כל כך בזהירות בשבילים האפורים של החיים, בחרה להפגיש את שני הסיפורים שלה בגרנדיוזית שבכל האמנויות, בהפקה שהכל בה גדול מהחיים, צבעוני מהחיים, מלודרמטי מהחיים. ואז, בשולי הקולות הממריאים של הזמרים, וליד התלבושות התיאטרליות, היא מציבה סדרן חירש אחד וסטטיסט כבוי אחד. שניהם רחוקים ממרכז הבמה הסוערת, אבל שניהם זקוקים להתחכך בסערה שעל הבמה כדי לשמור על הניצוץ שבתוכם שלא יכבה.
בדפים האחרונים של הספר, אחרי שיוחי הסתיר מאשתו שבועות רבים של חזרות, הוא מפתיע אותה ומספר לה כמעט את הכל על הרפתקת האופרה שלו. הוא גם משאיר לה הזמנה לחזרה הגנרלית. היא לא תבוא. במקומה יפגוש לרגע יוחי את רוני בחדר ההלבשה. הוא נכנס כדי להגיד לו - לדבר אליו למרות האילמות שלו- את שתי המלים הפשוטות "כל הכבוד!". אבל הספר לא יסתיים על הבמה כאשר יוחי מופיע עליה. הספר ידלג אל אחרי החזרה ואל ביתם של יוחי ואשתו. היא תשאל אותו - שוב בשלוש מילים מעטות ופשוטות - "זה היה יפה?", אבל לא תחכה לתשובה. היא תלך בשפתיים קפוצות אל המיטה שהציעה לעצמה מחוץ לחדר השינה שלהם. ככה, בלי אופרה, וגם בלי התאמה סימטרית, נגמר הסיפור היפה והמר הזה.