ישראל מובילה את ה-OCED במספר הילדים הממוצע למשפחה. כתוצאה מכך, אנחנו גם מובילים את הטבלאות העולמיות בכמות הסרטים לגיל הרך שמופצים כאן מדי שנה. לעומת זאת, כמעט ולא ראינו יצירות תוצרת הארץ העוסקות בסיפורים מאחורי לידתם של כל הזאטוטים הללו, שחלקם הגיעו לאוויר העולם ביזע ובדמעות.
דוגמה יוצאת היה "אבינו", סרטו של מני יעיש מ-2016, שגיבורו פונה לעולם הפשע כדי לממן את טיפולי הפוריות היקרים שלו ושל זוגתו, אך גם שם היה מדובר באלמנט עלילתי משני למדי. עכשיו, לראשונה, מגיע סרט עלילתי באורך מלא המעמיד את הנושא במרכזו - מדובר ב"בשורות טובות" של ארז תדמור, המבוסס על החוויות האישיות שעבר, ועל סרטו הקצר "נפילות".
נלי תגר ורועי אסף מגלמים כאן זוג שבקלות יכול היה לככב בכל אותם מדורים המראיינים בורגנים עירוניים ממוצעים על אורח חייהם. הוא סוכן נדל"ן, היא עובדת בכירה במשרד כלשהו, ויש להם כלב, זיכרונות יפים מהחופשה בתאילנד וכמובן גם חלומות על ילד משותף, רק שאיכות הזרע הירודה שלו מונעת מהם להגשים אותם. כרגיל, מי שמשלמת על פגמיו של הגבר היא דווקא האישה, הנאלצת להיכנס לתהליך ארוך וקשה של טיפולי פוריות כדי שתוכל ללדת.
הסרט מתאר בפירוט את הפרוצדורה הרפואית - רבות מן הסצינות מתרחשות בתוך בתי החולים, והדמות הכי מוצלחת בו היא של הרופא המומחה, בגילומו של אלי גורנשטיין. אך לא פחות חשוב מכך, הוא ממחיש את האפקט שיש לטיפולים הקשים על הזוג: הם לא מעלימים את שאר הבעיות שלהם, הם לא שמים דברים בפרופורציות והם גם לא גורמים להם להתקרב או לחזק את הקשר עם הקרובים להם. להפך: הסיטואציה החדשה רק מעצימה את כל הבעיות שהיו קיימות מלכתחילה בעולמם. החיים, שקודם לכן היו מאתגרים, הופכים לקשים מנשוא.
את כל זה מתאר "בשורות טובות" באופן משכנע, נוגע ופוגע. כמעט אף סיטואציה לא נראית מלאכותית או מזויפת, וכמעט כל הדיאלוגים נשמעים אמינים. התסריט כתוב היטב, והוא מבוצע בידי שורה ארוכה ומצוינת של שחקנים. רועי אסף לוקח על עצמו בלי היסוס והשהייה תפקיד כפוי טובה של איש נדל"ן תאב בצע, מלא מעצמו וחסר אמפטיה, שנשוי לטלפון החכם שלו לא פחות מלזוגתו, עד כדי כך שלקהל בא להעיף לו סטירה כדי שיתעורר סוף כל סוף - וכשהיא מגיעה, קשה שלא למחוא כפיים. נלי תגר היתה יכולה גם לסחוב את הסרט לבדה אם היה בכך צורך, וההופעה שלה מלאת מיץ ואנרגיה כמו של פחית משקה שהתפוצצה. הכימיה בין השניים מעולה, ומתפרצת בין השאר בסצינות סקס חושניות, שכמותן כבר מזמן לא ראינו בקולנוע הישראלי.
בצידם, אלי גורנשטיין מגיש כרופא המומחה את אחת מהופעותיו הקולנועיות הטובות ביותר, עם הקלאסה הייחודית לו; ולא פחות מצוינים הם שחקני האופי המגלמים את בני משפחותיהם של הזוג - שמיל בן-ארי, אוולין הגואל ורמי הויברגר. צל"ש מיוחד מגיע גם לאייל רוזלס, אורח קבוע בסרטיו של תדמור, שמפציע גם כאן, ומככב בסצינת הפתיחה המבריקה שמיטיבה לנסח את הטון של הסרט: בין הדרמה לקומדיה השחורה, בין האופוריה לטרגדיה.
תארים כמו "דיאלוגים קולעים" ו"דמויות חזקות" הם לפעמים דרך מנומסת להגיד שהסרט תיאטרלי וטלוויזיוני, אך "בשורות טובות" מתהדר בטאצ'ים קולנועיים יפהפיים. ארז תדמור (לא ההוא מ"אם תרצו", אגב), הוא אחד היוצרים הפוריים בקולנוע הישראלי של שני העשורים האחרונים, וברקורד שלו לא פחות משישה סרטים באורך מלא, בהם "סיפור גדול" ו"ארץ פצועה". סרטו החדש ניצב כעבודתו הטובה ביותר עד כה, ונהנה מתצוגת בימוי מרשימה שלו ומשיתוף פעולה עם הצלם הצעיר והמשגשג דניאל מילר, שפעם אחר פעם מציג משיחות מכחול נאות. השניים מצטיינים במיוחד בהצגת שגרת יומם המסויטת של משפחת הגיבור, המתגוררת בדרום הארץ. התיאור הקלאוסטרופובי של חייהם במקלטים תחת ההפצצות הפך למרבה הצער אקטואלי במיוחד בשבוע האחרון, בו הפרמיירה החגיגית של הסרט בוטלה לרגל המצב.
"בשורות טובות" הוא סרט מרגש, עוצמתי ומעורר הזדהות, עשוי לעילא וכמעט נטול דופי - אך רק כמעט. הערה ראשונה: טיפולי פוריות הם תהליך שטומן בחובו לא מעט סכנות, אבל התסריט לא ממש מנסה להתמודד איתן. הרגע החריג היחיד, ולכן גם אחד החזקים כאן, הוא כאשר אביה של הגיבורה, בגילומו של רמי הויברגר, שאיבד את זוגתו המנוחה מיד לאחר הלידה, מתחנן בפני החתן שלו שיפסיקו את הטיפולים. אך מעבר לכך, הסרט מציג כהכרח מובן מאליו את הרצון להביא ילדים לעולם בכל מחיר, מתעלם מן ההשלכות הפחות נעימות ובסופו של דבר אף נראה כמעין תשדיר שירות של מערכת הבריאות הישראלית.
הבעיה השנייה חמורה לא פחות, וזו דמות הבוסית של הגיבורה, בגילומה של תום אנטופולסקי. מדובר באחד הייצוגים המיזוגנים והסקסיסטיים שראינו על המסך לאחרונה - לא בגלל השחקנית חלילה, אלא באשמת התסריט והבימוי. אלה מנציחים את הקלישאות והסטריאוטיפים המיושנים ביותר, ומציגים את המנהלת כמי שמתעמרת בעובדת שלה ומקשה עליה לפנות זמן לטיפולי הפוריות. זאת, לפי מה שמתואר כאן בגסות, אך ורק מתוך קנאה טהורה ותסכול מיני. הצוות של "בשורות טובות" עתיר יוצרים ויוצרות עם רגישות ומחויבות חברתית, אז מפתיע ומצער שהם נתנו לדמות כזו לעבור, ולהכתים את מה שיכול היה להיות אחרת סרט כמעט מושלם.