אחד הדברים שמאפיינים את ספרות השואה הוא הרטרוספקטיבה. מן הסתם, קשה להאשים סופרים גדולים כמו פרימו לוי, רומן גארי, אהרן אפלפלד ודומיהם על כך ששרדו כדי לספר. הם הציגו את זיכרונותיהם באופן מרטיט, שרטטו המחשה קודרת לגיהינום שאותו נשמו בעודם חיים. אחרים, כמו שטפן צוויג והאנס פאלאדה, תיארו בזמן אמת את ההווי בגרמניה לפני המלחמה מעיניו של האזרח הקטן, לאו דווקא יהודי, מוכה הגורל והשלטון.
מבחינה זו, "הנוסע" של אולריך בושוויץ, הוא מסמך שונה לחלוטין. בושוויץ עצמו, כמו צוויג (אם כי בנסיבות שונות), לא זכה לצלוח את מלחמת העולם השנייה. ב-1942, בזמן ששהה על אניית נוסעים שנחכרה על ידי ממשלת בריטניה, פגע טורפדו גרמני בספינה. בושוויץ, בסך הכול בן 27, טבע כשבחיקו כתב היד האחרון שחיבר. ארבע שנים לפני כן, לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938, הוא כתב את "הנוסע", שמיד ראה אור באנגלית ונשכח מהתודעה במשך עשורים רבים. רק ב-2018, קרוב ל-80 שנה לאחר מכן, יצא הספר לאור בגרמנית, בעקבות פנייתה של רעואלה שחף, אחייניתו של בושוויץ (בתיווכו של מבקר הספרות של "הארץ" אבנר שפירא) למו"ל הברלינאי פטר גראף, שזיהה את עוצמתו של הרומן וערך אותו מחדש.
וטוב שכך. "הנוסע" הוא רומן חשוב במיוחד, משום שהוא שוטח לא רק את נקודת המבט של היהודי הרדוף בזמן אמת, אלא גם את זו של האזרחים הגרמנים ערב מלחמת העולם השנייה. גיבור הסיפור הוא אוטו זילברמן, יהודי אמיד וישר שהרוויח את הונו בעסקים הגונים ומעולם לא עבר על הקל שבחוקים. רגע לאחר ליל הבדולח משתנה מצבו של אוטו מקצה לקצה. אלפרידה, אשתו מזה 20 שנה, ארית טהורה, נאלצת לעזוב אותו לפרק זמן לא מוגבל. בקר, שותפו העסקי וחברו הטוב עוד מימי מלחמת העולם הראשונה, מנצל את מצבו השביר וסוחט אותו. בנו הנמצא בצרפת כבר לא יכול לעזור לו להגר משום שהגרמנים סגרו את הגבולות. בודד בעולם, אוטו מוצא את עצמו נוסע ברכבת ולאחר מכן בעוד אחת ועוד אחת. כשבידיו תיק עם סכומי הכסף האחרונים שלו, הוא נוסע מברלין להמבורג, מהמבורג לברלין, לעיר אחרת וחוזר חלילה, וכל זאת בקרונות מלאי אנשים קשי יום, שוטרים ומלשינים. הסכנה זוקפת את ראשה ולא מורידה אותו אפילו לרגע אחד.
"הנוסע" מעניין מהרבה מאוד בחינות, לא רק בגלל מה שאנחנו קוראים אלא בעיקר מה שנסתר מעינינו. אחרי הכול, אנחנו מכירים את ההיסטוריה טוב יותר מבושוויץ. בנו של אוטו הוא צאצא לאב יהודי ואם נוצרייה, ממש כמו בושוויץ עצמו. על אף שהוא מוזכר רק בדיאלוג עם אביו בתחילת הסיפור ובאגביות מספר פעמים לאחר מכן, גורלו של הבן הוא אניגמה לא פחות מזה של האב. הוא ברח לפריז הבטוחה, שהפכה בקרב אביו להתגלמות החופש. ב-1938 זה עדיין היה נכון. בושוויץ, כמו אוטו ובנו, לא ידעו אז שכעבור מעט יותר משנה תהפוך בירת צרפת לשטח כיבוש נאצי, מה שמעורר את התהייה מה עלה בגורלו הווירטואלי של הבן.
זו רק תהייה אחת מני רבות. גם אם אוטו עצמו יגיע למנוחה ולנחלה - בצרפת, בבלגיה או בכל מקום אחר, תהא זו רק תחילתה של המערכה. האם יצליח להגר לארצות הברית או לפלשתינה ולהינצל? האם יישאר בגרמניה וייפלט למחנות הריכוז? אולי בכלל לא ישרוד את המסע וימצא את מותו באופן סתמי כתוצאה מהתקף לב במהלך נסיעה ברכבת? רבות הן האפשרויות, והן טורדות את מוח הקורא כבר מהעמודים הראשונים של הרומן. סופו של הסיפור, יהא אשר יהא, הוא רק אפיזודה ראשונה (ואולי גם אחרונה) בחיים חדשים ואומללים.
הלך הרוח הגרמני מעניין לא פחות מסבלו של אוטו. ספרות השואה מתמקדת ברובה במחנות ריכוז, במשתפי פעולה, בקצינים נאצים חסרי לב ובמעשים אכזריים. כל אלה קיימים במידת מה ב"הנוסע", אבל פה ניתן למצוא בנוסף גם תכונות אחרות: אדישות, פחד, לעתים אפילו חמלה מצד אלה שלא הייתם מצפים שיפגינו אותה.
ויש גם דברים אחרים שמעסיקים אותם, את הגרמנים. בולט במיוחד מפגש של אוטו עם אישה צעירה בקרון הרכבת. הוא שומע באקראי שיחה שלה עם חברתה, בה היא מספרת לה שהיא עומדת להתגרש. "גם דאגות כאלה עדיין קיימות, הוא קבע בהשתוממות". רוצה לומר, בעיניהם של אוטו והנמלטים היהודים האחרים גרמניה הנאצית התחלקה לשחור ולבן - הצייד והניצוד - אולם לאזרחים הקטנים היו טרדות אישיות משלהם. לא את כולם העסיקו היהודים, לא כולם גם היו חברי מפלגה. "אני לא אוהב את היהודים ולא שונא את היהודים", אומרת אחת הדמויות לאוטו, "אין לי יחס מיוחד כלפי יהודים, אך אני מתפעל מכישרונם במסחר. כשנעשה להם עוול, אני מצטער על כך, אבל גם לא מתפלא. זאת דרכו של עולם. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה".
סימני שאלה
אחד משיאי הספר בעיניי מגיע כשאוטו, מותש מהנסיעות, מתחיל להזות על ילדותו, הוריו ואחותו הקטנה. זהו רגע מכמיר לב שממחיש יותר מכל את עייפותו ואת המחיר שההימלטות גבתה ממנו. אוטו של הרגע הזה הוא אדם שנכנע מבלי שאפילו נאצי אחד הניח עליו את ידו. בלי מחנה ריכוז, בלי חבל תלייה וללא עינויי גסטאפו, הוא פשוט אדם מובס שמזכיר את גיבוריו המדוכדכים של הנס פאלאדה.
לא במקרה. הספר ש"הנוסע" הזכיר לי יותר מכל הוא "בארצי הזרה לי" של פאלאדה. בושוויץ כותב, אמנם, מנקודת המבט של היהודי הנמלט ופאלאדה מזו של הגרמני, אך המשותף לשניהם הוא היכולת להמחיש באופן מדויק ביותר את גודל האסון שעברה האומה. גם פאלאדה, כמו רבות מדמויות המשנה של בושוויץ, הבליט את חוסר האונים של הגרמני הקטן, זה שלא היה נגוע בשנאה תהומית, אלא פשוט רצה לחזור הביתה בשלום. ההבדל הוא שפאלאדה כתב את ספרו ב-1944, עמוק בתוך המלחמה כשמצפונו הולם בו כפטיש, בעוד בקרב בושוויץ וגיבורו היה זיק של תקווה לכך שהמצב בר חלוף. "אין ספק שכל מה שקרה היום לא היה אלא התפרעות חריגה", אוטו חושב על ליל הבדולח, "וייתכן שכבר מחר תכריז הממשלה שלא ידעה על כך מאום. גם אם היא מורכבת משונאי יהודים, אחרי הכול היא הממשלה, ודבר כזה, ובכן, דבר כזה היא לא יכולה להרשות לעצמה". כמה תמים.
דרך תרגומה המצוין של נועה קול אנו מלווים במסע ברחבי גרמניה לא רק יהודי שאך לפני שעות אחדות היה אמיד וכעת חשוב כעכברוש ביבים, אלא גם נפשות גרמניות תועות ומבולבלות, הטומנות בחובן מנעד רחב של רגשות, משנאה ואדישות ועד אמפתיה ופחד. כשאפילו בנאצים הקיצוניים ביותר ברומן אין רוע מוחלט והבלבול מציף את החושים, "הנוסע" הוא ספר עמוק, נוגה ומכמיר לב, שמציב יותר סימני שאלה מסימני קריאה.