פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מזמן לא ראינו מופע כל כך רע, שבו הצופים מחכים שהוא רק יסתיים

      המופע של ההרכב "רוק דה אופרה" וסולן דיפ פרפל לשעבר ג'ו לין טרנר היה בינוני, ובחלקים רבים ממנו הקהל בהה לכיוון הבמה כאילו נקלע בטעות למקום הלא נכון. זה לא היה קונצרט קלאסי, במובן הרע של המילה, אך גם לא קונצרט רוק כי זמרות ההרכב רחוקות מלהיות זמרות טובות

      מזמן לא ראינו מופע כל כך רע, שבו הצופים מחכים שהוא רק יסתיים
      חזרה של זמרות "רוק דה אופרה"

      באחד הקטעים המצחיקים בתולדות הקולנוע, מסביר נייג'ל טפנל, נגן הגיטרה של "ספיינל טאפ", שהמגברים של הלהקה הפיקטיבית "מגיעים ל-11", בעוד שאר המגברים הסטנדרטיים מגיעים רק ל-10. כשנשאל מדוע הם לא הופכים פשוט את מספר 10 ליותר רועש ועוצמתי, טפנל עוצר לרגע ועונה בזחיחות תמימה: "אלה מגיעים ל-11!". נזכרתי בקטע הקלאסי הזה במהלך ההופעה של "Rock The Opera" בהיכל התרבות בתל אביב, כשנראה שהמגברים של המופע נתקעו איפשהו באזור ה-7.

      אף פעם לא נעים לקטול הופעות, בטח כאלה שאנשים שילמו מאות שקלים כדי לצפות בהן, אבל מזמן שלא יצא לי לצפות בכזה מופע בינוני, בו נראה שרוב הצופים רק מחכים שהוא יסתיים, וזאת אם לא סופרים את אלה שפשוט עזבו במהלך ההופעה. לא מן הנמנע שהבעיה הייתה בציפיות שההפקה ייצרה כלפי המופע, כאשר שיווקה אותו בתור הופעה סימפונית של סולן להקת דיפ פרפל בישראל. לא מדובר בשקר גס, ג'ו לין טרנר שהתארח במופע אכן היה הסולן של הלהקה האגדית למשך תקופה קצרה של פחות משנתיים, ואף השתתף בהקלטת האלבום הנשכח (והגרוע) Slaves and Masters. גם אם מתעלמים מכך שטרנר השתתף רק באלבום אחד מתוך 20 של הלהקה, צריך לציין שטרנר עצמו משתתף רק בחמישה מתוך 19 שירים במופע של "רוק דה אופרה".

      רוק דה אופרה ג'ון לין טרנר דיפ פרפל (יח"צ , עומר קידר)
      בינוניות. טרנר והלהקה (צילום: עומר קידר)

      ההרכב "רוק דה אופרה" מורכב ממנצח גרמני בשם פרידמן ריהלה, שעולה לבמה בג'קט כחול צעקני וג'ינס, כאילו מנסה לשדר לקהל "זה לא קונצרט קלאסי". וזה אכן לא קונצרט קלאסי, במובן הכי רע של המילה. ומצד שני, זה גם לא קונצרט רוק - מכיוון ששלוש הזמרות של ההרכב אמנם מציגות קולות נעימים לשמיעה, אבל שלושתן חסרות את המנעד שצריך כדי להיכנס לנעליים של אגדות כמו פרדי מרקיורי, דיוויד גילמור, איאן גילן, רוברט פלאנט או בונו.

      בגדול, המופע מורכב מקלאסיקות רוק ענקיות, כאלה שראויות לביצועים סימפוניים של התזמורות הגדולות בעולם. למעשה, לא מן הנמנע שעל הנייר זו הייתה אסופת השירים הכי מרשימה שאי פעם הועלתה בהופעה בישראל. קלאסיקות מ-We Are The Champions של קווין, דרך Stairway To Heaven של לד זפלין ועד Another Brick In The Wall של פינק פלויד - והכל בכרטיס אחד. על הדרך היו גם קלאסיקות של AC/DC, U2 וכמובן דיפ פרפל, כביכול הלהקה של טרנר, אלא שאין לו שום קשר לקלאסיקות כמו Highway Star או Smoke On The Water. כל היצירות העל-זמניות האלה בוצעו על ידי סימפונט רעננה, תזמורת נפלאה שיודעת לעשות את העבודה שלה, אבל העיבודים הדלים שהם קיבלו לידיהם פשוט לא הצליחו להתרומם מעבר לבנאלי, והמשעמם.

      רוק דה אופרה ג'ון לין טרנר דיפ פרפל (יח"צ , עומר קידר)
      עיבודים דלים. רוק דה אופרה וטרנר (צילום: עומר קידר)

      המנצח הציג את הזמרות בתור "סבינה מאמסטרדם, ליאן מלונדון ומרקטה מפראג". כולן נאות מראה ולבושות בשמלות מרהיבות, אבל אף אחת מהן לא הייתה עוברת אודישן לאופרה הישראלית, ספק אם היו מצליחות להעלות את המסך של "הכוכב הבא". אלא שהן לא האשמות, גם התזמורת עמוסת הכישרון מצליחה ללכת לאיבוד באפוסים מוזיקליים שזועקים עיבוד סימפוני כמו "Echoes" ו-"Shine On You Crazy Diamond" של פינק פלויד. האמת היא שצריך לא מעט כישרון בשביל לקחת יצירה שבוצעה במקור על ידי ארבעה מוזיקאים, להתאים אותה לתזמורת סימפונית, ולגרום לה להישמע פחות עשירה וסוחפת. ברוב השירים, גם כאלה שדורשים השתתפות קהל ("Love Of My Life" של קווין, למשל), הקהל פשוט בהה במבוכה בבמה, כאילו נקלע בטעות למקום הלא נכון.

      רגעי השיא של המופע, אם היו בכלל כאלה, היו אלה בו טרנר עלה לבמה וביצע כמה שירים של ריינבואו ודיפ פרפל - הלהקות בהן הוא החליף לכמה רגעים ספורים את הזמר שהחליף את הזמר המפורסם של הלהקה. השירים שהוא ביצע רחוקים מלהיות הלהיטים הגדולים של הלהקות (ספק אם חברי דיפ פרפל המקוריים זוכרים בכלל שהם הקליטו שיר אהבה שמלצי בשם "Love Conquers All") אבל הם לפחות זכו לטון של זמר רוק אמיתי, גם אם הרבה מעבר לשיאו מבחינה ווקאלית, ועם פאה נוכרית בולטת של שיער שחור בוהק על רקע פנים מבוגרות של גבר בן 68. זה הכי לא רוקנ'רול שיש להסתיר את מי שאתה באמת, ואולי זו הייתה בעצם אנלוגיה יפה לכל המופע.