הסופר אבה פרבו הוא אחת הדמויות המרתקות של אירופה של תחילת המאה ה-17. הוא נולד בצרפת ב-1697, התחנך כקתולי, התגייס לצבא, עזב להולנד, הצטרף למסדר הבנדיקטני, התמנה לכומר, היה מטיף מבוקש, חזר לצרפת, "בגד" בכנסייה עם שלל נשים, ברח חזרה להולנד, משם גורש לאנגליה, הסתבך בפרשיית אהבים עם יצאנית שבזבזה את כל כספו, נמלט שוב להולנד, כתב את אחת היצירות הספרותיות המפורסמות של המאה, חזר ללונדון, ישב בכלא, השתחרר וחזר לצרפת, חידש את קשריו עם היצאנית שהורידה אותו מנכסיו, ברח לבלגיה, משם ברח לגרמניה, חזר לצרפת, ומת משבץ מוחי בגיל 66.
"זכרונותיו והרפתקאותיו של אביר שפרש מן החברה", שבעת הספרים שפרסם פרבו, היו ברובם אוטוביוגרפיים, כאשר המפורסם שבהם היה הכרך שנקרא "מנון לסקו", שככל הנראה התבסס על הקשר הרעיל שלו עם לנקי, אותה יצאנית שגרמה לו לפשוט רגל, לשבת בכלא במשך שנתיים ולבלות את חייו במנוסה. סיפור אהבתם הבלתי רגיל של מנון והאביר, בטח לאותם ימים, עובד לתיאטרון ולקולנוע (שבעה סרטים מבוססים על סיפורה של מנון), ועל פיו נכתבו לא פחות מארבע אופרות שונות, בין השאר של המלחין האיטלקי הגדול פוצ'יני.
אבל יותר מהכל, "מנון" של המלחין הצרפתי ז'ול מאסנה היא אחת מהיצירות הגדולות ביותר מרפרטואר האופרה-קומיק. יחד עם "ורתר", זו אחת משתי היצירות של מאסנה שעדיין זוכה לתהודה בבתי אופרה ברחבי העולם - לא פעם בגרסה מתורגמת. ההחלטה של בית האופרה הישראלי להעלות את היצירה הגדולה הזאת בשפת המקור שלה, ובגרסה מלאה (במהלך השנים עובדה האופרה הארוכה לגרסאות מקוצרות) היא נקודת אור של תעוזה בעולם התרבות הישראלי המתנחמד, והמסרס את עצמו לדעת בצנזורים עצמיים.
מאסטרו דן אטינגר לקח על עצמו יצירה לא פשוטה לעיכול, שלוש שעות וחצי של עולם ערכי מעוות לתפיסתנו, שמציב כדרכה של התקופה הרומנטית את האישה החופשייה כדמות טראגית שמוצאת את מותה (סליחה על הספוילר לסיפור בן 300 שנה) בנסיבות בלתי אנושיות. רגע לפני 2020, קצת קשה לקבל יצירות שעוסקות ב"נשים רעות" שלא הסכימו לקבל את הסמכות הגברית עליהן והחליטו לפעול למען הנאות החיים, אבל הקונטקסט שהציב מאסנה, זה שגרם למיליונים להעריץ את דמותה הספרותית והבימתית של מנון, עובד גם היום.
אלא שלמוזיקה הנצחית שעלתה לראשונה ב-1884 באופרה קומיק בפריס היו עזרים ויזואליים שהפכו את "מנון" לבחירה מנצחת לפתיחת העונה החדשה של האופרה הישראלית. זה התחיל בעיצוב התפאורה המרהיב של וינסן למייר, שגרם לעומק הבמה העצומה של בית האופרה בתל אביב לרחף באוויר, וכל אחת משש התמונות של האופרה היו עוצרות נשימה.
היופי הזה המשיך עם הבימוי ועיצוב התלבושות של וינסן בוסאר, וגם של הבמאי המחדש גדימינאס סדוקיס שבראו על הבמה אופרה צרפתית אותנטית לכל דבר. כן, אי אפשר ללמד את המבטא הצרפתי (אפילו באופרה של מונטריאול לא תמצאו אותו) אבל האווירה הייתה פריזאית לחלוטין - קצת חבל שהאופרה פספסה את ההזדמנות למכור בגטים בהפסקות במקום בייגלה.
ואולי מעל לכל, ההצלחה הגדולה של מנון, שהוצגה החודש לראשונה על במות האופרה הישראלית, הייתה הסולנית יקטרינה בקנובה בתפקיד הראשי של מנון. בקנובה כבר הופיעה לפני שנתיים עם האופרה הישראלית בתוך דונה אנה בדון ג'ובאני של מוצרט, אבל הפעם היא הגיעה לכאן ככוכבת הראשית, ונראה שהייתה כאן אהבה ממבט ראשון. קל להתאהב בדמות של מנון, קל יותר לעשות את זה כשאת דמותה מבצעת כוכבת כמו בקנובה, שהצליחה לברוא חיים חדשים, חושניים ומסעירים בתוך האפוס המרשים הזה.
מאסנה כתב לא פחות מ-25 אופרות מלאות, שכמעט שלא מבוצעות בימינו - זאת למרות ששבע מהן נכללות במדריך האופרה של קובי (מה שנחשב עד לפני כמה עשורים לתנ"ך של חובבי האופרה הבריטים). הבחירה לפתוח את העונה עם היצירה הגדולה ביותר של המלחין הצרפתי הוכיחה את עצמה עם ביצוע מופתי, סקסי ומעורר עניין. מעניין לראות אילו עוד הפתעות בניחוח צרפתי מחכות לנו בעתיד באופרה הישראלית.