קולדפליי בורחת סופסוף מהמיינסטרים, אבל מפחדת ללכת עד הסוף

אלבומה החדש של להקת קולדפליי הוא אלבום מעניין למרות שיוצאים ממנו בתחושת פספוס, בעיקר משום שכריס מרטין וחבריו לא לקחו אותו לכיוון קיצוני יותר. וגם: רובי ויליאמס משעמם, ווסטלייף מפתיעים, והפסקול של "לשבור את הקרח 2" לא ישחזר את ההצלחה של הראשון

אבי גולדברגר
קולדפליי בעמאן

מסורתית, התקופה של החודשים נובמבר ודצמבר היא הזמן בשנה שבו יוצאים הכי הרבה אלבומים חדשים. זה תוצר של העבר. פעם, כשדיסקים ותקליטים היו נחשבים למתנה לגיטימית מתחת לעץ האשוח, ההכנסות ממכירות אלבומים בחודש דצמבר היו שוות להכנסות משאר 11 חודשי השנה. לא פלא, אם כך, שהשבועות שקודמים לכריסמס הפכו לתאריכים הנכונים ביותר מסחרית להוציא אלבומים. כמובן שאנחנו נמצאים בעידן אחר, אבל אפילו היום יש עדיין מספיק בני 30 פלוס שקונים אלבומים. בעיקר עבורם, אלו ההוצאות המרכזיות של חודש נובמבר.

הצבעתם כבר למצעד העשור האלטרנטיבי של רדיו הקצה בשיתוף וואלה! תרבות? הצביעו עכשיו ואולי תזכו בטיסה לפסטיבל פרימוורה 2020, כולל טיסות ומלון

קולדפליי, "Everyday Life"

קולדפליי, להקת הרוק הגדולה בעולם כיום, השיקה אלבום כפול ולא מאוד קונבנציונלי. כריס מרטין והחבורה התרחקו ברוב האלבום ממסחריות היתר שאפפה את אלבומיהם האחרים בעשור האחרון. אין כאן שיתופי פעולה עם כוכבי השעה דוגמת אביצ'י, ריאנה וביונסה. במקום זה, יש אלבום שנע בין מינוריות של שירים של מרטין בשירה מלווה בכלי אחד, לבין שירים עם מסרים חברתיים או סביבתיים שמארחים אמנים שלא מגיעים מהעולם המערבי.

האלבום מחולק לשני חלקים. "זריחה" ו"שקיעה". מהאספקט המקומי, "Everyday Life" יצר סקרנות רבה בגלל ההתעסקות הרבה של קולדפליי באלבום עם ערביות ועם המזרח התיכון. כתובות בערבית מופיעות על כל רחבי האלבום. "זריחה" ו"שקיעה", לדוגמה, נכתבו בערבית, לצד האנגלית. האלבום גם הושק בשני מופעים מיוחדים בעמאן שבירדן.

בגלל ההקשר הערבי והעובדה שהאלבום עמוס במסרים פוליטיים, היו שחששו שקולדפליי הולכים לבקר בו בצורה כבדה את ישראל. רק שישראל כלל לא מוזכרת פה. ההקשרים היחידים לכאן יכולים להיות בזכות הזמר באשר מוראד המזרח ירושלמי, שעושה קולות רקע בסינגל הראשון "Orphans", או בזכות הרכב העוד הנצרתי "הטריו ג'ובראן", שמנגנים בקטע "Arabesque". שני הקטעים האלו, שיצאו כסינגלים המקדימים לאלבום, הם מהשירים החזקים בו. "Orphans", בהפקת מקס מרטין, עוסק בילדה פליטה מסוריה והוא אחד משני השירים באלבום שנשמעים כמו קולדפליי הקלאסיים. אלו הפומפוזיים שמשלהבים קהל של עשרות אלפים בהופעות שלהם. הקטע השני בז'אנר הקולדפליי הקלאסי הוא "Champion of the World", שמגיע לקראת סוף האלבום.

עוד בוואלה!

הכי קרוב שאפשר לכריס מרטין: היינו במופע האינטימי והמדהים של קולדפליי בירדן

לכתבה המלאה

מופע הזריחה של קולדפליי בירדן, שהתקיים ביום שישי האחרון:

"Arabesque", זה עם טריו ג'ובראן, מארח את Stromae כסולן. זה שיר שאמור להלל, בזמן שהאסלמופוביה מרימה ראש באירופה, את התרבות הערבית. למרבה הצער, מלבד מילות השיר, מטרת השיר מתפספסת. אין כאן שום הלל למוזיקה ערבית, מודבר בקטע עם השפעות של ג'ז פיוז'ן מערבי לחלוטין.

גם הקטע השישי בחלק השני, ששמו "בני אדם" נכתב על העטיפה בערבית בלבד, לא מממש את ההבטחה לקטע עם אלמנטים ערביים. למרות שמדובר בשיר שמבוסס את יצירה שכתב המשורר הפרסי סעדי שיראזי מהמאה ה-13, השיר נשמע יותר קרוב למוזיקה קלאסית אירופאית מהמאה ה-17 מאשר למקורות הכתובים שלו.

עם כל הניסיון באלבום לארח ולסמפל אמנים וקטעים בעלי משמעות עמוקה, הקטעים היותר מעניינים באלבום מגיעים דווקא בשירים הכי בסיסיים בו. "BorKen", לדוגמה, שהוא שיר גוספל פשוט, שבו מרטין מלווה במקהלה, פסנתר בסיסי וקצב שנוצר מאצבעות ורגלי המקהלה. קטע שמצליח להקסים.

מופע השקיעה של קולדפליי:

גם "WOTW/POTP", או "Guns", שני שירים קצרים שבהם מרטין מלווה רק בגיטרה אקוסטית, מצליחים בחוסר הקונבציונאליות שלהם ליצור משהו אחר. להחיות משהו מאווירת ההיפים שוחרי השלום של הסיקסטיז, שלתקופה קצרה שלטה במוזיקה.

בסך הכל "Everyday Life" הוא אלבום מעניין. כשמאזינים לו, מרגישים קצת בקונצרט בתיאטרון. ההעמדה מתחלפת משיר לשיר, המוזיקה נעימה וסף הסקרנות של המאזין נשאר גבוה. זהו ללא ספק מהאלבומים הפחות מסחריים של קולדפליי. רק שעם כל ההנאה ממנו, יש כאן תחושה קלה של פספוס. בעיקר העובדה שהם לא לקחו את האלבום הזה לכיוונים יותר קיצוניים. הנושאים של פליטים, סביבה ונשק הם נושאים שיש עליהם דיבור וביקורת נרחבת בתקשורת העולמית כיום. קולדפליי לא העלו כאן שום נושא חדש על סדר היום וגם לא נושאים בשום אמירה נוקבת על הנושאים הללו.

רובי וויליאמס, "The Christmas Present"

השלב בחייו של אמן שהוא מחליט שהגיע הזמן להוציא אלבום שירי כריסמס, הוא ללא ספק השלב שבוא אותו אמן מודיע שאין לו יותר מה להציע. רובי וויליאמס, באלבומו ה-12, עושה בדיוק את זה. לא פחות מ-28 שירים מככבים באלבום שירי חג המולד שלו. רוב השירים הם קלאסיקות כמו "Let it Snow, Let it Snow, Let it Snow" ו"Chestnuts Roasting on the Open Fire", שירים שחוקים שמופיעים ברוב אלבומי הכריסמס השונים. הליווי התזמורתי הוא גם שגרתי לז'אנר ואין תחושה שלוויליאמס יש משהו מיוחד להציע בתחום.

דווקא באלבום כזה, שהוא בלתי מחייב, היינו מצפים מוויליאמס להתפרע. לבטא את ההומור הידוע שלו, את השובבות היצירתית שאפיינה אותו בתחילת הדרך. הכיוון הזה מקבל ביטוי, פה ושם, ואז האלבום קצת מתרומם. זה קורה, לדוגמה, בקטע המצוין "Bad Sharon". הקטע הוא דואט לא שגרתי של וויליאמס עם המתאגרף הבריטי טייסון פורי. שיר מרומם ומצחיק, בדיוק הכיוון שהיינו רוצים שוויליאמס ילך אליו בכלל האלבום. גם הדואט "It's a Wonderful Life" עם פיט, אבא של רובי, הוא כייפי כזה. כמו השיר הגלאם-רוקי "Happy Birthday Jesus Christ", בו וויליאמס מתוודה בהומוריסטיות שהוא בכלל לא דתי, אבל סבבה לו כריסמס. נחמד, אבל בכנות בכנות - יש אלבומי כריסמס הרבה יותר טובים בשוק.

לואיס קפלדי, " Divinely Uninspired to a Hellish Extent (Extended Version)"

התגלית הגדולה ביותר של 2019 הוא ללא ספק לואיס קפלדי. הזמר הסקוטי בן ה-23 הפך השנה להצלחה בין-לאומית כל כך מרשימה, שקשה להישאר אדיש כלפיו. כשרואים את קפלדי, קשה לנחש מה מקבלים כששומעים אותו. בחזות - מדובר בבריטי שמנמן עם שיער פרוע. כשזה שמצפים שיצור מוזיקת אינדי-רוק מסורתית. אבל כששומעים אותו, עם הקול המטורף ועמוק שלו, זה עם הצרידות הקלה, מבצע שירי נשמה קורעים, נפעמים. קצת כמו שקרה לנו עם סקוטית אחרת, סוזן בויל, באותו אודישן מפורסם.

קפלדי, מלווה בדרך-כלל בפסנתר בלבד, הוא מהווקאליסטים הגדולים שעולם הפופ ידע. להיטו "Someone You Loved" כבש את המקום הראשון בבריטניה כבר בחודש מרץ ועכשיו, אחרי שהוא כבש את הפסגה בארצות הברית, אלבומו, "Divinely Uninspired to a Hellish Extent", יוצא מחדש. האלבום יצא במקור בחודש מאי ובגרסתו החדשה ישנם שלושה שירים חדשים, כולל "Before You Go" העוצמתי, שכבר הוכרז כלהיט הכריסמאס של 2019.

להרבה אנשים קשה לאכול את קפלדי. האישיות השובבית שלו, כפי שמתבטאת בראיונות ובתקשורת ובמראהו, רחוקה מאוד מהמוזיקה הבוגרת שלו. הניגודיות הזאת של שמרנות ביצירה עם מחשבה ליברלית בחיי היום יום, מאפיינת מאוד את דור המילניאלז, שכנראה בגלל זה מתחברים אליו בצורה כזאת. שווה לבדוק.

ווסטלייף, "Spectrum"

לא הרבה זוכרים, אבל ווסטלייף, להקת הבנים האירית, היתה לפני עשרים שנה אחת ההצלחות הכי יוצאות דופן שהעולם ידע. 14 מלהיטיהם הגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי, שזאת כמות מטורפת. רק אלביס והביטלס הצליחו להביא יותר להיטים לפסגה.

עכשיו, אחרי היעדרות של עשור, הם חוזרים, כרביעייה. הקאמבק שלהם יכל לעבור ללא כל התייחסות. בערך כמו שהתעלמנו מהקאמבקים האחרונים של בוייבאנדז אחרים כמו ניו קידס און דה בלוק והבקסטריט בוייז. רק שווסטלייף אשכרה הצליחו לעשות קאמבק מעניין. הם באופן מדהים הצליחו לשכנע את אד שיראן, הזמר הכי גדול בעולם כיום, לכתוב להם חצי מהאלבום. איך הם עשו זאת, זה לא ברור, אבל שיראן הצליח לכתוב להם שירים שנשמעים Fresh, שזה לא דבר של מה בכך, בהתחשב בכך שחברי ווסטלייף מפלרטטים עם גיל 40.

הסינגל הראשון מהאלבום, "Hello My Love" הצליח להעניק להם להיט ראשון מאז 2010 והאלבום כבש השבוע את המקום הראשון במצעדי המכירות של בריטניה ואירלנד. מומלץ לאימהות צעירות, שמתגעגעות לזמנים שהיה להן מנוי לראש 1.

סלין דיון, "Courage"

אם לא מספיק לכם ווסטלייף, אז הניינטיז התקשרו והם ביקשו את הסלין דיון שלהם חזרה. כן, כן. סלין עדיין כאן ורגע לפני סיבוב ההופעות העולמי, שיביא אותה גם לתל-אביב, היא מוציאה אלבום חדש. סלין מנסה להישמע עדכנית באלבומה "Courage" וזה אכן אמיץ מצידה. היא פותחת את האלבום עם "Flying on My Own", שיר EDM, מהסוג שהיא התרחקה ממנו כמו מאש, בשנות התשעים.

בהמשך האלבום יש שירים בהפקת דייויד גטה (Lying Down, הפומפוזי, שסיה כתבה) ומפיקי דאנס אחרים כמו סטארגייט וסטיב Aoki. עוד ברשימת התורמים המרשימה: סם סמית שכתבו (הוא עכשיו ג'נדר פלואיד) את הבלדה היפה "For the Lover That I Lost".

הקול של סלין עדיין עוצמתי, אבל לא צלול כבעבר. האלבום לא מאוד מפתיע בהקשר שלה, מה שכן אנחנו בטוחים שמי שמגיע להופעה שלה בקיץ, לא ממש יתעניין בשירים מכאן.

אמנים שונים, "Frozen 2 - Original Motion Picture Soundtrack"

כמו כל דבר שקשור ל"Frozen", גם הפסקול של הסרט הראשון הפך להצלחה חסרת פרופורציה. הפסקול הזה הפך לאלבום הרביעי הכי נמכר של העשור הנוכחי עם מכירות מרשימות של 9 מיליון עותקים. עכשיו, ביחד עם הסרט, מגיע פסקול ההמשך. הפסקול עמוס בנעימות ושירי דיסני קלילים ויפים. מה שכן, בין 46 הקטעים שמרכיבים את הפסקול, להיט כמו "Let it Go", שהוא מה שהקפיץ את המכירות של הפסקול הראשון, אין כאן. הקטע שאמור למלא את המשבצת של הלהיט העצום הזה הוא "Into the Unknown" שמבצעת אדינה מנזל (שבצעה את "Let it Go") עם אורורה הנורבגית שביקרה לאחרונה בארץ. זה שיר טוב, אבל זה לא "Let it Go". גם הגרסה לשיר של פאניק! בדיסקו, שמופיעה בפסקול (ובכתוביות של הסרט), ממחישה את זה. זה לא שיר עם מלודיה כזאת טובה, מדיסני קיבלנו כבר קלאסיקות הרבה יותר גדולות. בשורה התחתונה, במבחן הלהיט, "Frozen 2" הפסקול לא ישחזר את ההצלחה של הפסקול הראשון.

וואם וג'ורג' מייקל, "פסקול Last Christmas"

עוד בעניניי סרטים: הפסקול של הסרט שהמבקרים קטלו, אבל הציבור משתגע עליו. כל השירים בפסקול הם שירים של ג'ורג' מייקל או להקתו וואם. לפעמים ההקשר שלהם לעלילה קלוש, אבל זה עדיין נחמד. יש גם שיר חדש של מייקל, "This is How We Want You to Get High" המצוין. באופן תמוה, השיר לא מופיע בגרסה הדיגיטלית של הפסקול, אבל מי שרוכש את הויניל או הדיסק כן יזכה לשיר.

אמנים שונים, "Charlie's Angels - Original Motion Picture Soundtrack"

אחרון מעולם הקולנוע: הפסקול של המלאכיות של צ'רלי החדש קיבל הרבה תשומת לב, בגלל שמחציתו כולל שירים חדשים של זמרת השנה של שנת 2019 - אריאנה גרנדה. הבולט מבניהם הוא "Don't Call Me Angel", שגראנדה מבצעת עם לנה דל ריי ומיילי סיירוס בהפקה של מקס מרטין. עם ארסנל כזה של כוכבות, כולם ציפו שהקטע יהפוך לאחד הלהיטים הגדולים של השנה. זה לא קרה. העניין הבינוני בסרט, כמו גם זה שהקטע לא ממש מצליח להרים, מנעו ממנו להפוך לשלאגר אמיתי. גם זה שגראנדה די מוחקת את מיילי ועוד יותר את לנה בשיר, לא עזר. מדובר בשלוש קולות חזקים, שההפקה לא מצליחה ליצור את ההבדלה הטובה ביניהם ובכך להפוך את השיר לייחודי. לא נראה שקטע אחר מהאלבום יפרוץ בגדול, אם כי הרמיקס של גיגהמש ל"Bad Girls" של דונה סאמר לא רע והדואט "Nobody" של גראנדה עם צ'אקה קאהן גם, יחסית, מלהיב.

ועוד כמה אלבומים שיוצאים החודש:

בק, "Hyperspace" - הזמר הוותיק חובר לפארל וויליאמס בהפקת אלבומו ה-14. נשמע מעניין.

פינק פלויד, "The Later Years 1987-2019" - במיוחד לישראלים: סקירה של הקריירה של פינק פלוייד בלי רוג'ר ווטרס.

ELO, "From Out of Nowhere" - כשם האלבום, ELO מגיחים משום מקום ומוכיחים שהם עדיין קיימים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully