כאב עשוי היטב

אם יש אלבום לשנה החולפת, ואם צריך בכלל את המעמד הזה, ראוי לבצע מחטף אנכרוניסטי ולמשוח בשמן את ראשו של טאליב קוולי. איסט קוסט, ברוקלין, אנדרגראונד היפ הופ והלייבל רוקוס הם סביבת הגידול של קוולי, שנקשר גם בשמו של מוס דף, איתו ארגן לכם את קלאסיקת ההיפ הופ של בלאק סטאר, אבל בואו נעזוב את הכרוניקה המייבשת ואפילו את תקליט הבכורה המוצלח שלו מ-2000 ונתרכז ב"קוולטי" החדש והענק.

טאליב קוולי מייצר טונים ברורים ומדויקים של מוזיקאי מוסלמי הפועל מתוך החוויה הלאומית הטראומטית. הוא מוציא מעצמו, בנדיבות אין קץ, שמנים זכים של רצון טוב להסביר, להאיר ולטעון. אם דרקוני הקאנטרי והברוס ספרינגסטינגים למיניהם הביאו אחרי 11 בספטמבר את המבטים והעמדות הפצועות שלהם על האמריקאיות, קוואלי מביא את עמדתם של אזרחים לא פחות לגיטימיים (ויותר מסכנים מאז ומתמיד), שהיו ועודם קורבנות של אותו רוע. הוא לוקח את המעמד האזרחי והאתני שלו, ובדרכים מפויסות מבחינת המלל, וגאוניות מבחינת האמצעים, מביא את הרגישויות והחוכמות שלו כמוזיקאי וכדובר בגובה העיניים.

מסתבר שאחרי תקופת השיא של ההיפ הופ במרכז הכלכלי ובשוליים של הקונטקסט מפעיליו עושים מהלכים של התמרכזות. אם עד מותם המצער של טופאק וביגי הסצנה הזאת הסתפקה בייצור חומרים מדהימים של מוזיקה ודיבור, עכשיו, אולי בעקבות ירידה יחסית באיכות החומרים, החברים דורשים בצדק את מקומם בהיסטוריה של ייצוג האמריקאיות. 11 בספטמבר הוא יופי של אירוע להתחיל ממנו. זה כמו המאבק בין יד ושם למוזיאון השואה בוושינגטון. שניהם יוצאים מתוך פוזיציה אובייקטיבית של טראומה, אבל נאבקים על דרכי ההנצחה שלה. איזו קבוצה מתאימה למעמד של קורבנות, מי עושה את ההון הפוליטי ואיך יכולים או אמורים להישמע הקולות של הכואבים.

זה מתחיל ב"ראש" המצוין. כשמה של הלהקה, רוק גיטרות עצבני מלווה את קולו השבור של קוולי ומדווח על הסיטואציה השבירה בכללותה. משם "גט ביי" הענק, שיר גוספל גרובי שנפתח במאוול אפריקאי וגומר באמונה שלמה במחויבות לשרוד. השיר שאחריו, "שוק באדי", מבהיר בנחרצות שלאלבום הזה יש תנופה של פורד מוסטנג, שיק של שאפט וכוח הישרדות של ג'ינגס חאן. הוא לא יכול ליפול. לא נעים להטריד, אבל "גאן מיוזיק", השיר הבא (שמארח את קוקה ברובז), לוקח את כל הדברים מהשיר הקודם ומעביר אותם, תוך הזדהות עם המאבק הפלסטיני, לג'מייקה. שיר מספר שש חושף שמדובר במאפיה מוסלמית של ממש, בדואט שמח של טאליב ובילאל. הקטע השביעי מפגיש מחדש את טאליב עם מוס דף, בשיר שמסתפק בטוב מאוד אבל מתחבר מצוין לעוד שיר, הפעם איטי, סולי, רומנטי וקורע לבבות, גם הוא עם מיודענו בילאל.

מיד אחר כך חוזר קוולי באחד השירים המדהימים באלבום. "גורילה מונסון ראפ", שבנוי כמו קפה שלושה צבעים של קפולסקי ומריח כמו עקיצת דבורה עם ליין של כינור שמפריע לשלוט בצרכים ומעמיד את המאזין על המסקנה שהוא קורבן של שמיעה. אחריו עוד שיר טוב מאוד שמציע קצת גרוב עדין להרגעה ומוביל לשורה של האלבום מתוך השיר "פראוד": "אנחנו שורדים, זה יותר מפשע, נשארים בחיים, מוכנים לדהור/ לזרוח/ למות". "פראוד" מחבר בין אוקלהומה לגטאות הפשע, ל-11 בספטמבר, לרוח איסלאמית וליחס האמריקאי הטיפוסי כלפיה. וזה לא נגמר. חמשת הקטעים המרגשים שאחריו, ביניהם קטע חסכני של קשקוש הומוריסטי (וראוי לציין שבמסגרת החריפות העדינה של "קוולטי", פטפוטים מהסוג הנ"ל, הדנים בקריירה של קוולי, מתקיימים לצורכי פאוזה פעמיים בלבד), רק מעלים ומעלים את האיכות הזאת של "קוולטי" לדרגה של נס פך השמן המוסלמי.


* "Talib Kweli - "Quality, הליקון