תמונות מחיי גירושים

צילום: נטפליקס, יח"צ

בהתבסס על סיפורו האישי, יצר נוח באומבך את "סיפור נישואים" המדובר והמהולל. למרות הבעיות שבו, התוצאה היא אחד הסרטים האמריקאים המרשימים והמרגשים של השנה, עם תצוגות משחק ראויות לאוסקר של אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון

יח"צ שי ליברובסקי

"עורכי דין פליליים רואים אנשים רעים במיטבם. עורכי דין לענייני אישות רואים אנשים טובים במירעם". כך מתריע עורך דין קליפורני חלקלק בפני גיבור "סיפור נישואים", שפונה אליו לאחר שזוגתו הודיעה על כוונתה להתגרש ממנו. זה קורה בשלבים מוקדמים יחסית של הדרמה הזו, וההמשך שלה ימחיש לנו עד כמה האזהרה היתה מדויקת. גירושים מתגלים כפעולה שוות ערך להרמת אבן שמאחוריה הסתתרו שלל נחשים, או ללחיצה על פצע שיוצאת ממנו מוגלה אינסופית. אך עד כמה שהם מכוערים, כך הסרט הזה יפהפה.

את "סיפור נישואים" כתב וביים נוח באומבך, בהשראת חוויותיו האישיות בעקבות פרידתו ממי שהיתה זוגתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי. הקולנוען ביסס בשלושת העשורים האחרונים את מעמדו כאחד היוצרים המוכשרים שפועלים בארצות הברית, הודות לסרטים כמו "דורכים במקום", "חיים בין השורות", "פרנסס הא", "מיסטרס אמריקה" ו"סיפורי מאירוביץ'", וכאן הוא עושה עוד קפיצת מדרגה ומוכיח סופית את היותו ממשיך הדרך של תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בשנות השבעים. לעבודתו החדשה יש איכויות המזכירות את וודי אלן ואת ברגמן במיטבם, ואפשר גם היה לקרוא לו "תמונות מחיי נישואים - גרסת ההיפסטרים" (או "קרמר נגד קרמר - תשובת דור ה-Y").

כמו אותם יוצרים אגדיים שהוא הולך בדרכם, למשל מרטין סקורסזה, גם באומבך נדרש בימינו ליצור תחת קורת הגג של נטפליקס, כנראה הגוף היחיד בתעשיית הבידור האמריקאית שיתמוך כעת בפרויקט כמו "סיפור נישואים". וכך, לאחר שערך את בכורתו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה בשלהי הקיץ האחרון, הוא עולה בשירות הסטרימינג לאחר שרץ באולמות הקולנוע שלנו, אולי אפילו עד שיככב בהכרזה על המועמדויות לאוסקר בפברואר הקרוב.

דלת פשוטה שנסגרת בחבטה. מתוך "סיפור נישואים" (צילום: יח"צ)

את בן דמותו של באומבך מגלם אדם דרייבר, אלא מי, אותו כבר התרגלנו לראות בכל סרט אפשרי. כאן הוא משחק איש תיאטרון ניו יורקי שיש לו הרבה מעלות, אך האנוכיות והריכוז העצמי שלו בסופו של דבר הופכים את החיים עמו לקשים מנשוא, כך שזוגתו, בגילומה של סקרלט ג'והנסון, חוזרת למכורתה בלוס אנג'לס, והפעם בלעדיו, אבל עם ילדם המשותף. היא לא מתכוונת לחזור, וכך מתחיל ביניהם הקרב, שיסלים עד כדי כך שבשלב מסוים הם ישכחו למה התאהבו ונישאו מלכתחילה. באותה מידה, אפשר גם היה לקרוא לסרט "סיפור ביאושים".

קל לסכם, לפחות בקווים כלליים, את הסיפור של "סיפור נישואים", וקל עוד יותר להסביר מה כל כך טוב בו. דרמה מוצלחת בנויה על השילוש הקדוש של תסריט, בימוי ומשחק, והסרט מצטיין בכל אחד ואחד מן האלמנטים הללו.

התסריט כאן הוא כזה שאפשר ליהנות ממנו גם במנותק מן הצפייה, ולקרוא אותו כמו ספר. הכתיבה רהוטה, קולחת, חדה עד כאב, צבעונית ומאופיינת היטב. באומבך מיטיב לתאר את עולם דיני האישות של קליפורניה, בו עורכי דין גובים 950 דולר לשעה ואז מנהלים קרבות רחוב כאילו היו תגרנים בשוק; מפליא לעצב את האופי של כל אחד ואחת מן הדמויות; ומבריק גם בכתיבת המונולוגים והדיאלוגים, שהם מתנה שממשיכה לתת, עם עוד ועוד ציטוטים לפנתיאון.

מתגרשים בלוס אנג'לס? תכינו 950 דולר. לשעה. מתוך "סיפור נישואים" (צילום: יח"צ)

חומר הגלם המשובח הזה מבוצע בצורה מופתית בידי צוות השחקנים והשחקניות, שכמעט כל אחד ואחת מהן ראויים לפחות למועמדות לאוסקר בקטגוריות הרלוונטיות. שני הכוכבים הראשיים הם כמובן דרייבר וג'והנסון, אך את ההצגה גונבים בכל הזדמנות שחקני ושחקניות המשנה, ובראשן ריי ליוטה ואלן אלדה כעורכי דינו המתחלפים של הגיבור, ולורה דרן כזו של גרושתו העתידית.

בזכות כל זה, הסרט מתהדר בכמות יוצאת דופן של סצינות חזקות - חלקן טרגיות, וחלקן מתובלות בלא מעט הומור שחור. למשל, המונולוג בו מסבירה עורכת הדין למה החברה מציבה סטנדרטים שונים בפני אבות ואימהות; או הריב האולטימטיבי בין הזוג המתגרש, בו כל אחד מהם אומר לשני דברים חריפים, עליהם יתחרט במהרה.

אך למרות ש"סיפור נישואים" מבוסס על דמויות ועל חילופי מילים, הוא לא תיאטרלי. כרגיל אצל באומבך, זהו סרט קולנועי ביותר, עם שימוש עתיר משמעות בהעמדת הסצינה ובמצלמה: למשל, הרגע שהגיבורים עולים יחדיו לרכבת התחתית, והצורה בה הם עומדים זה מול זו מביאה לידי ביטוי את עומק הריחוק והניכור ביניהם. כמו ב"סיפורי מאירוביץ'", גם הפעם משתף הבמאי פעולה עם הצלם רובי ריאן, שהוא גם שותפם הקבוע בשנים האחרונות של קן לואץ' ואנדריאה ארנולד הבריטיים, ולכן מתמחה בקולנוע ריאליסטי וקשוח ומביא עמו חספוס חמור סבר. וכך, הסרט לעתים פיוטי ואירוני, ולפעמים קשה כמו אבן וקמוץ כאגרוף.

תמונות מחיי גירושים. מתוך "סיפור נישואים" (צילום: יח"צ)

לקראת הפצת הסרט בארצות הברית, התפרסמו בתקשורת האמריקאית מאמרים התוהים את הצד של מי הוא מציג כאן - את הצד שלו, או את הצד שלה? ובכן, עד כמה שדמותה של ג'והנסון מרשימה ודומיננטית אין ספק ש"סיפור נישואים" מוצג מנקודת מבטו של הגבר, ואולי אף משמש תרפיה עצמית לבאומבך, הנהנה לשפוך את קרביו ולהתנקות.

הסיפור האישי הזה עובד דווקא בגלל שאין בו משהו יוצא דופן: בן דמותו של הקולנוען בגילומו של דרייבר הוא טיפוס שלכולנו הזדמן להכיר, בעיקר אם איתרע מזלנו להיות במערכות יחסים עם אמנים: אדם שחי בעולם משלו, ורגיל לכך שהוא מתנהל לפי צרכיו ורצונותיו בלבד, ואם לא די בכך - הוא אפילו לא מבין מה לא בסדר בזה. הפרידה מיקירת לבו, כואבת ככל שתהיה, לפחות תאפשר לו לעבור תהליך ולהפוך לאדם טוב יותר.

פה טמונה הבעייתיות של הסרט: הוא דומה לקולנוע הקלאסי של שנות השישים והשבעים גם בהצגתו אותה נקודת מבט גברית ופריבילגית שהיתה שגורה על המסכים מאז ומעולם. אמנם, האישה מתוארת כרציונלית וערכית, ובן זוגה כילד מגודל וסורר, אבל מבחינת הקונפליקט הדרמטי, כל מה שחשוב ל"סיפור נישואים" הוא שהגבר יעבור תהליך, ולא שום דבר אחר.

נוסף לכך, הסצינות המתארות כיצד המערכת המשפטית מוטה לטובת הנשים במשפטי גירושים נראות לעתים כתשדירי תעמולה של המפלגה לזכויות הגבר. בלי קשר לכך עולה גם השאלה הקבועה - אני מתפעם מ"סיפור נישואים" וכך גם התקשורת האמריקאית, אבל האם היינו יוצאים מגדרנו באותה מידה לולא תוצרים שכמוהו היו כה חריגים בקולנוע ההוליוודי של ימינו?

הצד שלו, הצד שלה, אבל בעיקר הצד שלו. מתוך "סיפור נישואים" (צילום: יח"צ)

מה שבטוח, למרות כל ההסתייגויות ואף שהוא רחוק משלמות, "סיפור נישואים" מתגלה כיצירה ברמה גבוהה עד מאוד, עם איכויות ועוצמות רגשיות נדירות. למרות הממד האוטוביוגרפי שלו, ואף שבאומבך מיטיב לתת תחושה של זמן ומקום ולאפיין כיצד 2019 נראית בין ניו יורק ולוס אנג'לס, גם יש בו ממד אוניברסלי ועל-זמני. כהמחשה, הוא מהדהד כמעט אחד לאחד את הנאמר ב"ההבדל בינינו", שירו של יהודה עמיחי, שנכתב בישראל כמה עשורים קודם לכן.

"ראיתי איש ואישה שראו אותנו/חבוקים יחדיו. הם עוד יחדיו/ אנחנו - לא/ אהבתי אותך, אך חיי/ לא אהבו את חייך / השמים היו משותפים מעלינו / כמו עורך דין אחד / לשניים שמתגרשים / הצער שהקשיח אותך / אותי ריכך / ההבדל בינינו / כמו ההבדל / בין דלת מוזזת לתוך הקיר / ובין דלת פשוטה, נפתחת ונסגרת / בחבטה.

גם "סיפור נישואים" הוא בסך הכל דלת פשוטה, וכשהיא נסגרת בחבטה, גלי ההדף מורגשים היטב גם בלבו של הקהל. כנראה שבכל זאת עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב בכלל.

הטריילר של הסרט

נטפליקס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully