בארץ הבוגדים והמפגרים

(לקוח מרוצה של וואלה! תרבות מפרגן לדן שדור על כשרונו הפובליציסטי)

אחד הקשיים הראשונים שגיליתי כשהתחלתי לפרסם כתבות ומאמרים בעיתונים, היתה המחשבה המהדהדת שמישהו קורא את מה שאני כותב. ההתלבטות אם לקחת בחשבון את הקורא או פשוט לכתוב מה שעל הלב או בראש או על הזין, ליוותה אותי תדיר. אבל היא נותרה בתוך הראש שלי, או בקרב חוג מקורבים מצומצם, חסרת משמעות עבור אלו שהתענגו על מילותיי. כניסת האינטרנט למערך התוכן בישראל, ובעקבותיו עניין התגובות שבשנה האחרונה צבר תאוצה עצומה, טרף את הקלפים. הקורא אינו עוד מדומיין, או לכל היותר אחד שטורח לכתוב מכתב למערכת. הקורא מגיב, מהר וחזק. מי שפעם היה מעין ישות משוערת וחסרת פנים או גוף, הוא היום עדיין חסר פנים, אבל בהחלט בעל מקלדת. המשמעות של למצוא חן, או לחלופין להרגיז את הקורא, מקבלת עתה מימד ממשי ביותר. ולא משנה מי הכותב, ברגע שהאינטרנט הוא המדיום, מדד הפופוליזם שלו נוסק (מס' 6 ומס' 21, חולה עליכם, תמשיכו ככה).

חברים, שנת 2002 היתה שנת מפתח בדרככם להשתלט על אתרי התוכן. ברכות לבביות. מספר התגובות שנרשם לכל כתבה משתקלל במדד המדרוג של האתרים השונים, ואפילו העיתונות הכתובה מתחילה להתייחס לתגובות באינטרנט, כשהיא מזכירה ידיעות שזכו למספר פנומנלי של מגיבים. החזון של האינטרנט ככלי בעל משמעות דמוקרטית הולך ומתגשם, ועל פניו נראה שחופש הביטוי חווה רנסנס מדהים. מה שהתחיל בתור גימיק מקוון, הופך אט אט למהות האינטרנט בישראל. אמנם לא מדובר בהמצאה מקומית, אבל קשה למצוא אתרים מרכזיים אחרים ברשת, לפחות באנגלית, שהתגובות ממלאות תפקיד כה מרכזי בהוויתם.

תגובותכם הענוגות לא רק משפיעות על הפסיכולוגיה של הכותב, הם משנות גם את מנגנון הקריאה שלנו כגולשים. נידרש קודם כל לפן החיובי. ברור לי שבהקשר הנוכחי כל מחמאה כלפי הגולשים תחשב כחנופה ולקקנות, אבל בכל זאת אומר שלעיתים קרובות ההתגלגלות של הטקסט אל תוך התגובות מיטיבה עימו. באופיים המאמרים באינטרנט קצרים יחסית, מתוך מחשבה שרף סבלנות הקריאה המקוון נמוך יחסית לקריאה בסגנון הישן. כשהתגובות מרחיבות את היריעה של המאמרים ומפרות אותם, אנחנו יודעים שהעסק עובד.

אבל יש גם צד אחר, קקפוני יותר. במאמרים שזוכים למבול התגובות החזק ביותר, עושה רושם שרוב האנשים כלל לא טורחים לקרוא את תוכן המאמר, ומיד יורים את תובנותיהם אל החלל הפרוץ. או אז אנחנו עדים לאותו זמזום ישראלי אופייני, שבבסיסו ההתמכרות הלאומית לאי נחת. אתה יודע מה יהיו התגובות, אתה יודע שחלקן יעוררו בך זעם מוכר, וחלקן הצטדקות מוכרת, ובכל זאת אתה עובר את הטקס כל פעם מחדש.

עד לא מזמן עוד היה אפשר להתייחס לאותו רפלקס ישראלי, שתמיד בוחר בעימות כברירת מחדל קיומית, בתור איזה אופי לאומי לא מזיק. אבל התדרדרות מדד החופש בישראל, שלאחרונה החלה צוברת תאוצה הנדסית, מציגה את העניין באור די קודר. במובן מסוים, התגובות האינטרנטיות הן הדהוד למגמה הישראלית להפוך יותר ויותר קולות ללא רלבנטיים ולא לגיטימיים. כמו פסילתם של עזמי בשארה ואחמד טיבי מלהתמודד על מקום בכנסת, הנטייה היא לבטל קולות מסוימים במקום לנסות ולהתמודד איתם, או פשוט לתת להם להישמע.

חוסר הנחת הקיצוני של המגיבים מוצא את ביטויו האבסורדי ביותר דווקא כשהוא נוגע לניסיונותינו הצנועים לפתח דיונים תרבותיים בנושאים מינוריים יחסית דוגמת ביקורות על דיסקים או תוכניות טלוויזיה לא מרכזיות. מבחינתם של גולשים מסוימים, ביקורת על דיסק של הרוטס מחייבת צעדים דרסטיים כמו הטחת עלבונות לא קלים באמו של הכותב. כאילו שזה ניסה למכור לו חתול רקוב בשק קנביס או לשדל את אחותו לזנות. כאילו שרשימה ביקורתית על עידן מילר מערערת את יסודותיה של המדינה, ואמורה לזכות את מי שכתב אותה במטר לא הגיוני של גידופים. כאילו, מה קרה?

(פשוט ולעניין)

אפשר לטעון שתגובות שתוקפות את נטיותינו המיניות או הלאומניות המשוערות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי. בתור חובב של עגה עממית אני מוכרח להודות שלעיתים, כמו התגובה המצוינת לעיל, הן יצירות פואטיות די מרשימות. העניין הוא שבעוד אנו, חיילי וואלה! המסורים, עומדים בזהותנו המלאה מאחורי המלל שלנו, למגיב יש את זכות האנונימיות. כך שמה אכפת לו להטיל בנו רפש מילולי אכזרי ולא מנומק, אם הוא לא צריך להסתכן בכך שנדפוק לו על הדלת ונפוצץ אותו במכות. אבל בסדר, שטויות, אני דוגל בגישה שכל פעילות שמקטינה ולו במעט את תדירות ההבאה ביד של הגולשים מבורכת, שכן פליטת זרע לשווא גם מבזבזת את אנרגיית הצ'י, וגם אסורה על פי ההלכה. רק תזכרו שעל אף היותנו מכונות קרות ומנוכרות, ועד כמה שננסה להתעלם מסגנון מסוים של תגובות, קללות משולחות רסן עשויות להעליב אותנו. וזה לא יפה להעליב אנשים סתם. במיוחד לא אנשים שאוהבים אתכם כמונו. למרות שיותר משאנחנו אוהבים אתכם, חשוב לנו שתאהבו אותנו. לכן אסיים בתגובה שהיא אות ומופת לאמנות התגובה, שנכתבה בעקבות אחת מרשימותיי המבריקות על ידי גולשת מצטיינת שמכנה את עצמה בעסיסיות "נחשית מזרחית":