מצעד 100 הסדרות של שנות העשרה: מקומות 80-61

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מחפשים המלצה לסדרה טובה? הנה מה שהכי שווה לראות בטלוויזיה החודש

במקור: Broadchurch
גוף שידור: ITV (בישראל ב-HOT)
שנים: 2013-2017

אין זה חדש בקרב מעריצי טלוויזיה שיצירות בריטיות הן מן הטובות בנמצא, ו"ברודצ'רץ'" היא ללא ספק אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך מהעשור האחרון. על הנייר הסדרה נשמעת כמו כל סדרה "פשע-בעיירה-קטנה" אחרת, במיוחד עבור אלה מאיתנו שחובבים את הז'אנר. עם זאת, לא ניתן שלא להתרשם מהסדרה (אם כי אולי בעיקר בדיעבד) כנקודת זמן שהפגישה כמה מהכוכבים הבריטיים הגדולים של העשור על מסך אחד, והכישרונות הגדולים הללו נתנו הופעות שהפכו את היצירה השלמה לעוצמתית מסך חלקיה.

דיוויד טננט, שב-2013 עדיין רכב על הצלחתו בתפקיד הדוקטור העשירי בסדרת הקאלט "דוקטור הו", זכה להיפגש ב"ברודצ'רץ'" עם ג'ודי וויטקר, שתעשה היסטוריה ב-2017 בתור האישה הראשונה שתגלם את הדוקטור. הצלע השלישית במשולש הכישרוני הייתה כמובן אוליביה קולמן, שנודעה היטב בבריטניה, אך כבשה את ארה"ב בסערה כשזכתה בפרס השחקנית הראשית בטקס האוסקר על הופעתה ב"מועדפת", ואף מככבת השנה בתפקיד המלכה אליזבת בלהיט התקופתי של נטפליקס, "הכתר".

ב-2013 הייתה "ברודצ'רץ'" דרמה איכותית עם פסקול יוצא מן הכלל, צילום יפהפה ושחקנים משובחים, שמחוץ לבריטניה הייתה מוכרת בעיקר למבקרי תרבות ולקהל מצומצם יחסית של צופים בינלאומיים. כיום, היא מוצאת את מקומה הראוי בין הסדרות שבזכותן הפכה בריטניה לאחד ממקורות התוכן החשובים ביותר בתעשיית הטלוויזיה העולמית.

(נטליה ירמין)

במקור: Spartacus
גוף שידור: Starz (בישראל ב-yes, זמינה כיום במלואה בנטפליקס)
שנים: 2010-2013

לאורך כמה שנים בתחילת העשור, "ספרטקוס" הייתה האחות הזולה והטראשית של "משחקי הכס" (שכזכור, בעצמה לא חסכה בטראש בראשית דרכה). אבל חלק גדול מהזמן היא גם הייתה משלהבת ומבדרת יותר, וגם עמוסה ביותר מין ואלימות. האפקטים הלא מושלמים תרמו לתחושה הגרוטסקית והמופרכת למראה כמויות הדם האדירות והאיברים המעופפים שגודשים את המסך, כך שבדיעבד הפכו את המחזות הללו למשהו שרוב הזמן אין בעיה אמיתית לצפות בו.

הגישה נטולת הגבולות הזו חדרה גם לנבכי העלילה ויצרה בהדרגה - בעיקר בעונות הראשונה והאחרונה - ספקטקל מחושב, רב עוצמה, רגש, רבדים ותפניות עלילתיות מפתיעות. כזה שהצליח לגרום לי לצעוק, לדמוע ומדי פעם אפילו למחוא כף מתוך אינסטינקט. אנדי וויטפילד, שגילם את ספרטקוס, נשא בו עוצמות שקטות ומיוסרות שהתאימו מאוד לדמות, ובו זמנית היה סימפטי ומעורר הזדהות. למרבה הצער הוא חלה בסרטן והלך לעולמו אחרי העונה הראשונה, שגם הייתה הכי טובה. הסדרה הזו היא יופי של גלעד עבורו.

(עידו ישעיהו)

במקור: The Expanse
רשת שידור: SyFy (בישראל בנטפליקס וכעת באמזון פריים וידאו)
שנים: 2015 - היום

גורלן של סדרות מד"ב איכותיות באמת נגזר בדרך כלל לקטגוריית הנישה. הן כל כך נאמנות לסיפור ולפרטים הקטנים עד שהחלק החתרני, "הסקסי", זה שקורץ אל חיקו החמים של המיינסטרים, לא בולט בהן מספיק. זה היה דינה של "בטלסטאר גלקטיקה", וכעת גם של "המרחב". זאת על אף שבמקרה של שתיהן מדובר גם בדרמת יחסים חכמה, שמפתחת את גיבוריה הרבה מעבר לסטיגמה שהם אמורים לשמש. אלא שכל אלה משמשים כברכה עבור "המרחב", שכמו גיבוריה משגשגת ממחייה בדמדומים ובסתר. כך היא יכולה לפרוש באין מפריע מניפה רחבה ממאדים ועד כדור הארץ, עם עשרות דמויות, סיפור מסגרת מסועף באינטריגות ויחסי גומלין.

מה שהופך את "המרחב" למוצלחת כל כך הוא דווקא ההתרחקות שלה מהמקובל בז'אנר. אין בה נשקים עתידניים שוברי שוויון, תחבולות על מרחב זמן-חלל או גזעים סופר מפותחים של חייזרים. תחת זאת היא מתמקדת בטבע האדם ובדרכים אמינות שבהן הוא מתפתח עם התקדמות הידע האנושי והנדידה לחלל - על הטוב, החמדני, השאפתני והמפחיד שבהם. גיבוריה לא יוצרים את המציאות אלא מגיבים אליה, מנסים להתאים את עצמם ולשרוד. החלל סביבם גדול, מפחיד ובלתי צפוי, ומכריח אותם להתבסס על תעוזה, אלתור ועבודת צוות. כמו בדון קישוט, היצירה ממנה נלקח שמה של החללית "רוסיננטה", גם צוותה נראה תמיד בסיטואציה שגדולה עליו בכמה מספרים - נאחז בשברירי האנושיות שבו כדי לשרוד עוד יום אחד בתוך המרחב האינסופי.

(אילן קפרוב)

במקור: Black Sails
רשת שידור: Starz (בישראל ב-HOT)
שנים: 2014-2017

כמו שקורה עם כל סדרת להיט, גם "משחקי הכס" פתחה את הפתח לנסיונות לשכפל את ההצלחה. חברות כבלים וסטרימינג עם כיסים עמוקים יצרו סדרות תקופתיות אפיות, בין אם פנטזיה ובין אם לא, מצליחות יותר ("זרה" של סטארז) או פחות ("מרקו פולו" של נטפליקס). אחת המעולות והאנדרייטד שבין הסדרות האלה היא "מפרשים שחורים", סדרה שעלילתה מקדימה את "אי המטמון", ומתארת כיצד הפיראט התככן לונג ג'ון סילבר מהקלאסיקה של רוברט לואי סטיבנסון הפך להיות מי שהוא. באופן מעניין ונבון, הסדרה שילבה את הסיפור שלו עם סיפוריהם של פיראטים אמיתיים מהמאה ה-18, שניסו להפוך את האי נסאו למעוזם, ולמשך זמן מה אף הצליחו.

נדרש לסדרה זמן להתניע. עונה שלמה, ליתר דיוק. אבל כשזה קרה, "מפרשים שחורים" התבררה כאחת הסדרות המחושבות על המסך, עם עלילה מעניינת ומפתיעה, ויחסים מרתקים בין דמויות מורכבות ונוגעות ללב. היא העבירה את חיי היומיום של הפיראטים באופן כן ונאמן למציאות, מה שהפיח אינטימיות ופיכחון בסיפור המסעיר הזה. ואולי יותר מכל, "מפרשים שחורים" הייתה פשוט יפהפיה למראה. באמת, אחת הסדרות הכי מרהיבות של שנות העשרה. צבעי הפסטל, משחקי האור והחושך שלה, הנגזרים מהשימוש התקופתי של אור טבעי בלבד (על המסך לפחות, לא בהכרח מאחורי הקלעים), סיפקו באופן קבוע שוטים שנראים כמו יצירות אמנות מהזמנים המתוארים בסדרה. קרני שמש חודרות מתריסים או חלון פתוח, אורות עששיות או נרות שמשאירים חלק מהפריים באפלה וחלק בגווני זהוב. אפילו הקירות המתקלפים והעבשים נראים כל כך יפים בצורה הזאת. וזה עוד בלי לדבר על צילומי מרחבי האוקיינוס והספינות העתיקות.

(עידו ישעיהו)

גוף שידור: Cinemax (בישראל ב-yes)
שנים: 2014-2015

במאי קולנוע בעלי שם כבר הגיעו אל הטלוויזיה בעבר, אבל בעשור הנוכחי המדיום הטלוויזיוני הפך לחברם הטוב של במאים-אוטרים. ואם אישים כמו דיוויד פינצ'ר, דאג ליימן וג'יין קמפיון ביימו פיילוטים והיו חתומים כמפיקים על סדרות כמו "בית הקלפים", "מיינד האנטר", "אימפולס" ו"קצה האגם", סטיבן סודרברג פשוט התמסר למדיום. ב-2011 הודיע שהוא פורש מקולנוע, וב-2014 הביא לנו את "The Knick", בכיכובו של קלייב אואן, סדרה תקופתית על רופא גאון, פורץ דרך ומכור לסמים בתחילת המאה ה-20 בניו יורק.

עלילת הסדרה, שיצרו ג'ק עמיאל ומייקל בגלר, הייתה מעניינת אבל שגרתית, בלי הרבה השראה ועם דמיון ליותר מדי יצירות אחרות. אלא שבעזרת שחקן מופלא כמו קלייב אואן ובמאי גאון כמו סודרברג, "The Knick" נסקה והפכה לאחת הסדרות הייחודיות בטלוויזיה. למעשה סודרברג, תחת פסבדונים שונים, אחראי לא רק על בימוי כל עשרים הפרקים של הסדרה, אלא גם על הצילום והעריכה. כל סצנה בה הייתה בנויה אחרת, מוארת ומוחשכת ויפה כמו ציור, עוקבת אחר דמויות מעורפן במקום מחזיתן, מתמקדת במאזינים במקום בדובר. היא הייתה הרפתקנית, היא הייתה יפהפיה, אי אפשר היה להסיט את המבט. חבל שהסתפקה רק בשתי עונות.

(עידו ישעיהו)

במקור: Utopia
גוף שידור: Channel 4 (בישראל ב-yes)
שנים: 2013-2014

בעידן בו גרטה תונברג הופכת לכוכבת נערצת בזכות הרצון שלה לעורר מודעות לכך שהעולם שלנו גוסס - ובאשמתנו - מדהים להיזכר שהייתה סדרה בריטית שעברה לרובנו מתחת לרדאר והתעסקה לא מעט באשמה הזאת. באחת הסצנות הטובות והזכורות בסדרה, אמא צעירה מספרת לגבר זר שהיא בדרכה לטיול בצרפת עם בנה הקטן, אך כדי לחסוך בפגיעה בסביבה היא נוסעת באוטובוס ולא טסה במטוס, כי חשוב לה להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. הגבר מסכים איתה, אבל תוהה מדוע היא בכלל עשתה ילד. אל מול פרצופה המשתומם הוא מסביר את סדר גודל הזיהום שהבאת ילד לעולם גורמת: "יכולת לטוס 6,500 פעמים לפריז וזה היה מזהם פחות מלעשות ילד". הסצנה הופכת לאפלה מאוד במהירות כאשר הגבר מציע לאמא להרוג את הילד, ואף מתנדב לעשות זאת בעצמו.

כעת, כשהקטסטרופה הסביבתית רק הולכת ומתבהרת, העולם הקודר והאפל ש"אוטופיה" חזתה הופך להיות הרבה יותר מציאותי - וצפייה חוזרת בסדרה מרגישה מצמררת אפילו יותר. לא פלא שהרימייק האמריקאי הצפוי של הסדרה, שמגיע אחרי ארבע שנים עם מכחיש של משבר האקלים בבית הלבן, הוא אחד הדברים שאנחנו הכי מצפים לו בטלוויזיה של העשור הבא.

(עמית סלונים)

במקור: Archer
גוף שידור: FXX (בישראל בנטפליקס)
שנים: 2009 - היום

בעולם שבו מתקיימות "בוג'ק הורסמן" ו"ריק ומורטי" קשה להתחרות בתחום האנימציה המקורית, אך יוצרי "ארצ'ר" הצליחו במשך עשור לנצל בצורה מושלמת את חוסר הגבולות שמתיר השימוש באנימציה. לא מן הנמנע שזו התוכנית הכי יצירתית ומפתיעה של העשור, ולא רק בז'אנר האנימציה.

על פניו קו העלילה די פשוט, סטרלינג ארצ'ר הוא מרגל-על בסגנון ג'יימס בונד, שנמשך לנשים יפות ומכוניות מהירות כמעט כמו שהוא נמשך לאלכוהול וסמים. כאלה כבר ראינו. אלא ש"ארצ'ר" מתקיים בתוך עולם שבו האופנה היא מהסיקסטיז, הטכנולוגיה היא מהמאה ה-21, המלחמה הקרה עדיין מתקיימת, השיבוט של היטלר עובד בסוכנות של הממשל האמריקאי וברט ריינולדס הוא כוכב הקולנוע הגדול בעולם.

ככל שהסדרה התקדמה היוצרים סירבו לתת לה להתיישן ולהפוך בנאלית, ויצרו בכוח עונות "קונספט" בהן הדמויות המוכרות זוכות לחיים חדשים על ידי פירוק והרכבה של כל המעטפת הכללית. כך למשל עונה שלמה מתקיימת בתוך חלום של ארצ'ר. לטוב ולרע, לאף סדרה אחרת בעשור הזה לא הייתה את התעוזה לעשות כזה מהלך.

(עמית סלונים)

גוף שידור: Adult Swim (לא שודרה בישראל)
שנים: 2010-2016

אין שום דרך נורמטיבית להגדיר את "Childrens Hospital", מוצר בן רבע שעה שרץ במשך שבע עונות באדולט סווים, הרצועה הלילית בערוץ קרטון נטוורק האמריקאי, וסירב להיכנע לתכתיבי ההיגיון הטלוויזיוני. מה זה בדיוק היה? פארודיה על סדרת בית חולים? פארודיה על פארודיה על סדרת בית חולים? קומדיה על הפקה של סדרת בית חולים? בדיחה פרטית של חבורת שחקנים קומיים? נפיחה של גמד פורטוריקני? כל התשובות נכונות, אף אחת מהן לא מצליחה לתאר את רמות הגאונות של הפנינה הקומית הלא מוערכת דיו הזו.

רוב קורדרי, שחקן ברמת "ההוא מהזה", עשה המון דברים מאז אבל אף אחד מהם לא מתקרב לברק של "Childrens Hospital". יחד עם הבמאי הנישתי לא פחות דייוויד ווין ("קיץ אמריקאי חם ורטוב"), הם אספו סביבם את מיטב חבריהם הקרובים בשבועיים שלפני חופשת חג המולד מדי שנה - כישרונות בדרגת פרסום שנעה בין מייקל סרה, מייגן מולאלי, ניק אופרמן והנרי ווינקלר, דרך קן מרינו ומלין אקרמן ועד לייק בל, ארין הייז ורוב הובל, כדי להשתעשע יחד. התוצאה הייתה נונסנס חסר פשר על בית חולים לילדים (על שם דרק צ'ילדרנס כמובן), שהכיל רופאים אמריקאים הפועלים בברזיל ולאחר מכן גם ביפן, כאשר השחקנים התחלפו הפורמט השתנה בהתאם לצורך, וכללים לא הספיקו להיווצר לפני שנשברו בקול גדול. זו הייתה קומדיה מהזן הטהור ביותר שלה, שניתצה את כל הקלישאות והוכיחה סופית שאין דבר יותר מצחיק מהדמיון. That is all.

(אופיר ארצי)

במקור: The Affair
גוף שידור: Showtime (בישראל ב-HOT)
שנים: 2014-2019

יוצרת "הרומן" שרה טרים אמרה לא פעם שהיא ועמיתה, היוצר חגי לוי, ביקשו לכתוב סדרה שהיא כביכול על בגידה, אבל למעשה על חיי נישואים. ההתכנסות לקראת הפואנטה הזו הגיעה אמנם רק בשלהי העונה האחרונה, אבל במשך זמן רב היה נדמה שהגדרה הולמת יותר היא ש"הרומן" הייתה סדרה על מחויבות. משפחתית, אישית, מוסרית, חברתית וכמובן זוגית. כל אחת מהדמויות בה התמודדה עם הצורך לברוח ולתת לעצב ולכאב להשתלט, והתוצאה הייתה דרמה ספרותית כבדת משקל, תהומית ורצינית כמו של פעם, שריד של הטלוויזיה הישנה שמשחקת לפי כל הכללים בספר, תרתי משמע, אבל עושה זאת היטב.

היו בה לכל אורכה אין ספור מטאפורות, מוטיבים וסימבוליזם כפי שמלמדים בקורסי מבוא לסיפורת שצריך לשזור ביצירה עשירה - ההתרחשות החיצונית כמשל לקונפליקט הפנימי, דיאלוגים רנדומליים שהם אלגוריה למה שמתרחש בעלילה, אקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה בשלישית וכן הלאה. כל זה, פלוס ה"טריק" של זוויות הראייה השונות, עיצב אותה פחות כסדרת טלוויזיה מודרנית בעידן האינטרנט התזזיתי, ויותר כמו הלך רוח שיש לשקוע בו ולהרגיש אותו רגע לפני שמכבים את האור בשידה והולכים לישון.

אבל הייתה לה גם יכולת מופלאה לתמרן את הסיפור שלה בצורה מרתקת, ולשזור לפחות אלמנט מסקרן אחד בכל עונה, גם בחלשות ביותר שביניהן. והיו לה גם את רות' ווילסון ומורה טירני, שנשאו על גבן את רוב המטען הרגשי. ובסופו של דבר היה לה גם מסר אופטימי - "אם כאב יכול להדהד בין דורות, כך גם אהבה".

(אופיר ארצי)

במקור: Twin Peaks
גוף שידור: שואוטיים (בישראל ב-yes)
שנים: 2017

זו ללא ספק הייתה התחייה הכי ביזארית של העשור, וכזכור מדובר בעשור שכלל את "צער גידול בנות - הדור הבא". בפרק האחרון של "טווין פיקס" ששודר בשנת 1991 הבטיחה לורה פאלמר להתראות בעוד 25 שנים, ו-26 שנה לאחר מכן, כמעט כמו שעון (לאחר שנת עיכוב של "הבו לי עוד כסף"), החזיר דיוויד לינץ' למסך את אחת הסדרות המהוללות מהניינטיז שכל מבקר טלוויזיה אהב להתרפק עליה, תוך כדי תלונות על טעמו הקלוקל של הציבור. ספק רב אם רובם התלהבו באותו האופן גם מהעונה החדשה.

הדבר הכי טוב בה הוא שהיא הייתה לגמרי "טווין פיקס", על כל המשתמע מכך: חידתית, אקספרימנטלית, מבעיתה, מעיקה, לא קוהרנטית. אתם בטח יכולים לנחש למה זה גם מה שהיה רע בה. החזון המקורי של לינץ' אמנם נשמר, שזה תמיד טוב מבחינה יצירתית, רק שהוא תפח למימדים של לינץ' פלוס, לינץ' מקס או לינץ' XL, מה שהקשה קצת להקשיב לו ולרדת לעומקו. "טווין פיקס" תמיד הייתה סדרה למיטיבי לכת, אבל בזמן ששתי העונות הראשונות היו קצת יותר תקשורתיות ורב-שכבתיות, העונה השלישית הייתה מיועדת כנראה לספורטאים למודי טריאתלונים. ובסופו של דבר, כמעט כמו כל חידוש, ריבוט או החייאה אחרת ברשימה הזו, בדיעבד גם היא הייתה בגדר הערת שוליים בעמוד הוויקיפדיה של הדבר האמיתי.

(אופיר ארצי)

במקור: Jane The Virgin
גוף שידור: The CW (בישראל ב-yes)
שנים: 2014-2019

עשור אחרי ש"בטי המכוערת" כבשה את לבנו, הגיע עיבוד אמריקאי קומי נוסף לטלנובלה דרום-אמריקאית ועשה דבר דומה: להשתמש במוסכמות הז'אנר ולהוות עליו סאטירה במקביל, עם הרבה לב ונשמה. הסיפור על הבתולה שבטעות הוזרעה בזרע שלא יועד לה היה רק נקודת הפתיחה לסיפור רצוף טוויסטים שהיו כיפיים כשם שהם מטופשים, ובכללותו מענג, מצחיק ופמיניסטי.

וזו בעצם הנקודה החזקה של "ג'יין הבתולה". הרגעים המגוחכים בה, מעבר לכך שהיו מודעים לעצמם, כוסו בשכבות של כנות ואמת בעזרת כתיבה חכמה שחתרה תחת כל סטריאוטיפ אפשרי. לכך נוספו דמויות שקשה היה לא להתאהב בהן, בכללם שלושה דורות של נשים לטיניות חזקות ומעצימות, וכמובן גיבורה מתוקה שאהבנו גם כשעשתה שגיאות, בגילומה הנהדר של ג'ינה רודריגז. בשולי העידן של הגיבור הלבן המיוסר, בואה של ג'יין והנשים במשפחתה היה מרכיב בלתי נפרד מהעידן החדש בטלוויזיה, ובמשך חמש עונות הן הפכו את הסדרה לאחד הדברים הכי מקסימים על המסך.

(עידו ישעיהו)

במקור: Happy Endings
גוף שידור: ABC (בישראל ב-HOT)
שנים: 2011-2013

כביכול המשימה הייתה עוד "חברים" - שישה צעירים, שניים מהם קשורים משפחתית, שניים מהם קשורים ממסדית ושניים מהם במערכת יחסים מעייפת של כן או לא. וההתחלה אכן נראתה כמו חיקוי סינגל קאמרי של תופעת הניינטיז ההיא, רק עם פלשבקים וצילומי חוץ. אבל לאחר עונה שלמה של חבלי לידה לא פשוטים התברר שההומור האמיתי של "הכל לטובה" הוא בערך הדבר הכי רחוק מ"חברים" ההמונית: ספציפי, דיאגנוסטי, רפרנסי, פופי וכמה שיותר מופרע - יותר טוב. העלילות עצמן לא היו הצד החזק שלה, ולפעמים אפילו החלש, אבל זה לא שינה. כל פיסת טקסט שנאמרה על ידי כל אחד מהחמישה הללו (ולפעמים גם על ידי דייב) שודרגה בן רגע באמצעות מימיקה יוצאת דופן וזרימה מוחלטת ובלתי מתפשרת עם הקצב והגיחוך.

הכיף נמשך שלוש עונות קצרות ולא ממצות בלבד, כי בזמן שפני לימדה ג'אז קוואן דו, מקס הפך לדוב ולאלכס היה תוכי גזען, שאר הליין אפ של ABC באותו הערב הכיל תכנים יותר חיוורים ומשפחתיים כמו "מקום טוב באמצע" ו"משפחה מודרנית", שלא בדיוק השתלבו עם הצבעוניות. הקאסט המוכשר התפזר לפרויקטים טלוויזיוניים אחרים, שרובם ככולם הרבה פחות מוצלחים, ולמרות שהכתובת הייתה על לוח המשדרים - זה עדיין היה אחד הביטולים הכואבים והמבאסים של העשור. כעת לעולם לא נדע מה היה קורה אם מרי טיילר מור הייתה מתחתנת ואז מתגרשת מסטיבן טיילר, ואז מתחתנת ומתגרשת ממייקל מור, ואז הייתה נכנסת לנישואי שלישיה לסביים עם דמי מור ומנדי מור.

(אופיר ארצי)

במקור: American Horror Story
גוף שידור: FX (בישראל ב-yes)
שנים: 2011 - היום

ריאן מרפי לא המציא כמובן את הקונספט של אנתולוגיה כסדרת טלוויזיה - סדרה שבה כל פרק מכיל סיפור אחר - אבל הוא בהחלט היה זה שעדכן ושכלל אותו לכדי סיפורים אינדבידואלים שנמתחים על פני עונות שלמות, וקאסט שמשחק בכל שנה תפקידים אחרים לגמרי. אחד משותפיו ליצירה, טים מייניר, אמר שהתקשה בתחילה להבין איך אפשר ליצור אימה בטלוויזיה כשהצופים לא באמת חוששים לגורל הדמויות הקבועות. אך ברגע שנאמר לו שלוח השחמט מפונה לחלוטין בסוף כל עונה וכלי המשחק מוצבים בו מחדש, הבין שמדובר בתת ז'אנר טלוויזיוני חדש ומרגש, שאפשר לשבור בו את כל הכללים המוכרים והמאוסים. מאז ראו גם אחרים כי טוב, וכך קיבלנו גם "פשע אמריקאי", "ג'ון הנבל", "מי מתגורר בבית היל", "הטרור" ו"קאסל רוק".

אבל חוץ מכל זה, העונה הראשונה של "אימה אמריקאית" (שהיא בעצם "סיפור אימה אמריקאי") הייתה אפילו טובה. לא בהכרח בגלל האימה שבה או האמריקאיות, אלא דווקא בגלל הסיפור. היסטוריית הבית רדוף הרוחות, שנחשפה לצופה טפח אחר טפח, נטוותה במלאכת מחשבת מרשימה, כמו פאזל שתמונתו המלאה נגלית רק בסוף. קוני בריטון, דילן מקדרמוט וג'סיקה לאנג הביאו עמם כובד משקל ורצינות שלא אפיינו עד אז יצירות של מרפי, בלשון המעטה. גם כפתור האתחול שנלחץ בסוף השנה עורר סקרנות וגרר משחקי ניחושים לגבי תפקידו הבא של כל שחקן, ואין ספק שגם הנפשות הפועלות נהנו מהגיוון. אלא שהקאמפ המרפיאי בכל זאת ארב במחשכים כמעט בכל סצנה, ונדמה שהיה זה הקיץ בין העונה הרביעית לחמישית בו לאנג הודיעה שהיא עוזבת וליידי גאגא הודיעה שהיא מצטרפת, שהטה סופית את לשון המאזניים מיצירה נרטיבית טעונת משמעויות פוטנציאליות, לשטויות במיץ עגבניות שהיא "אימה אמריקאית" של היום.

(אופיר ארצי)

גוף שידור: Lifetime (בישראל ב-yes ובסלקום TV)
שנים: 2015-2018

העשור שחלף עשיר בסדרות שנוצרו על ידי נשים יותר מכל עשור אחר, אך השפעתן הגדלה נמצאת לא רק מאחורי המצלמה אלא גם על המסך עצמו, ויותר מאי פעם אנו זוכים להכיר דמויות נשיות מורכבות ואנושיות דווקא כגיבורות ולא כדמויות משנה. "UnREAL" הייתה דוגמא קיצונית לגל הזה - סדרה מלאה בניגודים, בלתי צפויה, שעצם ההחלטה והרצון להמשיך לצפות בה היו מערערים עבור הצופה הסלקטיבי ואנין הטעם. "UnREAL" הייתה סדרה על טראש, אבל בעצמה לא הייתה טראש. היא סיפקה את הצרכים הבסיסיים ביותר של הצופה בעיסוקה בתת-הז'אנר הריאליטי הנחות ביותר - סדרות דייטינג - אבל הפנתה את הזרקור לכיוון המוחות שמאחורי המצלמות, המפיקות שמנהלות את ההצגה ובכך סיפקה גם את האתגר האינטלקטואלי (והרגשי) שבהיכרות עם הפן הנוצץ פחות של תעשיית הבידור.

לא היו ביצ'יות גדולות יותר על המסך מהמפיקה המעורערת בנפשה רייצ'ל (שירי אפלבי) והבוסית התובענית שלה קווין (קונסטנס צימר), שכוחן ההרסני הורגש בחייהם של כל מי שנקרו בדרכן, ולא פסח אף עליהן עצמן. היוצרות מרטי נוקסון ("חפצים חדים") ושרה גרטרוד-שפירו (שחוויותיה כמפיקה על הסט של "הרווק" היוו השראה לסדרה) אמנם לא היו הראשונות שהעזו לשים על המסך את הנשים הרעות האולטימטיביות, כפי שיעידו מעריצי "משחקי הכס", אך הן היו מהיחידות ששמו נשים כאלה במרכז, ואנחנו לא נהנינו לשנוא אותן - פשוט נהנינו מהן.

(נטליה ירמין)

במקור: Crazy Ex-Girlfriend
גוף שידור: The CW (בישראל ב-yes)
שנים: 2015-2019

בדור של קומיקאיות חריפות, לרייצ'ל בלום יש מקום משלה: מי שצמחה ככוכבת רשת שאחראית לקליפים הומוריסטיים הייתה לפנים של מה שהפך לתופעת קאלט טלוויזיונית - קומדיה רומנטית נוגעת ללב שירדה מהפסים, והיא בעצם בו בזמן גם מחזמר מופרע על דור ה-Y, אמריקה הפריבילגית, שנאה עצמית ובייגלעך (לא בהכרח בסדר הזה). ואם היה חסר משהו קטן כדי לקנות אותנו, היא גם סדרה יהודית באופן משעשע להדהים. לפרקים היא הייתה קורעת מצחוק, לפרקים קרינג'ית, לפעמים מרגשת עד דמעות, אבל תמיד הסתתרה מתחת לפני השטח לפחות אמת אחת שאפשר לקחת ממנה.

מעבר לכל זה, שתי סיבות הפכו את "האקסית המשוגעת" ליצירה כה מיוחדת. הראשונה היא ז'אנרית: הסדרה לקחה לקצה את אפשרויות המחזמר הטלוויזיונית, ועם כמעט 200 שירים מקוריים לאורך ארבע עונות, שמשתלבים בעלילה באופן פחות או יותר אורגני, היא יצרה פרודיות משוכללות על כמעט כל ז'אנר במוזיקה הפופולרית, מפאנק-רוק עד פופ מהאייטיז, מהמחזמר "שיקגו" ועד הביץ' בויז, משאנסונים ועד שאקירה. ביחד נוצרה מהן אנתולוגיה שלמה, תמונת מצב אקלקטית שאומרת משהו על האופן בו אנחנו נותנים למוזיקה לשמש פסקול לחיים ולרגשות שלנו. הסיבה השנייה חשובה יותר: לא פחות מהפסקול הממכר, "האקסית המטורפת" השתמשה בדמויות שלה כדי לדבר על דברים שמעבר לתחומים שקומדיה רומנטיות עוסקות בהן בדרך כלל, ובעיקר התמודדות נפש - נושא שהיא עסקה בו באופן רגיש וחכם מאין כמוהו, והצליחה להקיש ממנו לעבר חוויות אנושית כלליות יותר כמו חוסר ביטחון כלל אנושי. לא צריך לסבול מהפרעת אישיות גבולית או להיות יהודיה מהחוף המזרחי כדי להזדהות עם הגיבורה רבקה באנץ' ולהתאהב איתה בווסט קובינה, קליפורניה. מספיק שיהיה לך לב, חיבה לתרבות פופ, וקמצוץ בריא של טירוף.

(נדב מנוחין)

במקור: Killing Eve
רשת שידור: BBC America (בישראל ב-HOT)
שנים: 2018 - היום

העשור הזה שייך לפיבי וולר-ברידג'. קריירת המשחק שלה פרחה במהלכו עם תפקידים בסדרות כמו "ברודצ'רץ'", אבל חשוב מכך, היא הציגה את קולה הייחודי כיוצרת. קומדיית המתח "להרוג את איב" היא הסדרה השלישית שיצרה ועלו למסך בין השנים 2016 ל-2018, והיחידה מתוכן שוולר-ברידג' אינה משחקת בה. תחת זאת שורפות את המסך סנדרה או ("האנטומיה של גריי") ובעיקר ג'ודי קומר ("שלוש עשרה") - האחת מגלמת סוכנת MI6 שצדה את האחרת, מתנקשת פסיכופתית חובבת כיף. במהרה הופך המצוד הזה להיקסמות הדדית שטוענת את המשימה במתח מיני ובהרס.

"להרוג את איב" רחוקה מלהיות מושלמת, אבל כשהיא במיטבה היא מענגת, מצחיקה ושנונה. ממחישה כיצד קונספט נושן כמו משחקי חתול ועכבר יכול להפוך לרענן ומקורי כשאת התפקידים בו מאיישות נשים. כל זה בעיקר הודות לג'ודי קומר, שנועצת את שיניה בתפקיד הרוצחת וילנאל, משתנה תדיר כזיקית כמו שעושה דמותה - נימות קול נבדלות לפי מה שהיא מנסה להשיג, מבטאים שונים בהתאם לצרכיה. במידה רבה וילאנל מגלמת בה את "להרוג את איב". העובדה שדמותה לא צפויה זורה פרנויה, מתח ואנרכיה בכל סצנה שהיא נמצאת בה, ובמו ידיה הופכת את הסדרה כולה לכיף גדול.

(עידו ישעיהו)

במקור: Unbreakable Kimmy Schmidt
גוף שידור: נטפליקס
שנים: 2015-2019

קשה לא להתאהב באלי קמפר כשהיא נכנסת לדמותה הקלולסית של קימי שמידט, "נערת החפרפרת" שחיה במשך שנים בבונקר תת קרקעי תחת השפעתו של מנהיג כת (ג'ון האם שמוכיח שוב את גדולתו בתפקיד קומי). הנסיבות שהביאו אותה לניו יורק, בגרסתה הכי גרוטסקית ואותנטית שהגיעה למסך בערך מאז "נהג מונית", גורמות לה להיראות חריגה ושונה בנוף. קל לסווג אותה כחולמנית או אפילו טיפשה, אבל למעשה היא גרסה מודרנית של פיבי פובה מ"חברים", חזקה ומורכבת כמוה, אבל מצחיקה הרבה יותר. לא פלא שליסה קודרו (פיבי המקורית) לוהקה לגלם את אמה הביולוגית של קימי בסדרה.

אלא שקימי שמידט היא קודם כל מצע להצגת הכישרון הבלתי נגמר של טייטוס ברג'ס. הדמות המוחצנת שלו היא ככל הנראה הדבר הכי מצחיק שטינה פיי אי פעם יצרה, וזה לא עניין של מה בכך. הכישרון והחן של הקאסט עוזרים לסדרה לצלוח גם תקופות שבהן התסריט לא באמת מצליח להתרומם - אבל היה שווה לצפות בסדרה כולה רק בשביל פרק הספיישל שכולו פארודיה על ז'אנר הטרו-קריים.

(עמית סלונים)

במקור: The 100
רשת שידור: ה-CW (בישראל בנטפליקס, בעיכוב ניכר)
שנים: 2014-2020

כל פעם מחדש קשה לא להתרשם מההישג של "ה-100", המבוססת בחופשיות על הספרים של קאס מורגן באותו שם (חלקם יצא גם בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד). הסדרה, שעלילתה מתרחשת בעתיד פוסט-אפוקליפטי אחרי שפצצות גרעיניות כילו את החיים על פני כדור הארץ, החלה כדרמת נעורים דיסטופית בנאלית, אפילו קצת סבונית, אבל הפכה במהירות לאחד הדברים הנועזים והמעולים בטלוויזיה.

היו ל"ה-100" עליות ומורדות לאורך חייה, אבל היא תמיד הצליחה להשאיר את הראש מעל המים, להיות אמיצה, חסרת פשרות, מפתיעה ומעוררת מחשבה. לגרום לנו לתעב דמויות ברגע אחד ואז להציג אותן לאורך זמן באור שונה שגרם לנו להתאהב בהן. להציב את גיבוריה בפני דילמות מוסריות בלתי אפשריות שעליהם בכל זאת להכריע בהן. להתקיים במתחמים הכי אפורים המתבקשים מהשאלה התמידית שמנחה את הגיבורים: אל אילו תהומות תגיע כדי לשרוד?

(עידו ישעיהו)

במקור: Boardwalk Empire
רשת שידור: HBO (בישראל ב-yes)
שנים: 2010-2014

שנה לפני שהגיעה "משחקי הכס" ושינתה את הטלוויזיה, עלתה ב-HBO "אימפריית הטיילת" (אנחנו עדיין מתכחשים לשם העברי הנדוש, "אימפריית הפשע"). טרנס ווינטרס, יד ימינו של דיוויד צ'ייס ב"הסופרנוס", יצר את הסדרה, מרטין סקורסזה עשה בה את גיחתו המשמעותית הראשונה לטלוויזיה וביים את הפרק הראשון, שהתקציב שלו עמד על 18 מיליון דולר. חמישה מיליון מתוכם נועדו לבנות את הסט העצום, שחזור של אטלנטיק סיטי המפוארת בשנות ה-20 של המאה קודמת, עת נאקי תומפסון (סטיב בושמי בליהוק מפוספס), גזבר העיר, הפך לאיש החזק בה עם כניסת חוקי היובש שאוסרים על מכירת משקאות אלכוהוליים.

כמו סדרות נוספות בעשור ובמצעד הזה, "אימפריית הטיילת" הייתה יותר תוצר של העשור הקודם מאשר של החדש. המשך ישיר להצלחות היצירתיות הגדולות של HBO מהעשור הקודם, סדרות על מוסדות של פשע ושל פוליטיקה הכרוכים זה בזה, "הסופרנוס", "הסמויה", "דדווד", רובן ככולן עם אנטי-גיבור לבן במרכזן. ככזו החשיבות של "אימפריית הטיילת" בדברי הימים יחסית מינורית, אבל מלבד אי אילו תקלות, בעיקר בעונה השלישית (היי, ג'יפ רוזטי), רוב הזמן היא הייתה פשוט נפלאה, מתפקעת מעוצמה אינטימית הטמונה בבנייה איטית ומחושבת שלה. זהו אלמנט מוכר בסדרות איכות שבונות ובונות ולבסוף נפרעות, אבל "אימפריית הטיילת" הביאה את זה לשלמות, ואגב כך הניבה שפע של רגעים מדהימים שנותרו בלתי נשכחים גם שנים אחרי כן.

(עידו ישעיהו)

במקור: Inside Amy Schumer
רשת שידור: קומדי סנטרל (בישראל ב-HOT)
שנים: 2013-2016

הרוח במפרשים של איימי שומר קצת הלכה וגוועה ככל שהתקדם העשור, ונדמה שהחדות קצת קהתה ככל שהתקרבה למיינסטרים, אבל תוכנית המערכונים שלה הייתה רוב הזמן תצוגת תכלית מפוארת לקולה הקומי חזק, הייחודי והבטוח בעצמו. קומיקאית לבנה עם עיסוק ניכר בנשיות מינית, מיניות נשית וחייה של אישה רווקה, כולל הרגעים היותר משפילים שבהם. כבר מהרגע הראשון שומר לא היססה להפוך את עצמה לשק החבטות, לפאנץ' ליין, על מנת להעביר כמה אמיתות על העולם שאנו חיים בו.

כמעט בכל פרק אפשר היה להיתקל לפחות במערכון גאוני אחד, בדרך כלל יותר. רגעים מלאי השראה כמו מטפלת זוגית בדמותה של כריסטי טיגן, אלוהים (בדמות פול ג'יאמטי) שנגלה בפני איימי כשהיא מתחננת בפניו שלא יהיה לה הרפס, משחק מחשב צבאי שבו הבחירה לשחק בדמות חיילת אישה מביאה למסלול שונה בתכלית הכולל אונס ומערכת בירוקרטית שמעמיסה קשיים, 12 מושבעים שמנסים להכריע אם איימי שווה מספיק כדי לככב בטלוויזיה, בת שהולכת עם אמה הטכנופובית אל מטפלת מוסמכת בנושא, וגם הפארודיה הטובה ביותר אי פעם על ארון סורקין.

(עידו ישעיהו)

כמו כל מצעד גם זה שלפניכם משקף משהו יחסי וחלקי, לא מעט בשל כמות התוכן האדירה של העשור הזה. המדרגים - עידו ישעיהו, אילן קפרוב, אופיר ארצי, עמית סלונים, נטליה ירמין, אופיר סגרסקי, פיני אסקל והדר טורוביץ' - בחרו את סדרות העשור בתמהיל של איכות, חשיבות ואהבה, לאו דווקא בסדר הזה. מאחר שיש הבדל בין סדרות שרצות לאורך זמן לבין כאלה שמלכתחילה מוגבלות למספר פרקים מסוים, המצעד אינו כולל מיני-סדרות. זו גם הסיבה שבחרנו לא לכלול סדרות שהתחילו ב-2019, על אף אהבתנו הרבה לחלק גדול מהן. בשלב הזה מקומן במארג של שנות העשרה אינו ברור, ובטח נפגוש רבות מהן בסיכום העשור הבא, ובוודאות בהמשך דצמבר, במצעד סדרות השנה.