פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצעד 100 הסדרות של שנות העשרה: מקומות 60-41

      "סאות' פארק" ו"תרגיע" עדיין היו רעננות ואמיצות, "טרנספרנט" ו"לא בטוחה" נתנו לראשונה במה לקולות שלא שמענו לפני כן, "מראה שחורה" הציבה בפנינו תמרורי אזהרה ועוד. חלק שלישי מתוך חמישה של מצעד מאה סדרות העשור

      מצעד 100 הסדרות של שנות העשרה: מקומות 60-41
      Channel 4

      60. סאות' פארק

      במקור: South Park
      גוף שידור: קומדי סנטרל (בישראל ב-HOT)
      שנים: 1997 - היום

      אפשר להתחיל למנות כמה מהרגעים הגדולים של "סאות' פארק" לאורך העשור הנוכחי, מהעונה ה-14 והלאה: פרקים מצחיקים, פרועים וגאוניים לכל דבר שעומדים בשורה אחת עם הקלאסיקות הגדולות של הסדרה. אבל "סאות' פארק" לא מסתפקת בפרקים מצוינים אלא מקפידה תמיד לבחון את עצמה (בין היתר "אתה מזדקן" מהעונה ה-15, "מהממת ואמיצה" מהעונה ה-19, כל תנועת "בטלו את סאות' פארק" בעונה ה-22), מנסה כל הזמן לשחק עם הפורמט שלה, מעיפה דמויות קבועות לטובת אחרות, מציבה את רנדי מארש בחזית במקביל לילדים, וכן הלאה. במשך מספר עונות היא גם התנסתה עם קשתות עלילתיות שהתפרסו על עונות שלמות, כולל כזו שעקבה אחר קריירת השירה הסודית של רנדי כזמרת לורד. לא תמיד באופן מושלם, אבל כזה שהזריק פנימה רעננות וכיף.

      אבל מעבר למבנים נראטיביים כאלה ואחרים, השורה התחתונה והחשובה מכל היא ש-23 שנים אחרי שנוצרה, "סאות' פארק" היא עדיין אחת הסדרות הכי נשכניות, רלוונטיות ואמיצות בטלוויזיה. אם היה חשש שיוצריה, טריי פרקר ומאט סטון - שבעשור החולף יצרו גם את המחזמר הסופר-מצליח וזוכה הטוני, האוליבייה והגראמי "ספר המורמונים" - ישקעו בחיים נינוחים ונטולי אדג' כבעלי משפחות, יחששו להעיר ענקים מרבצם, השניים הוכיחו שוב ושוב שזה רחוק מלהיות המקרה.

      למעשה, העונה הנוכחית של "סאות' פארק", שמסתיימת בשבוע הבא, המחישה זאת ביתר שאת. היא השתלחה באופן מבריק במחנות הכליאה של סוכנות ההגירה האמריקאית ("עלולים לחשוב שאנחנו גזענים", אומר אחד הסוכנים כאשר קייל היהודי נכלא יחד עם הילדים המקסיקנים), ומעל הכל, נכנסה למתקפה חזיתית מול סין ומשתפות הפעולה האמריקאיות עמה, חברות ענק כמו דיסני וה-NBA. התוצאה היא צנזורה כוללת של "סאות' פארק" בסין, כולל אזכורים ברשת המקומית, והפסדי ענק לקומדי סנטרל בשל כך.

      (עידו ישעיהו)

      סאות' פארק עונה 18, רנדי מארש בתור לורד (יח"צ)
      יה יה יה, איי אם לורד. "סאות' פארק" (צילום מסך)

      59. מיינד האנטר

      במקור: Mind Hunter
      רשת שידור: נטפליקס
      שנים: 2017 - היום

      אחת ההפתעות של העשור האחרון הייתה הנסיקה המטאורית של יצירות מז'אנר "הפשע האמיתי". לפתע מצאנו את עצמנו מרותקים מדפוסי פיזור של דם, מזירות פשע ודגימות DNA. אבל נדמה שיותר מכל נהנינו מהמרדף, מהאפשרות לעטות את מדי הבלש ולמצוא את התשובות שקיווינו למצוא. אך מקיפות ככל שיהיו, סדרות שכאלה הוצגו תמיד מנקודת המוצא של יוצריהן. המטרה סומנה על דמות כלשהי, קווי העלילה הובילו למסקנה מסוימת גם אם לא הסכמנו לה. "מיינד האנטר" העלילתית לא שייכת לז'אנר הזה, אבל בזכותה נוצרה אפשרות שסדרות פשע אמיתי לא העניקו לנו באמת - צוהר אל טבע האדם.

      אף שבמרכזה עומדים רוצחים אכזריים שמרואיינים לצרכי מחקר, "מיינד האנטר" דוגלת בגישה מרוחקת, כמעט אקדמית כלפיהם. זהו גישוש תמידי באפלה, ביטול של הנחות מוקדמות וטעייה תוך כדי תנועה. היא מעניקה לגיבוריה הצלחות קטנות, אבל לא מאפשרת להם לשכוח ולו לרגע שהאפלה לא עוצרת בתאי בית הסוהר, מזכירה שמניעיו וחוויותיו של כל אדם עשויים להוביל אותו אליה. זוהי יצירה דיוויד פינצ'רית לעילא, מלווה בצילומים יפהפיים ופסקול מנבא רעות, אך בעיקר לא מתפתה לסימני קריאה ומסקנות, ומעדיפה לשאול: האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו והסובבים אותנו כמו שאנחנו מספרים לעצמנו?

      (אילן קפרוב)

      מיינד האנטר (יח"צ , נטפליקס)
      צוהר אל טבע האדם. "מיינד האנטר" (צילום: יח"צ)

      58. מי מתגורר בבית היל

      במקור: The Haunting of Hill House
      גוף שידור: נטפליקס
      שנים: 2018 - היום

      טור דה פורס פנומנלי של מייק פלנגן, אחד מיוצרי האימה המקוריים המעניינים ביותר בעשור האחרון ("אבסנטיה", "המשחקים של ג'ראלד" ואחרים). הוא הביא אל נטפליקס עשרה פרקים מחושבים ומתוזמרים על האחוזה שרדפה את בני משפחת קריין, גם הרבה אחרי שעזבו אותה בערב טראומטי אחד שבו מתה אמם. "רוח רפאים יכולה להיות הרבה דברים. זיכרון, חלום בהקיץ, סוד, אבל, כעס, אשמה", אומר האח הבכור בפרק הפותח, ומוסיף כי "לרוב, רוח רפאים היא משאלה". כל המרכיבים שהוא מונה מתבררים כרבדים של "מי מתגורר בבית היל", וכולם אכן רודפים כרוחות את בני משפחת קריין בכל השנים שעברו מאז אותו קיץ ועד היום.

      פלנגן - שגם ביים את כל פרקי הסדרה - מתרחק מאוד מעלילת המקור הספרותי של שירלי ג'קסון, אבל שומר על המהות שלה: אימה שנובעת מהפסיכולוגיה של הדמויות. למעשה, מתחת למעשיית הרפאים, בין רגע מצמית אחת למשנהו, "מי מתגורר בבית היל" היא בעיקר דרמה משפחתית בצלה של טראומה. מה שהופך אותה למוצלחת הוא היכולת שלה להבריק בשני המישורים האלה. לשלוח צמרמורות פחד לגב וחצים עצובים ללב. ואת כל זה עושה הסדרה באמצעים טכניים מרהיבים. המוני רוחות רפאים שתולות בצללים בלי משים, נראות רק בבחינה מדוקדקת, עדות לעיצוב המדהים של הסדרה כולה, שמגובה בצילום יפהפה ומשחק מצוין.

      (עידו ישעיהו)

      טריילר "מי מתגורר בבית היל" של נטפליקס, קרלה גוג'ינו (יח"צ , נטפליקס)
      דרמה משפחתית בצלה של טרגדיה. "מי מתגורר בבית היל" (צילום: יח"צ)

      57. מוארת

      במקור: Enlightened
      גוף שידור: HBO (בישראל ב-yes)
      שנים: 2011-2013

      סדרות כמו "מוארת" נידונו מעצם טבען לחסות בצל. בעוד "בנות" האולטרה ניו-יורקית או "כתום זה השחור החדש" המבריקה-לעיתים-אך-מתחכמת-הרבה-יותר-מדי, קרצו ישירות למכנה המשותף ההיפסטרי ביותר וזכו למעמד של סדרות מכוננות, הדרמה-הקומית של מייק ווייט ולורה דרן בחרה בנתיב מעודן יותר. בהתאמה, היא גם נתפסה כיצירה מינורית, אישית, כזאת שלא יכולה לכבוש את לב ההמונים או לייצר באזז ממשי. לבסוף היא אכן בוטלה על ידי HBO אחרי שתי עונות בלבד בשל נתוני רייטינג נמוכים.

      חבל. בעידן שבו הטלוויזיה האיכותית הופכת למפעל לייצור סדרות "חשובות", כאלה ש"לוכדות את רוח התקופה" ו"משקפות את המשבר של החברה המערבית", "מוארת" הצליחה לעשות את כל הדברים האלה בלי מרכאות מסביב, בלי טיפה של נפיחות ותוך שהיא מתמקדת בסיפור אחד על אישה קטנה בתאגיד גדול. הכל היה שם - הקפיטליזם הדורסני, משבר הפמיניזם, התפוררות התא המשפחתי - אבל הכתיבה החכמה והאנושית של ווייט לא נתנה לכל העסק להפוך לאלגוריה פשטנית. הקאסט המושלם והנכונות להכאיב לדמויות ברמות לארי דיווידיות מבלי לצלול לרגע לגרוטסקה של דיוויד, הפכו את "מוארת" ליצירת מופת שהלכה לעולמה בטרם עת.

      (עופר סקר)

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      הרבה יותר מאלגוריה פשטנית. "מוארת" (צילום: יח"צ)

      56. תרגיע

      במקור: Curb Your Enthusiasm
      גוף שידור: HBO (בישראל ב-yes ו-HOT)
      שנים: 2000-היום

      "זיין אותי כמו שישראל מזיינת את האדמה שלנו", זועקת המאהבת הפלסטינית של לארי דיוויד. וזה עושה לו את זה. זה סוג ההומור שאנחנו מצפים לו מדיוויד, והוא סיפק אותו גם בעשור החולף - אפילו אם הפעם זה היה בכמויות קטנות יותר.

      יש סדרות טובות יותר ויש סדרות טובות פחות, ויש סדרות של לארי דיוויד. "תרגיע" הייתה לעשור הקודם מה ש"סיינפלד" היה לניינטיז. אי אפשר להפחית מהחשיבות של סדרות כאלה, כמו שיהיה מטורף להתווכח על האיכות שלהן. בעשור הנוכחי זכינו בסך הכל לשתי עונות ממוחו הקודח של המיזנתרופ האהוב, וגם הן הגיעו בהפרש של שמונה שנים אחת מהשנייה. ובכל זאת, גם השתיים האלה הספיקו כדי להזכיר שמדובר באחד הכותבים הקומיים הגדולים בכל הזמנים. והאמת? הפרק על מסעדת העוף הפלסטינית, בה לארי נאלץ להכריע בין נאמנותו לעם ישראל לבין סקס ועוף מטוגן, הוא ללא ספק אחד הגדולים ששודרו על מסכי הטלוויזיה בעשור הזה.

      (עמית סלונים)

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      מעט מדי אבל עדיין גדול. "תרגיע" (צילום: יח"צ)

      55. אחוזת דאונטון

      במקור: Downton Abbey
      גוף שידור: ITV (בישראל בערוץ הראשון)
      שנים: 2010-2015

      בשנת 2014 נפתח בבייג'ין בית הספר הראשון למשרתים מקצועיים. זו ככל הנראה הייתה ההשפעה המטומטמת ביותר של סדרת טלוויזיה על תרבות מקומית, אבל בה בעת גם סמל לפופולריות העצומה של "אחוזת דאונטון". קשה להאמין שיוצרי סדרת הדרמה התקופתית התכוונו לגרום למקצוע הבאטלר לעשות קאמבק, אבל ההצלחה שצברה הסדרה עשתה את שלה. כולם רצו קרסון משלהם.

      כשהסדרה יצאה לדרך ב-2010 קשה היה להאמין שסדרה בריטית על נפילת האריסטוקרטיה באנגליה של תחילת המאה העשרים תהפוך ללהיט בינלאומי, אבל משהו ב"דאונטון" היה הרבה יותר מאופרת סבון בטירה ויקטוריאנית. היה שם משהו לכל אחד: סיפורי אהבה סוערים בין מעמדות, סקנדלים מיניים והומור בריטי ציני. כל אלה הוצגו על רקע כמה מהאירועים הגדולים בהיסטוריה - שקיעת הטיטאניק, מלחמת העולם הראשונה, השפעת הספרדית ועד עליית הנאציזם.

      הסדרה סבלה מבעיה שבדרך כלל לא מזוהה עם סדרות בריטיות: היא הייתה ארוכה מדי. נראה שהיוצרים הצליחו להגיד את מה שרצו כבר אחרי שלוש העונות הראשונות, ולפחות שתי העונות האחרונות של הסדרה הרגישו מיותרות ומאולצות. בשנה האחרונה יצא לאקרנים סרט הקולנוע שממשיך את עלילות הסדרה, וזכה לכתף קרה אפילו מחלק מאוהדיה. ככל הנראה אנשים שכחו את אחד מסיפורי האהבה החמודים של העשור: קרסון וגברת יוז.

      (עמית סלונים)

      אחוזת דאונטון, מישל דוקרי, מגי סמית' (יח"צ)
      הרבה יותר מאופרת סבון בטירה ויקטוריאנית. "אחוזת דאונטון" (צילום: יח"צ)

      54. קוברה קאי

      גוף שידור: יוטיוב פרימיום (זמין בישראל)
      שנים: 2018-היום

      ב-2013, לפחות לרגע קט, הפכה נטפליקס מיליוני מעריצים למאושרים כאשר החייתה את הסדרה הגאונית "משפחה בהפרעה", ששודרה עשור קודם לכן ברשת FOX עד שבוטלה כעבור שלוש עונות. זו הייתה יריית הפתיחה לאחת המגמות הגדולות של שנות העשרה - יצירות מהעבר שזוכות לחיים חדשים. "רוזאן", "וויל וגרייס", "תיקים באפלה", "נמלטים", "צער גידול בנות", "בנות גילמור", "טווין פיקס", "מרפי בראון" ועוד ועוד ועוד. מבחינת הקהל רוב הסדרות החדשות עוררו עניין, לפעמים רק בתחילתן ולפעמים מעבר לכך, אבל מבחינה יצירתית רוב התחיות האלה התבררו בעיקר כבזבוז זמן.

      "קוברה קאי" היא הדוגמה המזוקקת לאיך עושים את זה נכון. הסדרה של יוטיוב לקחה על עצמה להביא אל המסך הקטן את ההמשך לאחד הסרטים האיקוניים והזכורים של שנות השמונים - "קראטה קיד". עשורים אחרי עלילת הסרט ואלה שבאו אחריו, היא שוב מציבה אחד מול השני את הגיבור ואת הנבל - דניאל לרוסו וג'וני לורנס (ראלף מאצ'יו ו-וויליאם זבקה), אלא שהנבל כלל לא נבל, ולא בטוח שהגיבור הוא גיבור.

      בפיקחות רבה מציבה הסדרה במרכזה דווקא את ג'וני החבוט, מציגה את הסיפור הנושן מנקודת מבטו ובונה מחדש את היריבות מפעם באמצעות הדור הבא, הילדים של שניהם. באופן הזה "קוברה קאי" מציפה שוב את הקונפליקט המוכר בין שני הגברים הכעת-מבוגרים, ובכל זאת שומרת אמונים לסוגת המקור - דרמת נעורים. דור צעיר חדש שלא ידע את המקור יכול ליהנות ממנה כיצירה בפני עצמה, ואילו הדורות שגדלו בשנות השמונים זוכים לסדרה שמתחת לה רוחשים הזיכרון, הנעורים, הילדות, הפוטנציאל העצום של חיינו. זה ניכר יותר מתמיד ברגעים שבהם "קוברה קאי" קופצת בפלאשבק אל קטעים מתוך הסרטים, כאשר מאצ'יו וזבקה ואנחנו היינו צחי פנים. זהו ערך נוסטלגי שאין לו שני בטלוויזיה, והוא מלא חמלה, אהבה וגעגועים שמשקפים היטב את האמת הגדולה של "קוברה קאי" - יש לה נשמה אדירה.

      (עידו ישעיהו)

      קוברה קאי, ראלף מאצ'יו (יח"צ , יוטיוב פרימיום)
      כך עושים את זה נכון. "קוברה קאי" (צילום: יח"צ)

      53. הכי גרועים שיש

      במקור: You're The Worst
      גוף שידור: FX (בישראל ב-yes)
      שנים: 2014-2019

      הרעיון של קומדיה רומנטית על שני סוציופתים שונאי אדם שבסופו של דבר מוצאים את עצמם ביחד לא היה מקורי כבר אי שם בשנת 2014, אבל "הכי גרועים שיש" הבטיחה להיות אחרת. היא הייתה ספוגה בציניות, מפוצצת בגסויות (בלי לומר מילה גסה אחת), מתעבת רומנטיקה ומקיאה קלישאות כמו "באושר ובעושר". איכות העשייה שלה תמכה בעניין והצליחה ליצור תחושה של סדרת אינדי שחותרת כנגד כל המוסכמות.

      עם הזמן היא האטה קצת את קצב החתירה והעלתה לסירה המון בדיחות מוגזמות, דמויות מטופשות ועלילות די מפגרות. אבל כוח העל שלה בכלל היה נעוץ בדרמה, הודות לעיסוק בפוסט טראומה של חיילים משוחררים, פחד משתק מאינטימיות, יחסי משפחה קלוקלים ומעל הכל התמודדות עם מניה-דיפרסיה - באמצעות שרשרת של פרקים מופתיים בעונה השנייה, שכונו על ידי מבקרים ופסיכולוגים בזמנו כתיאור הטלוויזיוני הכי מדויק וריאליסטי של הפרעה דו-קוטבית. כש"הכי גרועים שיש" רצתה לגעת במשהו אמיתי ולרגש, היא הייתה גולמית ויפהפייה. רוב הזמן היא סתם רצתה להצחיק, וגם זה היה בסדר.

      (אופיר ארצי)

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      נגד כל המוסכמות. "הכי גרועים שיש" (צילום: יח"צ)

      52. מוצרט בג'ונגל

      במקור: Mozart in the Jungle
      גוף שידור: אמזון פריים וידאו (בישראל ב-HOT ובסלקום tv. כל הפרקים זמינים כעת בפריים וידאו)
      שנים: 2014-2018

      בעולם מושלם "מוצרט בג'ונגל" הייתה "חשיפה לצפון" של העשור הזה - סדרה מלאת קסם ומחממת לב, אוהבת אמנות ואדם חרף שיגיונותיו, שלמרות תכונותיה המינוריות היא גם הצלחה ובעלת פרופיל גבוה. על הנייר הרבה עבד לטובתה של "מוצרט" - גאל גרסיה ברנאל בחזית, אושיות כמלקולם מקדאוול וברנדט פיטרס היו עזר כנגדו, ויצרו אותה יוצרים נחשבים כרומן קופולה, ג'ייסון שוורצמן ופול וייץ ("על הילד"). ככל הנראה זה מה שבכל זאת עזר לה להפגין נוכחות מסוימת בטקסי הפרסים, עם גלובוס הזהב לסדרה עצמה ולגרסיה ברנאל ושני פרסי אמי על מיקס סאונד.

      בפועל "מוצרט בג'ונגל" - מעשייה על מנצח צעיר ואקסצנטרי (גאל גרסיה ברנאל) שמגיע להפיח חיים חדשים בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, וכנגדו נגנית אבוב צעירה (לולה קירק) שמנסה להשתחל לעולם המקצועי הזה - הייתה קורבן נוסף לצפיפות האדירה של סדרות טובות על המסך בשנות העשרה. בראשית דרכה של "מוצרט", עם התחרות הגואה שהניבה פנייה אל נישות קטנות יותר ויותר של צופים, סדרה כמוה הצליחה לשרוד ארבע עונות בלי שרבים צפו בה בהכרח. אלא שבחלקו השני של העשור השתנה כיוון הרוח והיא הפכה להיות סדרה קטנה מדי בעולם שבו הטלוויזיה הולכת ונעשית גדולה יותר ויותר. מגמה ששוטפת אותנו גם בימים אלה וסופה לא נראה באופק. בינתיים יישארו לנו הזכרונות מסדרה קצת תמהונית ומשונה, עם שפע אנושיות ולב רחב.

      (עידו ישעיהו)

      מוצרט בג'ונגל (יח"צ , סלקום tv)
      מלאת קסם. "מוצרט בג'ונגל" (צילום: יח"צ)

      51. הגשר

      במקור: Bron/Broen
      גוף שידור: SVT1 (בישראל ב-HOT)
      שנים: 2011-2018

      גופה נמצאת על הגשר שמחבר בין מלמו לקופנהאגן. צד אחד של הגופה נמצא בדנמרק, בעוד הצד השני שייך לשטח השיפוט של שוודיה. שוטרים משתי המדינות מגיעים לזירת הרצח ונאלצים להבין שהם חייבים לשתף פעולה כדי למצוא את הפושע. וואו, איזו התחלה מושלמת לסדרה, שרק משתפרת מהקטע הזה. העונה הראשונה של "הגשר" עלתה ב-2011 והפכה אותה לסדרה מכוננת בשבירת המחסום הפסיכולוגי של ישראלים מיצירות בשפות זרות. כיום, דווקא כשצרכן הטלוויזיה הממוצע מוצף באינפלציה של סדרות איכותיות, לפתע גם נפתחו בפניו סדרות בעוד שלל שפות.

      סאגה נורן, השוטרת השוודית הקשוחה, יחד עם מרטין ושאר שותפיה הדנים, מצליחים לא רק לפצח ביחד פשעים אלא גם לגשר בין התרבויות הכל כך דומות וכל כך שונות של העם השוודי והדני. מדהים שסדרה שמתבססת על ניואנסים של שתי שפות זרות וכוללת המון רפרנסים שרק בני המקום יכירו, הצליחה כל כך ברחבי העולם שמחוץ לסקנדינביה. ומצד שני, מישהו בכלל זוכר שהיו ל"הגשר" גם גרסאות אמריקאית ובריטית? כנראה שפה זה אוברייטד.

      (עמית סלונים)

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      דלת חדשה נפתחה. "הגשר" (צילום: יח"צ)

      50. מראה שחורה

      במקור: Black Mirror
      גוף שידור: Channel 4 / נטפליקס (בישראל ב-HOT / נטפליקס)
      שנים: 2011 - היום

      החוכמה הגדולה בעונות הראשונות של "מראה שחורה" - כשעוד שודרה בערוץ 4 הבריטי בתחילת העשור - הייתה היכולת המדויקת לגעת בעצב חברתי חשוף ולבנות על בסיסו עלילה מד"בית, פנטסטית או אפילו סופר ריאליסטית, כזו שאפשר בהחלט למתוח חוט בינה לבין המצב כיום. אבל האיזון העדין ומעורר המחשבה שבין "זה יכול לקרות" ל"זה כבר קורה" הלך והופר ככל שהסדרה התבגרה, והסיפורים הפכו מכלליים אך קולעים לספציפיים אך מפוספסים.

      אולי זה המעבר לנטפליקס והאמריקניזציה של הסדרה שאשמים, אולי זו המציאות שפשוט הדביקה פערים ואולי זה מאגר הרעיונות של היוצר צ'ארלי ברוקר שבבירור החל להתדלדל. מה שבטוח הוא שאם "מראה שחורה" הייתה אמורה לשמש סוג של תמרור אזהרה קולקטיבי, הרי שהיא נכשלה כישלון חרוץ: העולם, כצפוי, ממש לא הפסיק להשתמש בטכנולוגיה ואפילו הגביר הילוך. מה שכנראה אומר שיש להביט בפרקים שלה כבידור טהור ותו לא. חלק מהם, בדיעבד, אכן מספקים את הסחורה הזו ועושים זאת היטב, בעיקר הודות לשחקנים בריטיים אנונימיים דאז שהיה ברור שנועדו לגדולות. אחרים, קצת כמו סרטי אימה של פעם, כבר לא עובדים.

      (אופיר ארצי)

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      נגעה בעצבים חשופים. "מראה שחורה" (צילום: יח"צ)

      49. אפיזודס

      במקור: Episodes
      גוף שידור: Showtime (בישראל ב-yes)
      שנים: 2011-2017

      אחרי שסדרת הספין-אוף של ג'ואי מ"חברים" הייתה סיוט אחד ארוך לכל המשתתפים ובעיקר לצופים, קשה היה להאמין שמישהו בהוליווד ינסה שוב להיכנס למיטה עם מאט לה-בלאנק. אלא שדיוויד קריין, אחד מיוצרי "חברים", עלה על הרעיון של להשתמש בו בתפקיד עצמו, כשהוא מנסה להתמודד עם החיים שאחרי ההצלחה הגדולה.

      אלא שלמרות שלה-בלאנק הוא כוכב הסדרה (ואף זכה בגלובוס הזהב על תפקידו), את ההצגה גונבים סטיבן מנגן וטמזין גרג, הזוג האנגלי שעוקר מלונדון ללוס אנג'לס כדי לכתוב גרסה אמריקאית מעוקרת של הסדרה הבריטית המצליחה שלהם. לעומת התוכנית-שבתוך-התוכנית, במציאות "אפיזודס" היא דוגמה לשיתוף פעולה בריטי-אמריקני מושלם, כשהסדרה מנציחה במודע סטריאוטיפים על האמריקאי המוחצן והמוקצן אל מול האנגלים המאופקים והשמרניים.

      כמו שלארי דיוויד הוא הגרסה המופרזת של ג'ורג' קוסטנזה ב"תרגיע", כך דמותו של מאט ב"אפיזודס" היא הגרסה המוגזמת של ג'ואי טריביאני. וכך, הדמויות "האמיתיות" שמתקיימות בעולם ריאליסטי יותר, הופכות לגרוטסקיות ומצחיקות יותר. מלבד "בוג'ק הורסמן", קשה לחשוב על סדרות רבות נוספות שהציגו את הוליווד בצורה שקופה ומצחיקה יותר.

      (עמית סלונים)

      אפיזודס (yes)
      הוליווד במיטבה ובמירעה. "אפיזודס" (צילום: יח"צ)

      48. פשע אמריקאי

      במקור: American Crime
      גוף שידור: ABC (בישראל ב-HOT)
      שנים: 2015-2017

      איפשהו לאורך העשור הנוכחי, העיסוק בתכנים כבדים, קשים לצפייה ומטיחי מציאות בפנים הופקע מסדרות הטלוויזיה ה"אמיתיות" והוצרח למיני סדרות של ערוצי כבלים וסטרימינג. "הפסיפיק", "שורשים", "ליל האירוע", "צ'רנוביל", "ג'יפסי רוז", "כשהם רואים אותנו" ואפילו "חפצים חדים" הרימו את דגל הריאליזם הנוקב ונשאו אותו בגאווה, בעוד ABC, NBC וחברותיהן פיתחו אלרגיה לסדרת דרמה שהיא רק דרמה בלי בדיחות, רגעים קלילים או קסילופונים ברקע.

      "פשע אמריקאי" הייתה ככל הנראה אחרונת סדרות הברודקאסט שניסתה לייצר טלוויזיה מלוכלכת ונאה ללא צבעוניות, פילטרים או שטיחים מוזיקליים שמסמנים לצופה כיצד להרגיש. היא כמובן גם שילמה על זה ברייטינג דל. אבל החזון הבלתי מתפשר של ג'ון רידלי עדיין ניצב בגאון מול רוב ה"דרמות" האחרות כאן ברשימה, ועדיין משמש ככתב תביעה רלוונטי נגד כל תחלואי החברה האמריקאית, והאנושית, כאחד. קודוס ל-ABC שבכל זאת דבקה בה שלוש עונות.

      (אופיר ארצי)

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      בלי פילטרים. "פשע אמריקאי" (צילום: יח"צ)

      47. טרנספרנט

      במקור: Transparent
      גוף שידור: אמזון פריים וידאו (בישראל ב-HOT ובסלקום tv. כל הפרקים זמינים כעת בפריים וידאו)
      שנים: 2014-2019

      עוד סדרת נישה של אמזון, אבל כזו שהייתה הרבה יותר בולטת ומשמעותית, אף שלאורך זמן לא הצליחה לשמור על איכותה עד שהסתיימה השנה בספיישל מחזמר מביך. אף על פי כן, אי אפשר לקחת מ"טרנספרנט" את חשיבותה כסדרה שהביאה טרנסג'נדרים הן אל קדמת המסך והן אל מאחורי הקלעים. גם בשלהי העשור השני של המאה ה-21 עדיין נרצחים בעולם המערבי מאות טרנסג'נדרים מדי שנה, וזה בלי להחשיב התאבדויות. "טרנספרנט" העניקה פנים, קול ולב גדול לאנשים ולנשים האלה, לתמורות שהם חווים. היא עשתה זאת באקלים מאוד סובלני ולא-אלים, זירת היפסטרים לוס-אנג'לסית שלא מאוד משקפת את המאבקים שרבים מהם נאלצים לעבור, אבל עצם העיסוק בהם בידיים אוהבות ורוב הזמן עדינות, הוא שינוי אדיר וקריטי.

      לא ברור מה יהיה מקומה של "טרנספרנט" בדברי הימים של המאבק הטרנסנג'נדרי. הסדרה עצמה הפנתה זרקור אל תקופה ומקום פחות מוכרים בהיסטוריה שבהם טרנסים פרחו ושגשגו - ברלין של שנות העשרים במאה הקודמת. כולנו יודעים איך זה נגמר. בינתיים, בשברירים של הטלוויזיה בשנות העשרה של המאה ה-21, היא הייתה אחת הסדרות החשובות על המסך, ובמיטבה גם אחת היפות, המשעשעות והמרגשות.

      (עידו ישעיהו)

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      בידיים אוהבות. "טרנספרנט" (צילום: יח"צ)

      46. לא בטוחה

      במקור: Insecure
      גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
      שנים: 2016 - היום

      יצירה שחורה בארצות הברית נטתה עד השנים האחרונות להיות די מוגבלת - סיטקומים על משפחות שחורות, קומדיות רומנטיות שחורות, סרטים על סוגיות פוליטיות וחברתיות הנוגעות לשחורים. רוב היצירות הללו כוונו לקהל אפרו-אמריקאי יותר מכל קהל אחר (למרות שכולנו בארץ צפינו ב"אריזה משפחתית"). אבל זה משתנה. כמו "שחור-כזה" של ABC, גם "לא בטוחה" של HBO הפכה לסדרה שרוב צופיה אינם אפרו-אמריקאים. אחת הסיבות לכך היא שהשיח הרב-אתני בארצות-הברית עשיר מאי פעם, ואנו מגיעים למסקנה המתבקשת, באיחור של שנים רבות, שהחוויות של כולנו דומות זו לזו.

      ההשראה ל"לא בטוחה" הגיעה מסדרת הרשת המצוינת "The Mis-Adventures of Awkward Black Girl" שנוצרה על ידי איסה ריי. סדרת הרשת שהפכה ללהיט בתחילת העשור, סיפקה נקודת מבט מבדרת על חייה של צעירה אפרו-אמריקאית, והייתה חדשנית מפני שהיא פרצה את גבולות הסטריאוטיפ של האישה השחורה החזקה, האופנתית והבטוחה בעצמה. במקום זאת, גם היא וגם "לא בטוחה" שהגיעה אחריה הציגו אלטרנטיבה - אישה שחורה מצחיקה, נבוכה ושלומיאלית, שהיוותה מראה לא רק עבור נשים צעירות שחורות שתמיד היה מצופה מהן להיכנס לאותה תבנית מגבילה, אלא עבור כל אישה באשר היא. יותר מכך, בעודה זוכה להערצה מהקהל הרחב, "לא בטוחה" עדיין מצליחה לייצג ולחגוג את התרבות והחיים האפרו-אמריקאיים היחודיים באמריקה המודרנית.

      (נטליה ירמין)

      לא בטוחה, איסה ריי (יח"צ , HBO)
      הציגה אלטרנטיבה. "לא בטוחה" (צילום: יח"צ)

      45. GLOW

      גוף שידור: נטפליקס
      שנים: 2017-היום

      מבין כל הסדרות שהתיימרו לעסוק בייצוג נשי בעשור האחרון, פמיניזם ושאר מונחים שעידן ה-MeToo הפך ללחמניות חמות, "Glow" היא לבטח החיננית והכיפית מכולן. אבל לדבר עליה רק במונחים כאלה זה די משעמם ועושה עוול לשאר הדברים הטובים בה. למשל, עיצוב הדמויות האמין והביטחון שאף אחת מהנשים הללו, ולצורך העניין גם אף אחד מהגברים, לעולם לא יעשה משהו שאינו מאפיין אותו רק משום שהתסריט קבע. או אליסון ברי, מרק מרון ובטי גילפין שמאכלסים את הדמויות שלהם בצורה כה טבעית.

      אפילו למחלקת העיצוב והתלבושות מגיע שאוט-אאוט על היכולת לפוצץ את המסך באווירת אייטיז צבעונית שנאמנה לתקופה בצורה מעולה ומגעילה. בכל זאת נזכיר שיש כאן עשרות נשים מכל הסוגים, הגדלים, המינים והנטיות, הן לפני ומאחורי הקלעים, ועלילות שעוסקות בחברויות נשיות, חופש הבחירה ואקטיביזם לוחמני שמקבל ביטוי מוחשי בזירת ההיאבקות. זה בהחלט לא עניין של מה בכך, אפילו כיום.

      (אופיר ארצי)

      Glow עונה 2 (יח"צ , נטפליקס)
      הרבה יותר מסדרה פמיניסטית. "Glow" (צילום: יח"צ)

      44. להפוך אדם לרוצח

      במקור: Making a Murderer
      גוף שידור: נטפליקס
      שנים: 2015 - היום

      שנת 2015 הייתה ככל הנראה שיאה של תופעת סדרות הפשע האמיתי, סוג של רמז לבאות. העולם אחריה יהפוך מפולג, חשדן, מאבד את אמונו במוסדות המסורתיים. המושגים "אמת" ו"עובדה" יתרוקנו מתוכן, ויהפכו לסוגיות נתונות לפרשנות. "הג'ינקס" ו"להפוך אדם לרוצח" שיחקו שתיהן על ניצני התופעות האלה, וכן על הכמיהה הכל כך אנושית להגדיר טובים ורעים, אשמים ולא אשמים. בשני המקרים נסחפו היוצרים (אנדרו ג'ארקי ב"הג'ינקס" ומוירה דמוס ולורה ריקרדי ב"להפוך אדם לרוצח") אחר קצה חוט, שהוביל אותם עמוק אל מתחת לפני השטח של פרשייה מורכבת. אלא שכאן נגמר הדמיון בין השתיים.

      בעוד "הג'ינקס" עסקה בצד הזוהר של ההון-שלטון, ביכולות האינסופיות שמקנה ממון לצאת כמעט מכל צרה, "להפוך אדם לרוצח" הפכה את הקערה על פיה. סטיבן אייברי וברנדן דאסי, גיבוריה הנואשים ונטולי המזל, מייצגים את האדם הקטן ונטול האמצעים, שמוצא את עצמו יום בהיר אחד מול מערכות ענק שמבקשות לדרוס אותו בגלגליהן. במקרה של אייברי זה קרה אחרי שבאופן מדהים הצליח לנצח במאבק הזה פעם אחת, רק כדי למצוא את עצמו נדרס על ידי אותה מערכת בשנית ובחמת זעם. הסיפור המדהים והמרתיח הזה, הפך גם את העונה השנייה (שנראתה על פניה מיותרת) למסעירה ושוברת לב. כזו שמבהירה שבצדי הדרך של הצדק והשוויון לכל, מוטלים אינספור קורבנות שכל עוולן היה שנותרו ללא אמצעים להילחם על חפותן.

      (אילן קפרוב)

      להפוך אדם לרוצח - עונה 2, סטיבן אייברי והוריו (יח"צ , נטפליקס)
      מול מערכות דורסניות. "להפוך אדם לרוצח" (צילום: יח"צ)

      43. דברים טובים

      במקור: Better Things
      גוף שידור: FX (בישראל ב-yes)
      שנים: 2016 - היום

      באחד הטוקבקים בביקורת שכתבתי על "דברים טובים" השנה נכתב ש"זו סדרה שאנשים מתחת לגיל 40 לא יבינו". אני לא רחוק משם אמנם, אבל בהחלט חולק על הקביעה הזו. כן צריך להיות בסטייט אוף מיינד מסוים כדי ליהנות ממנה, אבל אין לזה שום קשר לגיל, מצב משפחתי, מוצא, זהות מינית, ביטחון תעסוקתי או מצב חשבון הבנק. "דברים טובים" היא סדרה שלוקחת סיטואציות אוניברסליות ומציגה אותן בצורה הכי ספציפית שיש, והשילוב בין בסיס רחב לקצה צר גורם לכך שאי אפשר להזדהות עם הגיבורה, סאם פוקס, אבל אי אפשר גם לא להזדהות איתה.

      הקסם של פמלה אדלון, שאותו היא חולקת עם עמיתה השנוי-במחלוקת ליצירה לואי סי קיי, טמון ביכולת שלה למצוא את הנקודה הסוריאליסטית הקרובה ביותר למציאות ולהתמקד בה, כמו ילדה שאוחזת בלון רגע לפני שהוא פורח השמימה, אבל בלי שום יומרנות או חשיבות עצמית. היא אמנם כותבת אותה מתוך פריזמה מסוימת של ותק, אבל הסדרה הזו היא לא אוטוביוגרפיה נוסטלגית אלא יותר עצה למודת ניסיון, שמיועדת לכל מי שמעוניין להקשיב לה. יש בה הרבה מעבר לבגרות ובשלות - יש בה כנות, וזה פי מאה יותר מרשים.

      (אופיר ארצי)

      טריילר דברים טובים עונה 3, פמלה אדלון (יח"צ)
      אי אפשר להזדהות ואי אפשר לא להזדהות. "דברים טובים" (צילום: יח"צ)

      42. צדק פרטי

      במקור: Justified
      גוף שידור: FX (בישראל ב-HOT ובאמזון פריים וידאו)
      שנים: 2010-2015

      דרמת הפשע המצוינת הזו שטה כל כך מתחת לרדאר בישראל עד שאין לה ממש צופים ו-HOT אפילו לא טרחה לשדר את שלוש העונות האחרונות שלה (במשך זמן מה היא נגאלה על ידי אמזון פריים וידאו, אבל בלי תרגום לעברית. עכשיו היא גם כבר לא שם). גם בארה"ב "צדק פרטי" מעולם לא היתה להיט ענק, אבל במשך חייה הצליחה להגיע לכמה וכמה שיאים יצירתיים בולטים, בראשם העונה השנייה האדירה עם מרגו מרטינדייל (שזכתה על תפקידה באמי), והעונה הרביעית שהייתה מופתית לא פחות.

      גם מעבר לשני השיאים המרשימים האלה מדובר היה בסדרה מצוינת באופן עקבי, שנותרה נאמנה למגע ידו של אלמור לנארד ("תפוס את שורטי", "3:10 ליומה"), שעל נובלה שלו מבוססת דמותו של ריילן גיבנס - כאן בגילומו של טימותי אוליפנט. קרי, גיבורים ופושעים אנושיים ואמיתיים, שרגליהם תמיד נטועות בקרקע הדרומית. אמנם בעולם טלוויזיוני שהרגיל אותנו לאנטי-גיבורים שסובלים מההשלכות של אופיים ומעשיהם, ריילן גיבנס היה בלתי מנוצח, אבל הוא זכה לעזר מדהים כנגדו: דמותו הממגנטת של בויד קראודר, בגילומו של וולטון גוגינס האדיר. הדרך המשותפת שעשו השניים האלה משני צדי המתרס הגיעה לשיא מתגמל בעונה האחרונה, כמו גם פרק אחרון מספק מאוד.

      (עידו ישעיהו)

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      מצוינת באופן עקבי. "צדק פרטי" (צילום: יח"צ)

      41. נערות דרי

      במקור: Derry Girls
      גוף שידור: Channel 4 (בישראל בנטפליקס)
      שנים: 2018 - היום

      מאז ומתמיד הטלוויזיה הייתה מאוכלסת בקומדיות על פרחחים עושי צרות. בויז וויל בי בויז. אבל העשור הזה פתח את הדלת לקולות פחות מובנים מאליהם, ובעדה נכנסה גם ליסה מקגי, ש"נערות דרי" מבוססת על חוויותיה כמתבגרת בעיר הצפון-אירית לונדונדרי בשנות התשעים. המצב הבטחוני נפיץ ומתוח, התראות על פצצות באמצע הדרך משבשות את סדר היום, אבל עבור גיבורות הסדרה - ארבע חברות ובן-הדודה האנגלי המסכן של אחת מהן - זוהי רק התפאורה שבתוכה הן מסתבכות בצרות נעורים רגילות והיסטריות, בזמן שמנגד מנהלת התיכון הקתולי שלהן, האחות מייקל, מגלגלת את עיניה.

      כמתבקש מנטיעתה עמוק בשנות ה-90, יש ב"נערות דרי" ממד נוסטלגי שמקבל משנה תוקף בעזרת מוזיקה מהתקופה, ג'ינסים משופשפים מכל עבר, אזכורים ל"ספרות זולה", למקולי קלקין. וכן הלאה. אבל בניגוד להתרפקות שניתן למצוא בהרבה סדרות אחרות, "נערות דרי" לא מתמסרת רק לתחושת הערגה. אפשר שהסיבה לכך היא המציאות הנפיצה ומלאת החשדות, אבל סביר יותר להניח שמדובר דווקא בקצב הבדיחות הרצחני שמשאיר מעט מאוד מקום לגעגועים, ובעיקר הופך אותה לאחת הסדרות הכי מצחיקות על המסך. וגם אם נראה שמתוך עיקרון ובמודע היא נמנעת רוב הזמן מדביקות ורגשנות, יש בה תום שמהווה חלק גדול מקסמה. בחן ובקלילות היא מעוררת חוויית נעורים על-זמנית של חברים, הורים ומורים, ועל אף הריחוק הגיאוגרפי והזמני - גורמת לנו להרגיש לרגע כאילו היינו גם אנחנו שם איתן בתיכון הקתולי של דרי.

      (עידו ישעיהו)

      הסדרה "Derry Girls", נערות דרי (יח"צ , Channel 4)
      קצב בדיחות רצחני. "נערות דרי" (צילום: יח"צ)

      כמו כל מצעד גם זה שלפניכם משקף משהו יחסי וחלקי, לא מעט בשל כמות התוכן האדירה של העשור הזה. המדרגים - עידו ישעיהו, אילן קפרוב, אופיר ארצי, עמית סלונים, נטליה ירמין, אופיר סגרסקי, פיני אסקל והדר טורוביץ' - בחרו את סדרות העשור בתמהיל של איכות, חשיבות ואהבה, לאו דווקא בסדר הזה. מאחר שיש הבדל בין סדרות שרצות לאורך זמן לבין כאלה שמלכתחילה מוגבלות למספר פרקים מסוים, המצעד אינו כולל מיני-סדרות. זו גם הסיבה שבחרנו לא לכלול סדרות שהתחילו ב-2019, על אף אהבתנו הרבה לחלק גדול מהן. בשלב הזה מקומן במארג של שנות העשרה אינו ברור, ובטח נפגוש רבות מהן בסיכום העשור הבא, ובוודאות בהמשך דצמבר, במצעד סדרות השנה.