(בווידאו: ריאיון עם ליאור שליין באולפן גלי צה"ל)
אנחנו בלופ. החדשות הן אותן חדשות, הבחירות הן אותן בחירות, ביבי הוא אותו ביבי, והסאטירה היא אותה סאטירה. אפשר לוותר על המהדורות, אפשר לוותר על תוכניות הפריים טיים. אנחנו בלופ, והכול בדיוק אותו דבר. גם "גב האומה" של רשת 13.
בימים שבהם הפריים טיים איבד מזוהרו והזפזופ הוא מושג הולך ונעלם, קצת מוזר להתיישב מול תוכנית שלמה של פאנל הבדרנים בראשות ליאור שליין ולצפות בשעה של פאנצ'ים. תצורת צריכת הטלוויזיה הזאת מרגישה כמו משהו שנהגנו לעשות לפני חמש שנים, ואיתה הפורמט כולו.
הקלישאה הזאת תמיד נכונה, אבל באמת שזו תקופה לא קלה להיות בה תוכנית סאטירה. כשהמציאות כבר כל כך מופרעת עד שאף אחד מאיתנו לא מתרגש ממנה, ועם הרשתות החברתיות שמאפשרות לכל צייצן לתת פאנץ' חד וחריף שנייה אחרי התרחשות האירועים, הסאטירה הטלוויזיונית צריכה להצדיק את מקומה. "גב האומה" לא עושה את זה, בעיקר כי את כל הפאנצ'ים בה תוכלו לקרוא כציוצים, או לשמוע בתוכנית רדיו, ולא תרגישו שפספסתם שום דבר. אין שום דבר טלוויזיוני בפאנל הזה.
זה לא חוכמה לשלוף את קלף הג'ון אוליבר בכל פעם שמדברים על סאטירה שמצדיקה את עצמה, אבל הנה אחד שעושה טלוויזיה שמתאימה ל-2019. "גב האומה" יכולה להפוך לפודקאסט, ולאף אחד לא יהיה אכפת. גם הניסיון להתעלם מהממד הסאטירי ולהתמקד בקומדיה הטהורה, סופו להיכשל. חלק מהפאנצ'ים יאפשרו לכם לקום, לגשת לשירותים, לחזור לספה, לפתוח בקבוק קולה, ועדיין תתפרס לעיניכם בדיחה בלתי נגמרת - שהסוף שלה צפוי מראש, שהצחוקים היחידים שהוא מעורר הם הצחוקים המוקלטים שברקע.
כי אם עברו חמישה ימים מאז שהוגשו כתבי האישום בפרשת הצוללות, אז בדיחות על צ'ייני שיש לו שם של סיני והוא היה במועדון חשפנות הן בדיחות עבשות, ויותר מ-48 שעות אחרי התוצאות במבחן פיז"ה, אין פאנץ' שתוכלו לספר שהרשתות החברתיות לא טחנו עד כלות. הלו, ליאור שליין, תאסוף את הקומיקאים שלך, ותבין שאנחנו חיים בעידן שבו כל טרול שופך את כל ההומור האפשרי דקה אחרי שמתפוצצת פרשה. איפה הערך המוסף שלכם?
מה שאנחנו יודעים היום, ואולי לא ידענו כשרק התחילו התוכניות בסגנון "גב האומה" אי אז לפני כמעט עשור, זה שכל התוכנית כתובה למשעי. הבדיחות מהוקצעות, חברי הפאנל נעזרים בכותבים, ואין ספונטניות. וחבל, כי כששומעים את גלית חוגי בתוכנית הרדיו שלה עם גורי אלפי, מבינים כמה היא מבריקה, והרגעים שעידו רוזנבלום מבליח מבין הבדיחות שכתובות על הדף שלצדו - הם היחידים שמעלים חיוך. אם ההצדקה בלקבץ את כל הטאלנטים האלה לשולחן אחד היא בחוש הקומי שלהם, אז תנו להם לעשות את זה באמת, ולא כמו במופע קומי בצוותא ששונן בעל פה.
קשה לעשות סאטירה בעידן של רשתות חברתיות, אבל די ברור שהדרך היא לא לשבת בפאנל ולספר בדיחות שאבד עליהן הלייק. מוזר לגלות שבימים של נטפליקס וטיקטוק, אמזון פריים ואינסטגרם - הפריים טיים של ערוץ 13 (וגם 12, למען הכנות) עדיין נראה כמו לוח שידורים שאפשר היה לשלוף גם ב-2009. ואולי, בתקופה כל כך משוגעת, טוב שיש משהו יציב במדינה הזאת. כמו המצב הפוליטי, גם הוא לא מצחיק, אבל לפחות אנחנו יודעים שמה שנבחר - זה מה שנקבל.