אחרי שלוש סיגריות וכוס ערק נזכרתי שאני לא מעשנת ולא שותה ערק, אבל מה שקורה בקזבלנקה נשאר בקזבלנקה, ומול שולחן עמוס בפיצוחים לגמתי משקה אניס, עישנתי מה ששנוררתי, ושמעתי בדיחות. המון בדיחות. על הספות בלובי המלון שעל שפת האוקיינוס האטלנטי ישבו איתי אנשי "התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד", שטסו למרוקו - עימה לישראל אין יחסים דיפלומטיים - כדי לנגן בקונצרט הפתיחה של פסטיבל המוזיקה "אנדלוסיאת". הם סיפרו בדיחות שהמסך יסמיק לקרוא אותן, בדיחות על מוזיקאים שהם מנגנים איתם, ובדיחות שהפוליטיקלי קורקט כבר לא מרשה לחזור עליהן. לא משנה אם הבנתי את הפאנץ' או שהוא היה על אדם זר שמעולם לא פגשתי, הצחוק הפרוע היה מדבק, ולא רק בגלל כוס ערק ושלוש סיגריות.
התזמורת האנדלוסית אשדוד מורכבת משני שבטים. חציה מורכב מעולים מרוסיה וחצי השני ממוזיקאים צעירים ברובם, שהסגנון המוזיקלי מרתק אותם. האחרונים, מרביתם ממשפחות עם שורשים צפון אפריקאים, מספרים לי על כלי הנגינה המיוחדים, על המוזיקה שלא דומה למוזיקה שכולנו גדלנו עליה, ומנסים להכניס אותי לאווירה האנדלוסית. הם הגיעו לקזבלנקה כדי לנגן, אבל בעיקר כדי לשמוע. רבים מהם נמצאים על הקו מרוקו-ישראל לא אחת, ובשבילם המופע הוא לא שיא חדש בקריירה, אלא עוד הזדמנות לשמוע נגנים מהשורה הראשונה של המוזיקה האנדלוסית, שבוערת להם בגוף. אבל חוסר ההומוגניות הזה מעניק לתזמורת מבטא ייחודי, הרבה פחות טהור ממה שחבריה היו רוצים. הבליל הישראלי של עולים הוא היתרון והחיסרון הגדולים של התזמורת.
כמי שמכירה את עולם התזמורות מארבעה רבעים ופרטיטורה, ההלם הראשון תוקף אותי כשהתזמורת קובעת חזרה בשעה עגולה, וארבע דקות אחר כך אף אחד עדיין לא ישוב ליד הכלי שלו בדממה. במשקפיים של התזמורות המערביות שאני מרכיבה - אין חיה כזאת. כשהמוזיקה תתחיל, וככל שהזמן יעבור, אני אתחיל להתרגל לקצב ולסגנון של התזמורת האנדלוסית. כאן המוזיקה היא לא מה שקורה בתווים, אלא מה שקורה בנפש, ואת זה יסביר לי גם המנצח והמנהל האמנותי של התזמורת רפי ביטון. כמוני, הוא גם מגיע מעולם המוזיקה הקלאסית, ומלא סקרנות על המוזיקה האנדלוסית, שהיא המוזיקה שנוצרה בתקופת תור הזהב בספרד, והפכה לאבן יסוד במורשת של יהודי צפון אפריקה. "יש בה משהו כל כך טבעי - משהו קלאסי, אבל שגדל באופן טבעי", הוא אומר בחיוך רגע לפני הקונצרט, בו בכלל לא יעמוד על הבמה. ככה זה במוזיקה אנדלוסית, הדגש הוא לא במנצח, וגם לא בנגנים. הכוכבים שבשבילם הקהל מגיע הם הזמרים הסולנים, אבל גם הם יושבים על הבמה לצד התזמורת, נטמעים עד כדי כך שלפעמים קשה לזהות מאיפה מגיע הסולו.
"ישראל זו מילה גסה"
על הפיל שבחדר אף אחד כמעט לא מדבר. "ישראל זו מילה גסה", מבהיר ביטון, אבל האווירה בין הנגנים והקהל היא שאין משמעות לישראליות של התזמורת, שמתוקצבת על ידי משרד התרבות, והיא הארגון הרשמי הראשון שמופיע במרוקו. התחושה היא של תזמורת יהודית, ופחות של תזמורת ישראלית, וגם יעקב בן סימון, מנכ"ל התזמורת, מסכים ש"ההגדרה של יהודי-מרוקאי הרבה יותר קלה להם לעיכול". ככה, בארוחת ערב עם מועאד, אחד הזמרים המרוקאים מהמקהלה בת עשרות הזמרים שהצטרפה לתזמורת, הוא מונה רשימה בלתי נגמרת של מוזיקאים יהודים שנקשרו במוזיקה האנדלוסית, וגאה בידע שלו. כמו מרבית הנגנים המרוקאים שהצטרפו לקונצרט, גם הוא מגיע משכבת האליטה של מרוקו. רואה חשבון בבנק, שהמוזיקה בשבילו היא תחביב. בדומה למוזיקה הקלאסית המערבית בארץ, גם כאן המוזיקה האנדלוסית היא לא התפריט הקבוע בכל חפלה. עומאר, צעיר שישב לידי בהופעה, התרגש לספר לי על השירים שהם שרו בעברית, במקהלה שבה היה חבר. אפילו בתוכניה של הפסטיבל, מוצגת התזמורת כ"תזמורת בינלאומית". אף מילה על ישראל, אף מילה על אשדוד. ועדיין, כל מי שאני שואלת אותו אם הוא יודע שהתזמורת הגיעה מישראל, עונה בחיוב. ונדמה שלאף אחד לא אכפת. אחרי שלוש שעות, עומאר מסכם את הקונצרט: "בשנה שעברה היה יותר מוצלח".
האשליה מתנפצת אחרי שהצלילים מתפוגגים מאולם הקונצרטים, וכשהתזמורת וכל נגניה כבר נמצאים בישראל. אז מספר בן סימון על הלחצים לביטול ההופעה. מחוץ לאולם המגה-רמה, בו התקיים הקונצרט, נערכו אוטובוסים למעצרים במקרה הצורך, והנהלת הפסטיבל וכוחות הביטחון המקומיים פעלו כדי למנוע אפשרות של הפרות סדר. בשנה שעברה, בקונצרט הראשון של התזמורת על אדמת מרוקו, הצליחו להסתיר את הקונצרט מפעילים מקומיים שמתנגדים ליחסים עם ישראל. הפעם, כך הסתבר, ניסו אותם פעילים למנוע את המופע, ושלחו הודעות ואיומים למנהלי הפסטיבל. "ההנהלה הגיבה בצורה מעוררת התפעלות", אומר בן סימון על הנעשה מאחורי הקלעים. "הם אמרו שהם לא מבטלים את המופע, שאם צריך - יסגרו אם את כל הרחוב כדי לשמור על הסדר". בניגוד לאירופה, שבה מסורת ה-BDS כבר מוכרת ונפוצה, מנהלי הפסטיבל במרוקו הופתעו מהלחצים. "זה זר להם", אומר בן סימון. "הם היו מוכנים לתרחיש הגרוע ביותר, אבל הם באו לעשות מוזיקה".
למוזיקה האנדלוסית המקורית מתייחסים הנגנים בתור מוזיקה אמנותית, כך הם קוראים לה. בקונצרט הם ניגנו גם יצירות חדשות ומרימות יותר. הקהל הגיב בהתאם. זו לא קלישאה של המאה ה-21 להגיד שלא קל לשבת במשך שלוש שעות באולם קונצרטים, גם לקהל שמכיר את המוזיקה ביסודיות. לקהל שהמוזיקה הזאת זרה לו, זו משימה קשה אפילו יותר, למרות האווירה הלא מעונבת באולם. נכנסים, יוצאים, עונים לטלפון, מוחאים כפיים, קמים לרקוד. ברגעים האלה אפשר רק להצטער על המורשת שבשביל מנהלי התזמורת וחלק מהנגנים בה היא כל העולם, ובשביל רוב הישראלים היא פשוט עוד סממן תרבותי שנמחק.
בחזרה לחזרה. המוזיקה האנדלוסית לא מבוססת על הרמוניה, הלב שלה הוא המקצבים והשירה. ובגלל שכולם למעשה מנגנים את אותה המגינה, לא נדיר לתפוס נגן שקם לצלם את החזרה מרובת המשתתפים, או יוצא להפסקה וחוזר. ומרגע שהנגנים המקומיים מצטרפים, מפנה ביטון את מקומו לדריס בראדה, כנר מהעיר פז, שמנהל מוזיקלית את הקונצרט, ואחראי על כל הנגנים המרוקאים. וברגע שמצטרפים גם הסולנים המקומיים - המילה האחרונה היא של מי שאומר את המילה האחרונה. לפי ההיגיון הזה, מתחיל ריב צעקות קולני במרוקאית בין דריס לבין אחד ממנהלי הפסטיבל, שדורש שהמקהלה תשיר יותר. דריס מאיים לעזוב עם כל הנגנים שלו, ובדיוק שתי דקות אחר כך כולם מוחאים כפיים וממשיכים לנגן. הסולנים הם גם אלה שקובעים איך תישמע היצירה ובאיזה סולם תנוגן. ערב לפני הקונצרט, היצירות עוד מקבלות צורה ומשתנות.
כשהסתיימה החזרה יצאתי מהמלון לעשן עוד סיגריה למרות שאני לא מעשנת, ודריס סיפר על המופע שקיים בישראל עם התזמורת בחודש שעבר. הוא נזכר, במרוקאית שתרגמו לי חברי התזמורת, איך הוא אמר על הבמה בישראל שהוא מקדיש את המופע לחיים המשותפים שניהלו המוסלמים והיהודים במרוקו. הוא מספר על אבא שלו, שהיה סוחר שעבד גם עם יהודים, "וכולם היו הוגנים אחד עם השני".
"כן, הקהל יודע שהתזמורת מישראל" ו"כן, לאף אחד לא אכפת", זו גם התשובה שנותן דריס. אחר כך הוא ילמד מאחד מנגני התזמורת להגיד בעברית - "אני אוהב אותך". ותחסכו לי את הקלישאה הזאת על תחילתה של הידידות המופלאה.
הכותבת הייתה אורחת התזמורת האנדלוסית הישראלית בהופעתם במרוקו