בדצמבר לפני שנתיים, הגיע לאקרנים "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" והיה אחת ההפתעות הנעימות של אותו חורף. מה שעל פניו נראה כעוד מחזור עבש של להיט משנות התשעים, התגלה דווקא כהברקה אמנותית, שזכתה גם להצלחה מסחרית מרשימה. הנתונים הקופתיים הללו הובילו ליצירת המשכון, שעלה למסכים בסוף השבוע האחרון, ולמרבה ההפתעה, מוצלח עוד יותר מקודמו. מתברר שלפעמים כשמחממים משהו במיקרוגל שוב ושוב, הוא איכשהו יוצא יותר טעים.
"ג'ומנג'י" המקורי היה פנטזיית הרפתקאות על משחק לוח, שאלמנטים מתוכו נכנסים לחייהם של הילדים המשחקים בו. העיבוד המחודש שלו הפך את משחק הלוח למשחק וידאו, והפך גם את היוצרות - אצלו, במקום שהאלמנטים הבדיוניים יחדרו למציאות שלנו, הגיבורים מצאו את עצמם כלואים בתוך העולם הפנטסטי של המשחק.
במהלך עלילתי שהזכיר שילוב בין "מועדון ארוחת הבוקר" ו"שישי הפוך", כל אחד מן הגיבורים הללו ייצג חתך אחר של ההוויה התיכוניסטית, וכל אחד מהם מצא את עצמו באווטאר הפוך מן הזהות הרגילה שלו: החנון נקלע לגופו של הרפתקן שרירן בגילומו של דוויין ג'ונסון; חברתו המרובעת לא פחות הפכה לצעירה קלת רגליים בגילומה של קרן גיליאן; חברם הספורטאי נלכד בגופו של מדען נמוך קומה בגילומו של קווין הארט; ומלכת השכבה נולדה מחדש כשמנגוצית בגילומו של ג'ק בלאק.
הפרק החדש לוקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה. הגיבורים שוב נסחפים לתוך משחק הווידיאו, והפעם לא מתקבעים על אווטאר אחד, אלא מתחלפים ביניהם, כך שבסופו של דבר כל אחד זוכה לעטות על עצמו כמעט את כל הזהויות האפשריות, באופן שהוא לעתים מעט מבלבל ומתיש מבחינת הצופים והצופות. במקרה זה, מצטרפים לעלילה גם אווטארים חדשים - כולל, לראשונה בתולדות סדרת הסרטים ולנוחות פוליטיקת הזהויות, דמות אסייתית. מדובר בגנבת זריזת ידיים אותה מגלמת אקוופינה, שזכתה לאחרונה במועמדות לגלובוס הזהב על הופעתה ב"הפרידה", שיעלה אצלנו בשלהי ינואר.
כל אלה נדרשים להציל את ממלכת ג'ומנג'י מן המזימות של שר מלחמה אכזרי, המאיים להפיל אותה לתוך חשיכה ובצורת נצחית, או משהו כזה. כדי לעצור אותו הם יידרשו לצלוח רצף של הרפתקאות מאתגרות, וג'ייק קסדן, שביים גם את הפרק הקודם בסדרה, מתאר אותן בתעופה קולנועית מרשימה. "ג'ומנג'י: השלב הבא" מתפקד כמתנה שממשיכה לתת, ופעם אחר פעם מצליח לשלהב. בין אם זה מפגש עם בנות יענה זועמות, להקת קופי מנדריל עצבנית או סוסים מעופפים, הסרט שומר על רמה גבוהה מאוד של שימוש באפקטים מיוחדים, בימוי ועריכה. סליחה על חילול הקודש, אבל לרגעים הוא כה סוחף ומהנה, שהתוצאה אף מזכירה את השיאים של שלושת הפרקים הראשונים בסדרת "אינדיאנה ג'ונס".
חשוב מכך, הסרט לא רק מבדר, אלא גם נוגע, וזאת משתי סיבות. קודם כל, הוא מיטיב לעסוק בתחלואי הדור הצעיר בימינו. המניע מלכתחילה לכל ההתרחשויות בו היא תחושת הריקנות של הגיבור, שסובל מ-FOMO ומדיכאון בשל הרשתות החברתיות, ומשוכנע כי חבריו נהנים ומצליחים יותר ממנו וגם מסתדרים טוב יותר בלעדיו - מועקה קיומית שמובילה אותו להישאב חזרה לתוך משחק הווידאו וכל האטרקציות שיש בו, מסוכנות ככל שיהיו.
אך לא פחות מאשר במצוקתו של הצעיר וחבריו, מתמקד הסרט בסבו, אותו מגלם דני דה-ויטו, ובחברו הטוב, בגילומו של דני גלובר, שגם הוא בגיל הזהב. שניהם חווים משבר אישי ומקצועי, הגורם להם להרגיש מיותרים, וההרפתקה הלא צפויה מאפשרת לשניים למצוא מחדש את מקומם בעולם.
נדיר לפגוש סרט שגיבוריו הם בני הנעורים, אך בכל זאת מעניק נפח עלילתי גדול גם לדמויות שמבוגרות מהם בהרבה. נדיר עוד יותר להיתקל באולמות בתוצר מסחרי שפונה באותה מידה גם לסבים ולסבתות וגם לנכדים ולנכדות שלהם. "ג'ומנג'י" הוא כזה, ואת הדרמות האנושיות חוצות הדורות שבו מעצב בצורה חכמה ורגישה, בסיוע צוות השחקנים - כולם מצוינים וכולם במיטבם.
בצד הרגש, יש בסרט כמובן לא מעט הומור, והוא די וולגרי ומטופש, אבל עובד. תתבעו אותי, אבל כשבאחד מרגעי השיא מנהלות הדמויות דיון על סירוס ואשכים, התפקעתי מצחוק. הסרט חינני כשהוא ילדותי, ועוצמתי כשהוא בוגר. בקיצור, מדובר בחוויה מענגת.
הסיבה היחידה לדאגה היא שסוף הסרט מבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי בקרוב צפוי המשכון נוסף. קשה לראות איך הוא לוקח את סדרת הסרטים שלב אחד קדימה. סביר יותר להניח שלאור עייפות החומר ומיצוי הפוטנציאל, הוא דווקא ייקח אותה כמה צעדים אחורה, אבל את הדאגות האלה כבר נשאיר לעשור הבא. בינתיים, לפחות בגזרת ההמשכונים והלהיטים, "ג'ומנג'י: השלב הבא" מספק סיומת מנחמת לעשור הנוכחי.
