סוף כל סוף רואים את הסוף

דברים אלו נכתבים בעקבות אחת ההחלטות החשובות ביותר שניתנו לאחרונה על ידי בית המשפט העליון. במסגרת תביעה שהגישה אקו"ם כנגד תחנות גלי צה"ל, קבעה כבוד השופטת ד.דורנר כי זכותה של אקו"ם לקבל צו מניעה זמני כנגד תחנות גל"צ, גם אם משמעותו המיידית היא שהחל מיום 12/01/03 (יום כניסת הצו לתוקפו) תיפסק למעשה השמעת מוזיקה בגלי צה"ל עד להכרעה בתביעה העיקרית. ההחלטה מעלה הרהורים בכל שקשור ביחסי בעל זכות-משתמש ובהקשר העקיף יותר, שעוסק ביחסי תאגיד שידור-תעשיית המוזיקה.

מעבר לשאלת המחיר שישלמו בגלי צה"ל ליוצרים עבור השמעת השירים עליהם הם חתומים, ומעבר לשאלה של סבירות הדרישה הכספית ועד כמה זאת הגונה, קיימת מאחורי הקלעים של תביעה זו שאלה מורכבת יותר, שעיקרה המאזן שראוי שיתקיים בין ההגנה על בעלי זכויות יוצרים לבין החופש של תחנות הרדיו לשדר באופן חופשי רפרטואר מוזיקלי מוגן, קרי, עקרון התחרות החופשית. טענת חסידי התחרות החופשית היא כי התאגדות היוצרים במסגרת אקו"ם יוצרת ריכוזי כוח מונופוליסטיים שאינם מאפשרים ניהול מו"מ חופשי על מחיר התמלוגים, ולכן יש לנתק את שאלת הגישה החופשית לרפרטואר משאלת המחיר הראוי בגין השימוש בו. כלומר, נשדר מוזיקה "כאילו" יש לנו רשיון וננהל, במקביל, מו"מ על שוויו של הרישיון "כאילו" אנחנו לא משדרים ללא רישיון.

בהחלטה דלעיל פסק ביהמ"ש העליון שאין יותר "כאילו", או בלשונו של ביהמ"ש: "טענתו של פלוני כי רשאי הוא להשתמש בקניינו של אדם בלא הסכמתו, אך משום שהלה דורש עבור השימוש מחיר הנראה בעיני פלוני מופרז - לא תוכל להישמע". זאת ועוד, מובלע בהחלטתו של בית המשפט כי זכות קיומם של תאגידים לניהול זכויות יוצרים היא קודם כל וראש ובראשונה ההגנה הבלתי מתפשרת על זכויות היוצרים של חבריהם. בית המשפט קובע ש"הזכות להגנה על הקניין הרוחני זכות כבדת משקל היא וכי הסעד העיקרי על הפרתה הוא מתן צו מניעה...".

בקביעה זו יש מסר ברור, שאל להם לחסידי התחרות החופשית להשקיף על התאגידים לניהול זכויות דרך החור בגרוש, וכל ניסיון להסיט את הוויכוח ממישור דיני קניין אל המישור הכלכלי של הגבלים עסקיים - אין לו מקום! ההחלטה מעבירה מסר ברור ומפורש עוד יותר, ולפיו אין לשלול את זכותם של בעלי הזכויות למנוע מאחרים מלהפר באופן שיטתי את זכויותיהם. אם היתה מתקבלת גישתן של תחנות גלי צה"ל היו התוצאות הרסניות, הן על שום הסכנה שבהשמטת הבסיס הערכי שבהגנה על זכויות יוצרים והן ובעיקר בשל ההשפעה השלילית על התפתחות התרבות והיצירה בישראל.

תחנות גלי צה"ל גרמו להרס היצירה ועצרו את ההתפתחות הטבעית של המוזיקה בישראל. הצהרה חמורה וגורפת זו נשמעת מצד יותר ויותר גורמים בתעשיית המוזיקה. על מה ולמה והאם כצעקתה?

בהחלטתה נגעה כבוד השופטת דורנר, בעקיפין, בסוגיה הכאובה של התפתחות היצירה בישראל והתנאים שרצוי שיתקיימו על מנת לאפשר את היצירה העתידית. הקשר שבין השקעת משאבים כלכליים להתפתחות היצירה נוסח על ידי כבוד השופטת: "ההנחה היא כי מלאכת היצירה דורשת השקעת משאבים וכי לולא הגן הדין על היוצר, במובן זה שניתן לו ליהנות מפירות היצירה במידה שתהפוך את ההשקעה לכדאית עבורו, היתה היצירה מתמעטת והולכת...".

בהמשך לדבריה של כבוד השופטת דורנר, בסירובה של גלי צה"ל (ודומיה, שהרי אחטא אם אומר שאת כל הנזק גורמים בגלי צה"ל) לשלם לאקו"ם תמלוגים אני רואה את אחת משתי הסיבות העיקריות לעצירת התפתחותה של המוזיקה בישראל. הסיבה השנייה היא שגלי צה"ל לא נותנת. לתחנות גלי צה"ל השפעה, לעתים קריטית ומכרעת, על גורלה של יצירה מוזיקלית ישראלית מקורית. ביחסי הגומלין שראוי שישררו בין תעשיית המוזיקה לבין תאגידי השידור חסר מרכיב אחד חשוב וקריטי לכל מערכת יחסים: הדדיות. גלי צה"ל לא נותנת. היא מקבלת, כל הזמן, אבל קמצנית מאד בלתת. חמישים שנות (בקירוב) שידור בגלי צה"ל וטרם הפנימו פרנסיה (נעדרי השליטה) את העובדה כי תדרי השידור הינם משאב לאומי!

במדינה דמוקרטית משאבים לאומיים עומדים לרשות הציבור ולטובתו ותפקידם להיות לאזרחי המדינה לעזר. היצירה המקורית הישראלית זקוקה לשופר שיישא את בשורותיה לשדרות האוכלוסיה ואוהדיה והיוצר הישראלי המקורי זקוק לאכסניה שתחשוף בפני האחרונים את יצירתו. ליצירה וליוצרה נחוצים זמן האוויר כמו אוויר לנשימה. אבל בגלי צה"ל לא נותנים לנשום. זכות הגישה למשאב הלאומי, גלי צה"ל, נמנעת מיותר מדי יוצרים ומבצעים ישראלים מקוריים, באופן ממושך ושיטתי מדי על מנת שלא נייחס זאת לשיטה ומדיניות. לא אכנס לדיון בסיבות למניעה, רק אציין כי מניעת זכות גישה כאמור חונקת את היצירה ויוצרת דינמיקה שלילית המאופיינת בהתנהגויות דקדנטיות של חזרה על הידוע והמוכר, חיקוי, ניוון ולבסוף מוות.


* עו"ד יוחאי חי משמש מנכ"ל הפדרציה למוזיקה ישראלית וים תיכונית בע"מ