בפסטיבל חיפה האחרון, במהלך הקרנת "התקופה היפה בחיי" של ניקולה בדוס, נשמעה לפתע קריאה - "יש רופא באולם"? וכמעט רבע מן הנוכחים הרימו את ידיהם. לו הבמאי הצרפתי תומא ליטלי נכח במקום, גם הוא היה מרים את ידו - היוצר מעולם לא למד קולנוע, אבל השלים תואר ברפואה וגם עסק בתחום, ואת כל יצירותיו הקולנועיות והטלוויזיוניות עד כה הקדיש לנושא.
אחת מהן, "רופא הכפר", שהופצה גם אצלנו לפני שלוש שנים, עסקה בכשליה של מערכת הבריאות בפריפריה הצרפתית, וכשהתסריטאי-במאי נשאל בעקבות הקרנות הסרט מה עומד מאחורי המחסור ברופאים בכפרים ובעיירות, הגיע למסקנה שהבעיה היא בשיטה ובדרך בה מכשירים את אנשי הרפואה, וגמר אומר בלבו לחזור אחורה ולהקדיש לכך את סרטו הבא.
התוצאה היא "השנה הראשונה שלי", שעולה כעת בישראל, בו חוזר הבמאי לימי לימודי הרפואה שלו. בני דמותו הם שני צעירים החולמים להיות רופאים, כל אחד מסיבותיו, אך מגלים שהדרך להגשמת החלום עוברת במסלול לימודים קשה באופן בלתי אפשרי, לא אנושי ופגום מכל בחינה.
"כיוון שעברו כבר עשרים שנה מאז התחלתי את לימודי הרפואה שלי, ערכתי תחקיר מעמיק כדי לבדוק מה המצב היום, וגיליתי שהוא גרוע בהרבה מאשר בזמני", אומר הבמאי בריאיון המתקיים לקראת צאת הסרט בישראל. "לדוגמה, כיום יש הרבה יותר מדי תלמידים והרבה פחות מדי אולמות ללמוד בהם, אז הסטודנטים לרפואה ממש נאלצים להילחם כדי למצוא מקום לשבת בהרצאות. יש גם פחות מדי מרצים ומרצות. אין דרך אחרת להגדיר את המצב מאשר שדה קרב פדגוגי".
כשראיתי את הסרט ממש שמחתי שלמדתי קולנוע ולא רפואה, ושאלתי את עצמי - האם המצב באמת גרוע כפי שאתה מתאר?
"כן. לימודי הרפואה מאוד אלימים ומאוד תחרותיים. מתוך אלפי התלמידים שמתחילים בשנה הראשונה, רק 15 אחוז ימשיכו הלאה לשנה השנייה. אין הכרח שזה יהיה כך. אפשר לעשות את הדברים אחרת, אבל לא יודעים לעשות את זה אחרת. זה לא קשור רק למסורת של לימודי הרפואה בצרפת, אלא בכלל לתרבות של הלימודים העליונים במדינה שהיא מאוד אליטסטית. התחרות מאז ומעולם עמדה בלב החברה שלנו. הסרט שואל האם ככה צריך לבחור את הרופאים, לא לפי הידע והיכולות שלהם אלא בהתאם לכל מיני תחרויות מטופשות".
יש גם הרבה תלונות על השיטה שבה לומדים קולנוע, בצרפת ובעולם.
"כן, אבל ההבדל הוא שאתה יכול לעשות סרטים גם אם לא עשית תואר בקולנוע - אני ההוכחה לכך. לעומת זאת, אי אפשר לעבוד כרופא בלי שלמדת רפואה".
לא צריך ללמוד קולנוע בשביל להבין שאם זה היה סרט אמריקאי, בטוח היו בה עלילות משנה רומנטיות. אצלך, לעומת זאת, אין מקום לאהבה.
"כי לדמויות האלה אין זמן לסנטימנטים או להתעוררות מינית. השנה הראשונה ללימודי רפואה שורפת לך את כל הזמן ומשתלטת לך על כל הקיום. סטודנט מתחיל לרפואה חש אשמה אם הוא מקדיש כמה דקות לאכילת ארוחת ערב, אז שיבזבז זמן על אהבה?"
למה היה לך חשוב להעמיד במרכז הסרט שני גיבורים ואת החברות ביניהם?
"אם בכל זאת יש משהו יפה בשדה הקרב הזה, אלה קשרי החברות שנוצרים. בלעדיהם, אי אפשר לשרוד את הסביבה העוינת הזו. כמי שהיה רופא בעצמו, אני חושב שהמקצוע מחייב אותך ליצור קשרים אנושיים - גם עם העמיתים שלך וכמובן גם עם החולים, וזה לא משהו שאפשר ללמוד אותו בכיתה".
מכל הסרטים שעשית עד כה, זה האינטנסיבי מכולם.
"ביימתי אותו כאילו שאני מביים סרט בסדרת 'רוקי'. הסטודנטים לרפואה הם כמו מתאגרפים בזירה, וגם הקצב של הסרט בהתאם. מצד אחר, יש כאן גם הומור, כי היה לי חשוב שהסרט יהיה מבדר ומשעשע. אני לא מבקש לפנות רק לאליטה של עכברי קולנוע, אלא לקהל הרחב".
אתה חושב שהצלחת לעורר דיון בקרב הקהל הזה?
"אני חושב שכן. קיבלתי הרבה מיילים, הודעות בפייסבוק ותגובות. מצד אחר, זה שיש דיון לא אומר שמשהו השתנה או ישתנה. לכל הפחות, אני מקווה שהסרט יעזור למי שלא לומדים או למדו רפואה להבין את קרובי המשפחה ואת החברים שלהם שכן עושים את זה".
ואם היית יכול להעביר מסר אחד לסטודנטים/יות עתידיים לרפואה, מה היית אומר?
"לכו על זה. לכו על זה, אם זה מה שאתם רוצים לעשות. אבל אם אתם נכשלים - זה לא אומר כלום. הבעיה היא בשיטה, לא בכם. יכול להיות שהייתם הופכים לרופאים מדהימים, אבל השיטה הקיימת נועדה להכשיל, לא לייצר הצלחות".
