המחלקה האונקולוגית

תעמולת בחירות, כמו סרטן, מסוגלת להרוג. יש לה דרכים רצחניות, דרכים מוזרות לומר לכם זמנכם עבר. דרכה היא דרכם של הפוליטיקאים, ברוני השקר ואנסי המוסר ששמנו עלינו למלכים – לשעמם לדעת, להטריח, לטשטש עקבות לפשעיהם ולאווילותם, כמו היו סימנים שנטבעו בקרח. למעשה, כל עיסוק בקרקס הרמייה שהתנהל אמש מעל לראשינו המסוממים בנובוקאין של אסונות היום-יום, מקדמת אותו, הופכת אותו ללגיטימית, לראויה, לשווה עיון, אפילו אגבי.

אבל הגינות נדרשת, גם מציניקנים בני פנאטים שכמותנו: תעמולת הבחירות היא מניפה ענקית, לכסות על עינינו מלראות את העוולות המבוצעות בתואנה של "הנהגת המדינה", "שירות הציבור". תעמולת הבחירות היא הסדין בו מכסים הפוליטיקאים את גוויית המדינה, בכדי שלא נראה את פניו של המת. המת שאותו אצבעותיהם השמנות והשבעות חנקו בשיטתיות מכאנית של רוצח סדרתי בשנים האחרונות. אהבת ישראל. יש מפלגה כזאת. אין לה כמעט כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה. גם למתים אין סיכוי של ממש לקום לתחייה.

אפשר לנתח, כן. אפשר להשתעשע, כן. אפשר לצרף מוסף מבודח ומצחקק שנושאו "סיכום תשדירי התעמולה". אפשר להסתלבט על מבטו המפלבל של מר"ן יוסף, על מופע האביזרים הקרימינליים-ארוטיים של תומאש לפיד, על התגלחת של מצנע, על הקרחת של שריד, על איזה שמוק ועל עלה ירוק. רבותי, אפשר לצחוק ולצחוק ולצחוק. הצחוק, כזכור, יפה לכל תינוק.

קרנבל הדמוקרטיה הגדול במזרח התיכון הפך זה מכבר לפארסה על חשבון מי שעדיין מאמין שעוד קול, עוד פתק הצבעה, באמת יצליח לשנות כאן משהו. אבל לא. אנחנו משחקים בנדמה לי, בנראה לי, בבא לי להאמין שאני אזרח משפיע במדינה שיום אחד עוד תגיע, כמו אילן רמון, אם לא למאדים, לפחות לימות המשיח. ישראל היא דמוקרטיה רקובה ומושחתת שיסודותיה נלעסים בקול תאווה גדול ונבזזים לאור היום ואין מלין. אין גם נביא בעירו. לפחות יש אחוות לפידים בפריים טיים – טומי כפול שלושה ערוצים, יאיר כפול ערוץ שניים – זינג מכוון כהלכה לבטן הרכה של הגועל נפש.

לא מדובר בקינה, גם לא בתוכחה, אפילו לא בייאוש מהדהד. מדובר בכניעה, באגרוף קמוץ רופס אחרון אל מול פניו של קהל אדיש, מנומנם, מדושן ומיושן שבולס בהנאה כי רבה את שיירי התועבה הממורקים כהלכה שזורק לו הקיסר. "קחו", אומרים לנו הפוליטיקאים, בועטים לעברנו עוד ערב תשדירים בעלות הפקה מופקעת ומופקרת, "משהו שיהיה לכם לכרסם במלונה". הם בזים לנו, הם שוטמים אותנו, הם מתייצבים על רגליהם האחוריות כדי לשכנע אותנו בדיוק בעובדה ההפוכה. הם שוכרים משרדי פרסום, יועצים אסטרטגיים, מנהלי קמפיינים, שיעזרו להם לטחון דק מדק את חושינו, עד לקהות מוחלטת, עד לזומביות האולטימטיבית, בה ניטל מאיתנו למעשה כושר השיפוט, היכולת להכריע בין טוב לרע, בין מזוקן לא מעודכן לכרסתן נהנתן.

וזה עובד. תעמולת הבחירות היא ספין נפלא לכסות על עינינו מלראות את אשר נעשה מתחת לאפינו. היא מסיחה את דעתנו מהסוגיות האמיתיות, מהשאלות הקשות. היא מלעיטה את הצופים בקלישאות, בדימויים בנאליים, במנגנוני חזרה שיטתיים, עם אותם מסרים, אותם חורים שחורים במסווה של "פתרון", "הבטחות שיש לקיים". נו, באמת. למה מי מת? אז זהו, שהציבור הישראלי.

הו, לא. אם תשאלו אותו, את אותו מחוסר הכרה שמצבו קריטי אך יציב, הוא ישמח לבשר ש"עדיין לא החליט", ש"הוא יודע בדיוק למי להצביע הפעם", ש"נמאס לו מזה", שאחר "נראה לי אדם שאפשר לסמוך עליו". אבל מדובר בהבל, במנגנון הכחשה לאומי משומן כהלכה שמכווניו וממניו הם הבדאים והלא יוצלחים ששמנו עלינו למושלים, למנהלי קמפיין החלום הציוני בארץ ישראל. היה פעם חלום כזה. אם תקלפו אין ספור שכבות מתחת לצבעי הכחול והלבן המרוטש בתשדירים, אולי תזכרו בו. על כל פנים, הוא עבר מהעולם.

את מקומו תפסו טרמפיסטים עילגים, בורים, מרושעים ומתלהמים שימשכנו את נשמתם בעבור פתק הצבעה. אין להם אלוהים ואין להם ערכים, ואין להם כוח לשמוע שאין להם אלוהים ואין להם ערכים, ואין להם כוח לשמוע מה דעתכם בעניין. הם עסוקים בלהצטלם עם האלוהים שלהם, עם הערכים שלהם. ואנחנו צופים, משתפים פעולה, מתאבדים, אבל עם שיר בלב, במשובת תענוג של מזוכיסטים מחוקים, בפטליזם של אלה שדינם כבר נגזר.

אל תכעסו, אל תעלבו, אבל אני מתחיל במהפכה בלעדיכם. צעד ראשון: לא אצפה יותר בשידורי תעמולת הבחירות. מטעמים אידיאולוגיים.