בשערי האוטופיה

האם תגובות באינטרנט הן אכן כזה ביג דיל? דן שדור הצביע עליהן אתמול כתופעה התקשורתית המעניינת של התקופה. אני דווקא מבקש להכניס לדבריו הנבונים פרופורציה אחרת ולהתייחס אל המגיב האינטרנטי כאל ריקוד המקרנה של החיים המקוונים – כלומר, באותה הקלות שבה הוא עלה לכותרות, כך הוא יירד משם בצ'יק צ'אק.

התלונן שדור על האגרסיביות של התגובות המגדפות, אני לא חושב שיש בכך צורך. הפעם הראשונה והאחרונה שבה נעלבתי מתגובה ב"וואלה! תרבות" היתה כשמגיב אלמוני אמר שאני דומה להארי פוטר. מאז ועד היום ספגתי כאן הרבה קללות, אבל את העלבון של התגובה ההיא אני לא מצליח להסיר. אגב, סתם בשביל הרקורד, הנשים בחיי תמיד אמרו לי שאני דומה לקירק דאגלס הצעיר.

אבל מה שיפה בכל העניין הזה הוא שאם כרגע התגובות באינטרנט עוד מצליחות למשוך את תשומת הלב שלנו ושלכם, הרי שבעתיד הלא רחוק כבר לאף אחד לא יהיה ממש אכפת. כמו אחרי פתיחה סוערת של סניף של "איקאה", התגובות באינטרנט נמצאות כרגע בשלב המהפכני של התהוותן, אבל החידוש שבחופש הביטוי העצום שלהן עומד להתפוגג. גבב של עשרות אלפי תגובות ששוות לתחת הוא עדות לכך שבאינטרנט מסתובבים המון אנשים שמבזבזים אנרגיה לשווא. ברגע שהעיקרון הובן – אחוז גבוה מאוד של קללות סתמיות ואחוז נמוך מאוד של תגובות הגונות – הרי שההתייחסות של כל הנוגעים בדבר היא בהתאם. אם בתחילה היה קשה, בתור כותב, להתרגל לרעיון לפיו הפידבק שאתה מקבל הוא מהיר וחד כתער והיה אפילו מפתה להתכתב עם קהל המגיבים, הרי שעכשיו התגובות שנמצאות בתחתית העמוד לא באמת מזיזות את הצ'ופצ'יק.

קהל הקוראים, שבעבר התענג או נגעל מקרקס שבו כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה (וזה עיקרון שחובה לשמור עליו, אפילו אם זה לא מוצא חן בעיניהם של כל האיסטניסים), הבין די מהר שהתגובות הן אותן תגובות הן אותן תגובות ולמד להבדיל בין הסרק של "כנסו דחוף!" לבין תגובות ראויות העומדות בקנה אחד עם המאמרים עצמם ואף עולות עליהם.

המגיבים הסדרתיים עצמם, שלמדו את ההתנהלות של התגובה האינטרנטית, בוודאי מבינים שברגע שרשימת התגובות היא כל כך ארוכה והקללות הן כל כך עסיסיות, הרי שתשומת הלב אליהן פוחתת בהתאם – עוד פעם שמאלני מסריח? עוד פעם "לך תאונן את ההגיגים התרבותיים שלך בעזה"? לאף אחד אין כוח לקרוא את זה בפעם האלף. אחרי שאותו מגיב אנרגטי ישים לב שברשימה ארוכה של תגובות הוא נמצא במקום ה-67 עם עוד שלוש מאות ומשהו אנשים שמקללים בדיוק כמוהו, המוטיבציה שלו לכתוב תרד פלאים. ההנאה העצומה והחידוש הגדול שבלקלל חופשי ועוד בשם בדוי, פתאום לא תיראה כמו כזאת מציאה גדולה. כך שאם כרגע התגובות באינטרנט נראות כמו גן החיות של המדינה – ואני לא רוצה להיכנס לשאלה מה זה אומר על המנטליות הישראלית – הרי שבעתיד יכול להיות שהמצב יהיה הפוך לחלוטין. ההתלהמות תיוותר על קנה, אבל מבחינה מספרית אנחנו צפויים לירידה גדולה. אנחנו נישאר עם מגיבים נאמנים שגם אם לא מסכימים עם מה שאתה כותב, עדיין לא מרגישים את הצורך הקדמוני לקלל את אמא שלך.

כלומר, באוטופיה האינטרנטית הזאת אנו צפויים למערכת יחסים הרבה יותר בריאה ופוריה בין כותב למכותב. רשימות התגובות יצטמצמו, הדחף האוטומטי יישחק, המגיבים האלמוניים יחזרו לצורות מסורתיות יותר של התבטאות (מכות במגרשי חניה, דחיפות בסופרמרקטים, צעקות על ילדים קטנים, השתתפות ב"יש עם מי לדבר"), והשטח יהיה מוכן לשקט שאחרי הסערה התקשורתית. יכול להיות שבכך אני מפחית בחשיבות אובססיביות התגובה באינטרנט עם כל ההקשרים הלאומניים והמיניים שלה, אבל יש לי הרגשה שבסופו של דבר גם מר "מאונן כפייתי" יצליח לתפוס שלתגובות שלו ושכמותו אין באמת תועלת. זאת ההשערה התיאורטית שלי ואני מבקש שלא תגיבו עליה.