(בסרטון: ריאיון מלפני חצי שנה עם ליאור רז ואבי יששכרוף, יוצרי "פאודה")
במאי "פאודה" רותם שמיר מודע לחלוטין לטירוף העולמי סביב הסדרה שאותה הוא מביים, אבל כשהוא עמוק בתוך תהליך היצירה והצילום - הוא מצליח איכשהו להתנתק מכל רעשי הרקע. "אנחנו מנותקים לחלוטין מהלחצים החיצוניים ומכך שכל העולם צופה בסדרה בנטפליקס", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "אנחנו יודעים שאין לנו צורך לעמוד בציפיות כלשהן כי אנחנו עושים מה שבעינינו הוא טוב ועובד. זה הרף היחיד שלפיו אנחנו פועלים. חוץ מזה שזה מקל על העבודה, זה גם מאד נכון לסדרה הזו ספציפית. זה הרי לא סתם סדרת אקשן, יש שם גם אלמנטים פוליטיים שמצטרפים ואנחנו לא יכולים להיות מושפעים מזה. הבוס שלנו זה דרמה ולא פוליטיקה".
ואתה לא מנסה לייצר משהו שידבר לכל העולם? בכל זאת, צופים בה בנטפליקס ולא רק בישראל.
"אני מאמין גדול במה שיש לסדרה הזו להציע. הייחוד שלה נוצר מהמקום הצנוע של העשייה המקומית וזה חלק מסוד ההצלחה שלה. אם נחשוב איך זה ייראה בעיני אנשים אחרים, היא תאבד מהאותנטיות שלה. אני עושה מה שמרגיש לי נכון וזה הדבר היחיד שמדריך אותי. והאמת, למרות שהשוק בישראל קטן יחסית למאות המיליונים שצופים בה בחו"ל, כשהיא יוצאת בארץ, כולנו על קוצים. כל מילה שנכתבת אנחנו קוראים וחשוב לנו שהקהל הישראלי יתחבר. זו עדיין סדרה ישראלית ומקומית. העולם מבחינתנו זה צ'ופר, זה הדובדבן שבקצפת".
רותם שמיר, 42, הוא אחד מבמאי הטלוויזיה המוערכים בישראל. זו כבר העונה השנייה של "פאודה" (משודרת בימי חמישי ב-22:00 ב-yes Edge) שאותה הוא מביים (את העונה הראשונה ביים אסף ברנשטיין - נ"י), ולפני כן הוא ביים וכתב את "בני ערובה" שזכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל מונטה קרלו ואף עובדה לרימייק אמריקאי ששודר ב-CBS. בנוסף לאלו הוא אף ביים את הסרט "חטיפה - קו 300" על חטיפת אוטובוס אגד וניסיון חילוץ בני הערובה מתוכו. בקרוב הוא צפוי לביים פרק מהסדרה האמריקאית החדשה בכיכובו של ליאור רז בנטפליקס, וכיאה לז'אנר ששמיר מתמחה בו - גם זו סדרת מתח שחלקה צולם בישראל וחלקה בניו יורק.
מלבד שהיא מתמקדת בעזה, במה עונה 3 של "פאודה" שונה מקודמתה?
"הסיפור המרכזי של העונה הזו הוא סיפור של מרדף אחרי גאולה, בניגוד למרדף אחרי נקמה כמו בשתי העונות הראשונות. זה בהחלט שוני מבחינתי וזה צבע את כל העונה הזו בצבע אחר. מבחינת בימוי, עלה אצלנו צורך לעלות מדרגה מכל הבחינות. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא לעשות את זה. התחושה שלנו הייתה שאם נכנסים לזה, חייבים לדגדג את הבלתי אפשרי כדי שנרגיש שעושים משהו שלא עשינו. קפצנו מעל הפופיק ואמרנו 'בואו נראה איפה נוחתים בסוף'. ידענו שאנחנו הולכים לעשות משהו מסובך וחסר תקדים מבחינת גודל ההפקה, בלי שהיו לנו במאה אחוז את היכולות האלו".
ואיך למדת את עזה בלי לבקר שם?
"אני אישית אמנם לא הייתי בעזה אלא בלבנון, אבל הייתי מוקף באנשים שהיו בעזה, למשל הצלם שלנו, והיוצר אבי יששכרוף. והיו לנו כמובן הרבה מאד שעות של תיעוד דוקומנטרי מעזה עצמה. חלק מהצילומים בסדרה הם צילומים של צלם עזתי שצילם עבורנו מתוך עזה. אנחנו משלבים אותה בסדרה מתוך תקווה שיהיה קשה לדעת מתי זה אנחנו ומתי זה לא. כל פעם שיש צילומי רחפן וכתוב "עזה", אלו באמת צילומים מתוך עזה. המחשבה העיקרית הייתה שזו עיר ערבית גדולה מאד וצפופה, מה שאין בישראל, רק מעבר לקו הירוק. החלטנו לעשות פאזל של כל מיני מקומות כמו ג'סר זרקא ואזור בדואי צפוף בכפר קאסם שמזכיר את הבנייה בעזה. אבל בעיקר צילמנו במתקן בצאלים של צה"ל שהפכנו אותו לשכונה עזתית אחד לאחד כמו בעזה".
עד כמה אתה משתדל שכל סצנה תהיה נאמנה למציאות?
"מאוד. אותנטיות ואמת הם הדגל של 'פאודה'. שמנו תמיד את הריאליזם בפרונט של הסדרה. למרות זאת, אנחנו לפעמים גם מרגישים שאנחנו צריכים קצת מרחב נשימה דרמטי כי בסופו של דבר הסיפור, הדמויות והעלילה הם מה שמובילים את הצפייה. זה הרי לא דוקו. לכן אנחנו עושים מאמץ עילאי שזה יהיה כמו בחיים, אבל אם צריך נופך דרמטי, אז נעשה את זה. אבי יששכרוף, שתורם המון לסדרה בתחום הזה, הוא שגריר האמת בסדרה. הוא מרים את הדגל האדום כשמשהו מריח לו לא מציאותי. הוא מתריע ומתעקש".
על מה למשל הוא מתריע? על מבטא לא מדויק?
"הוויכוחים על הדיאלקט הם אינסופיים אבל גם ההתנהלות של היחידה בשטח, של הדיבור בקשר מול החיילים בשטח, של המעמדות השונים בתוך השב"כ, של מערכות היחסים הפנים מערכתיות בין השב"כ לצבא. כל הדברים האלו נבדקים עם פינצטה עד שמרגישים שזה מדויק".
וכמה קשה לביים סדרה שרוב-רובה דוברת ערבית, שפה שאתה לא מבין?
"אני אוהב את זה. זה כמובן מאתגר, אבל זה גם מעניק לי יתרון כבמאי. טקסט זה השכבה העליונה, אבל מה שהופך שחקן לשחקן טוב זה הסאב-טקסט. אתה לא מתעסק בשפה שלו אלא בכוונה שלו. כמובן שיושבת לידי כל הזמן מנהלת התסריט מהצד הערבי ומוודאת שכלום לא פוספס בתסריט, וגם אני מכיר את הסצנה ועוקב אחרי התרגום כל הזמן, אבל הכיף זה דווקא להרים את העיניים ולראות את הדרמה. כשזה עובד, אני לא באמת צריך את השפה".
גם אתה מקבל תגובות מכל העולם על הסדרה בגלל שהיא משודרת בנטפליקס?
"וואו, בלי סוף, מכל קצווי תבל, מהודו ועד כוש. זה לא מפסיק להיות פסיכי. אני מקבל ברשתות החברתיות פניות מאנשים שצופים בסדרה. הם שולחים לי למשל סרטונים של עצמם שרים את הפתיח, מישהו מהודו שולח לי כל הזמן סרטונים של עצמו שר".
יש הבדל בתגובות בין מדינה למדינה?
"היהודים האמריקאים הם האיפא"ק של הסדרה, הם שרופים עליה באופן בלתי מעורער, הם המעריצים הכבדים. גם כשאנחנו נוסעים לחו"ל, הם תמיד יבואו כדי לשמוע ולדבר. בסופו של דבר, אני חושב שזה מתחלק בין אנשים שרואים ב'פאודה' סדרת אקשן ומתח, ובין כאלה שמקבלים את זה כמו סרט דוקומנטרי על הסכסוך. הרבה אנשים אומרים לנו 'עכשיו אני מבין ויודע', ואין להם כלים להבין את ההבדל בין החדשות לבין 'פאודה'. הם רואים ב'פאודה' את האמת של הסכסוך, לטוב ולרע. אנשים חושבים ש'פאודה' זה ההצצה לתוך הסכסוך. לך תסביר להם שזה לא".
ומה ההבדל בתגובות שאתה מקבל בין ערבים לבין יהודים?
"לי, בניגוד לאבי יששכרוף, אין קשר פועם עם החברה הערבית, אבל למרות זאת אני מקבל פה ושם תגובות. לפני שבועיים כתב לי מישהו ששיחק בעבר ב'פאודה' שחברים שלו מעזה מאד אוהבים את הסדרה ורוצים להשתתף בה ובשבילי זה מדהים לשמוע את זה. אלו שפחות אוהבים אותה ויוצאים נגדה הם לרוב כאלה שלא ראו אותה בכלל. הם כועסים על הרעיון שישראלים עושים סדרה ישראלית ומעזים לספר נראטיב פלסטיני. זה מובן לי הכעס הזה. אבל מי שטורח ורואה את הסדרה, מבין ש'פאודה' לא לוקחת בקלות ראש את האחריות שלה כשהיא מתעסקת גם בנושאים האלו".
יש את הוויכוח הישן-נושן אם זו סדרה פרו-פלסטינית או פרו-ישראלית. מה עמדתך?
"אני חושב ש'פאודה' היא 'נרקוס' של המזרח התיכון. אני לא מתייחס לזה שהיא מייצגת פן בסכסוך. היא משתמשת בו כרקע לסדרת אקשן טובה. אם אנחנו נחטא ונתחיל להגיד שיש לנו עמדה פוליטית נחרצת, הסדרה תאבד מהכוח שלה. עובדה שאנשים מכל הקשת הפוליטית מתחברים לסדרה. הדבר היחיד שאנחנו חוזרים ואומרים בסדרה הוא שסכסוך דמים הוא מערבולת שסוחפת לתוכה כל מי שנמצא סביבה והסוף תמיד טרגי. המעגל אינסופי. אלימות ומוות מובילים לאלימות ומוות".
אמירה כזו בישראל לא נתפסת כבר כאמירה פוליטית?
"עובדה שכל הקשת הפוליטית מתחברת לסדרה. בחדרי עריכה היו לא מעט רגעים שעצרנו ואמרנו 'מה אנחנו אומרים פה בעצם?', הרי אנחנו לא יכולים להיות מנותקים. אבל בכל הרגעים האלו, מה שניצח את הדיון זה הדרמה. האם זה טוב ומעניין לדמות ולדרמה? אם כן, זה נכנס. אם לא, זה יוצא".
איך הייתה עבורך חווית הבימוי ב"פאודה", ששופעת הרבה מאוד כוכבים גדולים?
"נוצרה חוויה מאד ייחודית. נהיינו חברי אמת. גם כשהסדרה הסתיימה, אנחנו מתראים הרבה. הם אנשים אחלה. מצחיקים מאוד, רגישים, וזה מאפשר עבודת צוות. היה תענוג. לא היה לי רגע אחד של אי נעימות מול שחקנים. כולם הבינו את מקומם אבל ידעו להעיר כשהיו צריכים. אני מאמין בעבודת צוות אבל שמסתיימת עם החלטה של אדם אחד - הבמאי".
בצבא היית בלבנון. משהו בחוויה הזו תרם לך לעבודה כבמאי של "פאודה"?
"זה תורם ברמה הטכנית כשאני למשל צריך להדריך שחקנים פחות מנוסים איך להחזיק נשק ולנוע בתוך חלל".
לפני "פאודה" ביימת גם את "בני ערובה". מאיפה החיבור הזה לדרמות אקשן דווקא?
"כבר בתיכון הייתי דלוק על הז'אנר של האקשן. זה תמיד היה הז'אנר האהוב עלי ורציתי לעסוק בו".
ואין פלירטוטים עם ז'אנרים אחרים?
"אני מתבגר עם הז'אנר. לא הייתי רוצה להיתקע ולהגיד 'אני במאי אקשן בלבד', אבל אני יודע על עצמי שאני במאי ז'אנר. כרגע אני לא רואה איך אני עושה דרמה בלי אקדח אחד לרפואה. קשה לי לדמיין".
ומה לגבי קולנוע? בא לך לביים סרט?
"כן, זה חלום שלי. נכון לעכשיו אני מחכה שיגיע הפרויקט הנכון. קשה לי עם המחשבה שאעשה סרט בארץ כי זה אומר לקושש כספים מול קרנות ואני לא מסוגל לחשוב על הדבר הזה. כרגע אני מקבל תסריטים אמריקאים, קורא המון ומקווה שיימצא פרויקט אחד שאוכל לעשות שם. החלום שלי הוא לעשות 'משימה בלתי אפשרית' בארצות הברית".