על הדבש ועל הסובוח

למרות שהפז"ם שלי מעולם לא דפק (לא עד כמה שידוע לי לפחות), וההווי הצבאי רחוק ממני בערך כמו ההווי של חיות הבר השמחות שמריצות צחוקים ביערות הגשם של ברזיל, אני מוכרחה להודות שחשתי צביטה נוסטלגית קלה בלב כששמעתי את האוסף הכפול "להקות צה"ל המתחדשות - הלהיטים הגדולים" (אן.אם.סי גולד), שערך אילן בן-שחר להנאתן של כל אותן אמהות מרירות שהבנות שלהן היו פעם בלהקה צבאית, עם תספורת טיפאני מצחיקה ופרופורציות לא הגיוניות, והיום הן פקידות בבנק במקום להגשים את החלום הישראלי ולהפוך לדפנה דקל. תאמינו או לא, אבל בכיתה ו' חשבתי שראובן לביא מה זה חתיך וגם היה לי קראש לא קטן על יואב צפיר. מה אתם יודעים, "דג מלוח ותה" היה להיט הגל-חדש הראשון שנחשפתי אליו.

נכון שהלהקות הצבאיות המשונות האלה שרות כל משפט כאילו זה פאנץ'-ליין, שיהודה אליאס הוא סתם חיקוי זול של יהורם גאון ושהרי"ש המתגלגלת של "שרית הספרית" יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך לעור התוף, אבל אתם מוכרחים להודות שבאייטיז היה לזה שארם. איפה עוד תמצאו שירי הערצה לאלכס אנסקי או טקסטים יפים על אחווה עדתית כמו "על הדבש ועל הקוסקוס"? ורק כדי להשתלב ברוח הדיסק, גם לי יש פאנץ' ליין: לא למורעלים בלבד. את זה למדתי מ"שיר הסלנג" של להקת הנח"ל. אבל בינינו? אפילו אורן ציבלין כבר לא מדבר ככה.