קראו פרקים מתוך "כיס אוויר" מאת המועמד למאן-בוקר דיוויד סאלאי

    12 טיסות. 12 זרים. במבנה מיוחד שמתפרש על פני נתיבים אוויריים, אחד הסופרים המבטיחים של בריטניה מספק הצצות לחייהם של אנשים ברחבי העולם, שמתגבשות יחד לכדי פורטרט המצב האנושי בעידן הגלובלי. קראו פרקים מתוך "כיס אוויר"

    • דיוויד סאלאי
    וואלה! תרבות
    כריכת "כיס אוויר" מאת דיוויד סאלאי (הוצאת פן וידיעות ספרים)

    5: טורונטו (YYZ) — סיאטל (SEA)

    היא הרבתה להתנצל, אבל אמרה למראיינת — אישה צעירה שטסה כל הדרך מברזיל — שהיא חייבת לעזוב מיד. "הבת שלי קיבלה צירים," הסבירה. "בסיאטל. יש רק טיסה אחת היום והיא עוזבת ב —" היא הסתכלה על שעונה. "בדיוק בעוד שעתיים. כך שאני חייבת לרוץ. אני נורא מצטערת."
    "אה," אמרה המראיינת. "טוב..."
    "אני כל כך מצטערת," חזרה ואמרה מריון, כשהאישה לא הראתה שום סימני תזוזה מהספה שלה.
    "טוב, זה יהיה בסדר," אמרה המראיינת וקמה לבסוף על רגליה, "אם אני אשלח לך כמה שאלות במייל?"
    "ברור שכן. זה יהיה בסדר גמור. אני הולכת רגע לזרוק כמה דברים לתוך מזוודה," אמרה מריון ויצאה מהחדר.
    היא היתה בעיצומה של תשובה לשאלה על ניכוס תרבותי כשהטלפון קטע אותה באמצע המשפט. משהו אמר לה לא להתעלם ממנו.
    הן נפרדו על המדרכה מול הבית, בזמן שהמונית חיכתה, מריון הציעה למרואיינת שלה טרמפ, והמרואיינת אמרה שאין צורך, תודה.
    *
    הטיסה הישירה היחידה מטורונטו לסיאטל באותו יום היתה של אחת מחברות הלואו-קוסט שמריון עדיין התייחסה אליהן כאל תופעה חדשה, אף על פי שפעלו כבר עשרות שנים. ממושבה הצר, היא הסתכלה מטה אל מה שקרוב לוודאי הוא דקוטה הצפונית. המטוס התנדנד קלות מצד לצד כשהביטה בנוף החיוור שחלף לאטו מתחתם. לעתים היה קשה לומר אם מרחב הלובן שהיא רואה הוא ענן או פני האדמה, היכן שאנשים חיים. חוטי כבישים כהים הסגירו אותה מדי פעם. מריון דמיינה לעצמה כיצד זה נראה שם למטה. היא התחילה את חייה במקום דומה לזה. קשה ושטוח, עוין כל דבר חסר תכלית ברורה. בעיירה הקטנה במניטובה היתה ספרייה, ובשנות העשרה המוקדמות שלה היא נהגה לבלות בה את רב זמנה. אמרו עליה שראשה בעננים, ונכון שאהבה להסתכל אל השמים — ולעתים קרובות חשבה שזה הדבר היחיד שראוי להביט בו.
    המטוס רעד והתגלגל מעל להרים וצלל מבעד לעננים לעבר שדה התעופה של סיאטל, משם מריון התקשרה לדאג, בזמן שהמתינה ליד מסוע המטען. הוא לא ענה, אבל חזר אליה כעבור כמה דקות על מנת לבשר לה את החדשות. בעודו מעדכן אותה, מישהו שהתקרב לאסוף את המזוודה שלו הדף אותה הצדה. היא לא הבחינה בכך, אפילו כשקילל אותה. היא אמרה, "הו דאג. מה שלומם?"
    "בסדר," הוא אמר. היא חשבה לעצמה שהוא היה יכול להישמע מאושר יותר — לא היה ספק שהוא בהלם, כמו רוב האבות הטריים.
    היא אמרה לו שיתראו בקרוב.
    מזג האוויר הגשום והאור בחוץ יצרו רושם של שעת דמדומים, אף על פי שלפי שעון החוף המערבי זאת עדיין היתה שעת אחר צהריים מוקדמת.
    כשהיא הגיעה, דאג לא היה שם. כשמריון הציגה את עצמה, עדיין עם המזוודה ביד, במחלקת היולדות באחת הקומות העליונות של בית החולים, האחות אמרה שהיא חושבת שהוא קפץ הביתה. היא המתינה — בעמידה, עד שמישהו הציע לה לשבת — בזמן שהאחות ניגשה לבדוק אם אנני ערה. האחות חזרה ואמרה לה שהיא ערה. "שימי את אלה, בבקשה," האחות אמרה, והציעה לה משהו דומה לקופסת נעליים מלאה בכובעי מקלחת כחולים. לקח לה רגע להבין במה מדובר. היא התיישבה ומתחה שניים מהם סביב נעליה. משסיימה, כיוונה אותה האחות לעבר מתקן ג'ל לחיטוי הידיים. ואז היא אמרה, "תלכי לאורך המסדרון, זה החדר השני משמאל."
    "תודה," מריון אמרה, ופנתה לדרכה.
    לבה הלם בחזקה, כשפנתה לדרכה.
    היא ראתה אותם מבעד לדלת הזכוכית — אנני ישבה זקופה במיטה כשהדבר הקטנטן, לבוש בבייבי גרו שמריון עצמה שלחה, מוחזק בחוסר ביטחון קרוב לחזהּ. מריון נעמדה לרגע מחוץ לדלת, היא רצתה לאחוז ברגע הזה שבו היא רואה אותם כך. היא ניגבה מעינה דמעה בודדה ומפתיעה, ולאחריה דמעה נוספת. ואז צחקה לרגע, בדממה, לנוכח העובדה שהיא מזילה דמעות. היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. עם חיוך. אנני הרימה את מבטה ואמרה מיד, כמעט צעקה עליה, "הוא עיוור."
    מריון לא זזה ממקומה.
    "הם אומרים שהוא עיוור," אמרה אנני. "זה מה שהם אומרים."
    מריון, תקועה על מפתן הדלת, לא היתה מודעת לגמרי שהיא ממשיכה לחייך.
    "זה מה שהם אומרים," שבה ואמרה אנני.
    מריון ידעה שהיא אינה יכולה סתם לעמוד שם.
    היא היתה חייבת לעשות משהו.
    היא ניגשה למיטה ולקחה את התינוק מידי בתה. זה היה כאילו שהיא לא שמעה את דבריה של אנני — היא עצמה חשה שהיא פשוט עושה את מה שהיתה עושה גם אם אנני לא היתה אומרת את הדברים האלה.
    "שמעת מה שאמרתי?" שאלה אנני.
    "כן, שמעתי אותך."
    "ו...? אין לך מה להגיד?"
    מריון התלבטה. לבסוף שאלה, "דאג יודע?"
    "כן. ברגע שסיפרו לו," אמרה אנני, ממררת בבכי, "הוא הסתלק."
    "הוא הסתלק?"
    "כן — הוא הסתלק!"
    מריון הביטה ביצור בן השעות הספורות שבידיה, בקמטים האדומים בפנים שנראו כאילו הן עשויות מקמטים אדומים. נוצות השיער השחורות על הגולגולת העדינה. היא מעולם לא נמשכה לתינוקות בני יומם — אפילו אנני נראתה לה מכוערת כשנתנו לה להחזיק אותה. למעשה היא לא חיבבה ילדים באופן כללי. אחרי אנני, היא ידעה שגמרה עם העניין. היא לא הרגישה שום דחף לחזור על זה, על שום חלק מזה. היא בהתה בגולגולתו הקטיפתית של התינוק והתאמצה לחשוב על משהו לומר. לבסוף שאלה, "יש לו שם?"
    "תומס," אמרה אנני, כשדמעות זולגות על פניה.
    "זה נחמד."
    מריון תמכה בראשו של התינוק והתיישבה בזהירות על הכיסא שעמד שם. היה נדמה שהוא חסר משקל בידיה.
    היא היתה מודעת היטב לאי-יכולתה להתמודד עם צורכי הרגע. היה ברור עד כאב שבתה צריכה ממנה משהו. היה גם ברור עד כאב שכנראה אין לה את מה שצריך — ושהיא אפילו אינה יודעת על מה מדובר.
    "הוא נחמד," היא אמרה, עדיין מדברת על השם, אם כי חלף זמן רב מכדי שכוונתה תהיה ברורה. ממילא היה נדמה שאין טעם לומר זאת, מילים שרק הדגישו את העובדה שלא היו לה מילים העשויות באמת לסייע. היא חשה במגבלות שלה כבן אדם, ויותר מכל דבר אחר היא פשוט רצתה להסתלק — ואז הרגישה שגם הרצון להסתלק הוא מין כישלון, מביש, כך שהיה קשה אפילו להסתכל לאנני בעיניים.
    כשמסרה לה את תומס בחזרה, היא שאלה, באופן שמיאן להכיר במה שנאמר לה, אם אנני זקוקה למשהו.
    וכן, היו כמה דברים.
    מריון הוציאה עט מהתיק שלה וכתבה רשימה מסודרת.

    היא הסתובבה כסהרורית בין מעברי הסופרמרקט. היא כבר הבינה שהמשמעות של מה שהתרחש זה עתה עתידה להתרחב עם הזמן — להתרחב בראשה, כמו גם בראשה של אנני, למשהו עצום, לכישלון מרכזי, באימהוּת, באנושיות, אירוע מכונן בחייהן, שממנו אף אחת מהן לא תצליח להימלט לגמרי, בלי קשר למה שיקרה בעתיד. זה אחד מאותם אירועים, כך חשבה לעצמה, שמגדירים אותנו, ביחס לעצמנו וביחס לאנשים אחרים. נדמה שהם פשוט קורים מאליהם, ואז הם נוכחים תמיד, ואט-אט אנחנו מבינים שאנחנו תקועים איתם, ששום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. כשמישהו קרא בשמה, נדרשו לה כמה שניות להבין שמדברים אליה. שתי נשים עמדו שם. הן נראו סיניות או משהו. הצעירה מביניהן חייכה אליה. "תסלחי לי," היא חזרה ואמרה. "האם את מריון מקנזי, הסופרת?"
    מריון הרגישה צורך לחשוב על כך, היא היתה זקוקה לרגע כדי לשאול את עצמה אם היא אמנם "מריון מקנזי, הסופרת". "כן," היא אמרה. "זאת אני."
    "אני מעריצה גדולה שלך," אמרה האישה.
    "תודה רבה," אמרה מריון.
    "קוראים לי ונדי."
    "נעים להכיר, ונדי."
    "את בסדר? את נראית רטובה מאוד," ונדי אמרה, והחיוך נמחק מפניה. מריון באמת היתה רטובה מאוד — היא טפטפה על הרצפה ושערה היה דבוק למצחה. היא צעדה במשך עשר דקות תחת גשם כבד בדרכה לסופרמרקט.
    "כן, אני בסדר," היא אמרה. "אני צריכה לקנות מטרייה," הוסיפה, מנסה לא לעשות מזה עניין גדול.
    "כן, חייבים כאן מטרייה," אמרה ונדי. והוסיפה, "זאת אמא שלי, ג'קי." לשמע שמה, האישה המבוגרת יותר פשוט הנהנה. היא היתה פחות או יותר בגילה של מריון.
    "שלום," מריון אמרה בהססנות, תוהה אם היא בכלל מדברת אנגלית.
    "היא באה לביקור מהונג קונג," אמרה ונדי. "היא מלמדת שם ספרות אנגלית בקולג'."
    "אה." מריון התאמצה שלא להראות מופתעת, ומתעניינת. "בסדר."
    "למעשה היא מלמדת את היצירות שלך."
    "אה באמת? זה... נחמד מאוד..." מריון הביטה שוב באישה המבוגרת, ג'קי, שהסתפקה גם הפעם בהנהון וחיוך.
    ואז ונדי אמרה, "טוב, היה נחמד מאוד לפגוש אותך."
    "גם אתכן."
    בנקודה זו היה נדמה שהמפגש תם. אבל לוונדי היתה עוד שאלה — "מה את עושה בסיאטל?"
    "אני, אה. באתי לבקר את הבת שלי," אמרה מריון, נגעה בשערה, ולרגע קצר נדהמה כמה הוא רטוב.
    "היא גרה כאן?"
    "כן."
    "אוקיי," אמרה ונדי, מלאת התלהבות. "אם לא אכפת לך," היא שאלה, "אני בטוחה שפונים אלייך כל הזמן, אבל את מוכנה לחתום לי על משהו?" היא פתחה את תיק היד שלה וחיפשה משהו בתוכו, איזו פיסת נייר, שמריון תחתום עליה.
    "בבקשה," אמרה מריון.
    ונדי צחקה, "הלוואי והיה לי איתי אחד הספרים שלך." במקום זה היא העבירה לה פנקס קטן ועט.
    מריון כתבה את שמה על הדף הראשון בפנקס, והחזירה לה את החפצים.
    "תודה רבה לך," אמרה ונדי.
    "ברצון."
    "את סופרת נהדרת."
    "תודה רבה," אמרה מריון, ולהפתעתה של ונדי, היא חיבקה אותה חיבוק רטוב. "הו!" אמרה ונדי. "וואו!" למעשה מריון נעשתה רגשנית מאוד פתאום. דמעות זלגו מעיניה, היא פשוט הנהנה אל האישה המבוגרת, ג'קי, שמלמדת את יצירתה את תלמידיה בהונג קונג, ואז הסתובבה והזדרזה לאורך המעבר בסופרמרקט.

    6: סיאטל (SEA) — הונג קונג (HKG)

    היא התעוררה לתוך הדממה העמומה שבתא הנוסעים. זה קרה כבר כמה פעמים, ובכל פעם היא חוותה משהו שלא היה שינה אלא דמה יותר לחוסר רציפות מוזר של נוכחותה בעולם. היא התעוררה לתוך הדממה העמומה שבתא הנוסעים. דממה, לא שקט. נשמע שם רחש המנועים — צליל בלתי-משתנה כמו מפל מים גדול סמוך — שהשתיק את כל הצלילים האחרים, כך שהרגישה כאילו אוזניה אטומות. היה לילה, והאורות הראשיים היו מכובים. היא השתרעה על מושבה הכמעט שטוח, וראתה, מהמקום שבו היה מונח ראשה, את המסך של שכנהּ. הוא צפה בסרט. התמונות האילמות הפריעו לה — כמה אנשים שצועקים זה על זה — והיא חזרה ועצמה את עיניה, וחשבה על השבועיים שבילתה עכשיו בסיאטל עם בתה ונדי ומשפחתה. השבועיים האלה התישו אותה, אף שלא עשתה הרבה. היו כמה טיולים — לגנים היפניים, לקצה של מחט החלל. היו ביקורים תכופים בקניונים ובסופרמרקטים. היה זמן עם הילדים, איסוף מבית הספר והכנת ארוחות. בסיאטל היא הצליחה לשכוח את המצב שאליו היא עומדת לחזור.
    בסתיו האחרון היא נקלעה למצב חירום בריאותי. התברר שזו היתה אזעקת שווא. אף על פי כן, היא נבהלה. גם כשהרופא אמר לה שאין לה כל סיבה לדאגה, היה ניכר שעברה זעזוע, וכיוון שהיה זה סוף יום העבודה, הוא הזמין אותה למשקה. "נראה שאת זקוקה לזה," אמר. הם הלכו למלון קונרָד, הסמוך למרפאה שלו. היה נעים למדי. היא לא ציפתה לשמוע ממנו שוב. ואז, כעבור שבוע הוא הזמין אותה לתערוכת פיסול בודהיסטי — נושא התערוכה הוזכר במהלך השתייה המשותפת, ונדמה ששניהם התלהבו ממנו. זאת היתה הפעם הראשונה שהבינה שמשהו קורה, האופן שבו פעימות לבה הואצו כשראתה את הודעת הטקסט. היא אמרה לעצמה שהיא אישה נשואה בת שישים, שזה מגוחך שהיא מתרגשת כך מהזמנה לתערוכת אמנות, בצורת הודעת טקסט עם קישור לאתר התערוכה. למעשה, זה ללא ספק היה כמו דייט, למרות ששניהם לא הכירו בכך כשזה קרה — וזה קרה, אחרי שהשקיעה כמה ימים בהתלבטות אם להיענות להזמנה. הם נפגשו עוד כמה פעמים לאחר מכן — הלכו לראות סרטים ותערוכות, ולאחריהם אכלו צהריים או שתו משהו.
    כשסיפרה לבעלה שהתאהבה במישהו אחר, הוא נעץ בה מבט כאילו הוא ממש לא יכול להאמין למוצא פיה.
    "במי?" הוא אמר לבסוף.
    "זה לא משנה," אמרה.
    "אני לא מבין," אמר.
    "גם אני לא," אמרה.
    הם ישבו שם זמן ממושך בשקט. הם היו נשואים קרוב לארבעים שנה, ודבר כזה מעולם לא קרה. חוץ מזה, היתה הרגשה שקצת מאוחר בשביל דברים כאלה. היתה גם הרגשת אומללות.
    "הייתי חייבת לספר לך," היא אמרה. "מעולם לא הסתרנו דברים זה מזה."
    "תודה," אמר.
    שוב השתררה דממה אומללה.
    הוא אמר, "אז... אז את אוהבת אותו?"
    "כן," אמרה ללא היסוס.
    "אז מה קורה עכשיו?" שאל.
    "אני לא יודעת."
    "מה את רוצה?" הוא שאל.
    "אני לא יודעת," היא חזרה ואמרה. למרות שזאת לא היתה אמת — היא ידעה שהיא רוצה את הרופא, שהוא הדבר היחיד שעליו היא חושבת מהרגע שהיא מקיצה בבוקר עד לרגע שהיא נרדמת סוף-סוף בלילה.
    בעלה נאנח.
    עד כמה שזה מוזר, כלפי חוץ, חייהם לאחר מכן המשיכו כרגיל במשך זמן-מה, אם כי בלבם שררה מעין דממה.
    היא פקחה את עיניה — האורות הפרטיים והצלליות בתא המחלקה הראשונה של דלתא, צורות המושבים, או תרמילי הזרעים שאליהם היו דומים יותר, עם חלליהם הפרטיים למחצה, המוקפים למחצה. היא התאימה את תנוחתה. על הצג של שכנה עדיין הוקרן אותו סרט. על הצג שלה הוקרנה מפה שהראתה את התקדמות הטיסה — חלפו שמונה שעות מאז שהמריאו, והם טסו מעל לאוקיינוס בעל מידות דמיוניות. המטוס הוצג על גבי המפה על ידי סמל אווירון, שאורכו, על פי קנה המידה, היה בערך אלף קילומטר. למעשה היה קשה להבין עד כמה המטוס הזה הוא גרגיר חסר משמעות, ביחס לממדי האוקיינוס שמעליו הוא טס, מבחינת כמות הריקות שהקיפה אותו מכל עבר.
    בפברואר הרופא ניסה לשכנע אותה לנסוע איתו ללילה או שניים. הוא הציע את האי הֵיינאן, הוא סיפר שהוא מכיר כמה מקומות נחמדים ליד הים. הרעיון שהם יישנו שם ביחד לא הועלה במפורש — בשלב זה הם עדיין כמעט לא נגעו זה בזה — אם כי שניהם הבינו שזה מה שקרוב לוודאי יקרה. הוא היה צעיר ממנה בעשר שנים לפחות ולא נשוי. כשאמרה לו שהיא מאוהבת בו, הוא השתהה רגע, ואחז בידה. היא נתנה לו להחזיק אותה. היד שלה היתה חמה ולחה בידו. זאת היתה הפעם הראשונה שהציע לנסוע להיינאן. היא אמרה שתחשוב על זה.

    בעודה מתלבטת אם לנסוע לאי היינאן עם הרופא, אמר לה בעלה באחד הימים, "את צריכה להחליט מה את רוצה."
    "מה אתה רוצה?" היא שאלה אותו.
    "אני רוצה אותך," אמר.
    "אני נוסעת בסוף-השבוע הבא לאי היינאן," אמרה.
    "בסדר," אמר, ודמעות נקוו בעיניו.
    השלמתו החרישית עם המצב היתה מפגן בגרות והכרה בחירותה כאדם עצמאי, והיא תיעבה אותו בשל כך.
    היא לא ידעה כיצד היה עליו להגיב.
    היא חשבה לעצמה שבאותו רגע דבר לא היה מונע ממנה לנסוע לאי היינאן — זה נראה חשוב יותר מכל דבר אחר בחייה, ומצדיק כל מחיר שהחיים עשויים לתבוע ממנה.
    הם נסעו לסוף-שבוע בתחילת מארס.
    המלון היה קרוב לים — חלונות הסוויטה שלהם השקיפו על האוקיינוס. הם יצאו להליכות על החול, גלים ענקיים חבטו בחוף בעוצמה עיוורת.
    בקצה הדרומי ביותר של האי, על סלעים שעוצבו על ידי הגלים, הם מצאו אבן חומה שעליה היה חקוק, בשתי סימניות סיניות — סוף העולם המתורבת.

    *

    ביום שחזרה מהיינאן, באותו יום ראשון בערב, בעלה שב ואמר, "את צריכה להחליט מה את רוצה."
    היא רק נכנסה לדירה, היישר משדה התעופה, התג של היינאן איירליינס עדיין היה תלוי על המזוודה שלה. הוא ישב שם לבוש בפיג'מה שלו. הוא לא נראה טוב. הוא ירד במשקל, והפסיק להתגלח מדי יום. והוא גם לא ישן טוב — הם עדיין המשיכו לישון זה לצד זה, וכלפי חוץ דבר לא השתנה.
    "בסדר," היא אמרה.
    היא התקלחה ואחר כך אמרה לו שהיא מתכננת לנסוע לשבועיים לבקר את הבת שלהם בסיאטל. היא אמרה שתקבל החלטה עד שתשוב.
    המפה על המסך שלה הראתה שהמטוס עושה עכשיו את דרכו דרומה, מעל לחצאי האיים המזרחיים של רוסיה, לעבר יפן. בעוד פחות מחמש שעות הוא ינחת בהונג קונג.
    עיקר ההחלטה לא נגע כל כך לבחירה בין בעלה לבין הרופא. העיקר היה להחליט אם העובדה שהיא התאהבה מעל לראש ברופא מבטלת מאליה את נישואיה. פעם, כשהיו צעירים בהרבה, היא אהבה את בעלה באופן דומה לזה שהיא אוהבת עכשיו את הרופא. היא לא העלתה בדעתה שתוכל אי-פעם לאהוב כך מישהו. ועכשיו היה הרופא. ונראה כמובן מאליו שכמו שחדלה לאהוב את בעלה, עם הזמן היא גם תפסיק לאהוב את הרופא. וזה היה ההבדל — עכשיו היא הבינה זאת. היא לא תאהב כך את הרופא לנצח, לכן עליה להישמר מלקבל החלטות המתבססות על רעיון האהבה. ולא היתה לה כוונה כזאת. האם זה סימן לבגרות? לתבונה? כך או אחרת, השאלה דרשה תשובה — האם עובדת היותה מאוהבת ברופא מבטלת באופן כלשהו את נישואיה? מבטלת את אמיתותם? היא לא רצתה לחיות חיים לא אמיתיים.

    הטיסה שלה מסיאטל נחתה קצת אחרי שמונה בבוקר. היא נסעה במונית לדירה, שהיתה ממוקמת בשכונת מיד-לֶוֶולס, לא הרחק מהאוניברסיטה שבה היא עבדה. בעלה היה בבית. לא היה לה ספק שתמצא אותו בבית. כשהיא הגיעה, הוא ישב לצד שולחן המטבח לבוש בבגדי הסקווש הלבנים שלו — זמן קצר לפני כן חזר מהאימון השבועי במועדון ועדיין הדיף ריח זיעה קל. הוא אכל סלט פירות. היא הסירה את הז'קט והתיישבה אל השולחן ביחד איתו. הוחלפו דברי נועם, ולאחריהם דברי חולין על הביקור בארצות הברית, על ונדי והילדים — הם לא דיברו בטלפון אפילו פעם אחת בזמן שהיתה שם. אחרי שסיימו עם כל זה, הוא קם להכין עוד קפה, והיא אמרה, "אני לא רוצה לחיות עם משהו שהוא לא אמיתי."
    "למה את מתכוונת?" הוא אמר, והתיישב בחזרה.
    "אני מתכוונת שאני לא רוצה לחיות חיים לא אמיתיים. אנחנו סתם ממשיכים מכוחו של הרגל."
    "גם אני לא," הוא אמר.
    הוא נראה נחמד, בבגדיו הלבנים. היא הבחינה שהיא מסתכלת עליו כאילו היה זר, מישהו לא מוכר שהיא פוגשת לראשונה. במידה מסוימת הוא הפך בעיניה לזר במרוצת עשרת השבועות האחרונים. השינוי הזה בנקודת מבטה הפתיע אותה מעט, איך שהוא נראה עכשיו מושך כל כך, מין גבר זר בחולצה מיוזעת, עם שרירים חטובים, ועיניים נבונות, הנעוצות בה, מתאמצות לפענח מה תכננה או קיוותה להשיג בשיחה הזאת. מה שלמעשה עדיין לא היה מובן מאליו בעיניה, אף על פי שמיניותו הפתאומית — שכנראה היתה קשורה איכשהו להיותו עכשיו מעין זר למחצה שהעניינים יכולים להתפתח איתו לכל מיני כיוונים, וזה באמת היה המצב עכשיו, וכך גם היה מאז ותמיד — התחילה להזיז את הדברים בכיוון מסוים. הוא חש בכך ואחז בידה. היא נתנה לו לעשות זאת, כפי שנתנה לרופא לעשות באחר צהריים שבו אמרה לו שהיא אוהבת אותו. כפי שהיה באותו אחר הצהריים, ידה היתה חמה ולחה. וכפי שהרופא עשה באותו אחר הצהריים, הוא רכן לעברה ונישק את פיה, והיא נתנה לו לעשות גם את זה. היא הניחה את ידיה על עורו, בתוך חולצתו, ואז הוא משך את תחתוניה מטה אל ברכיה, ושם על שולחן המטבח באותו בוקר הם ניסו שוב לעשות משהו אמיתי.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully