נדמה שההגדרה "חיננית" היא המקסימלית שאפשר לתת למחזה הזה

      השחקנים טובים, הדיאלוגים שנונים לעיתים, אבל ל"אוי אלוהים" של תיאטרון החאן יש תקרת זכוכית שאליה מגיעה ההצגה כבר בדקות הראשונות. המחזאית ענת גוב המנוחה ניסתה לפשט סוגיה מורכבת באמצעים קומיים, והתוצר הבימתי שלה מצליח לפזז בין חיוך לחיוך, אך לא מותיר חותם

      • תיאטרון החאן
      אוי אלוהים (צילום: יעל אילן)

      לאמונה יש דרגות שונות. חלק הם מאמינים אדוקים, אחרים מתפללים לעיתים נדירות יותר ויש קבוצה לא קטנה של אנשים המגדירים את עצמם אתאיסטים. מבחינתם, אין שום טעם לשים את מבטחם בישות שמעולם לא נחשפו לה. ועדיין, גם מהם תשמע לא אחת קריאות כמו "יש אלוהים", "אלוהים אדירים" או "תודה לאל". אז תקראו לאלוהים בשמו או לא, עדיין צריך להיאחז במשהו ואמונה היא הדבר הכי זמין שיש לנו.

      אבל מה אם לאלוהים הפרטי שלנו, זה שמייצג את הצד שאמור להקשיב ולהיענות לתחינותינו, פשוט נשבר מאיתנו? מה אם הוא מיצה את הבקשות שלנו ומחליט לפרוש אחרי אלפי שנים של פעילות? ואולי הוא בכלל סובל מייסורי מצפון על משהו שהוא עצמו עשה? בתעלול המחשבתי הזה השתעשעה המחזאית המנוחה ענת גוב, שכתבה את "אוי אלוהים", מחזה שעלה לראשונה בקאמרי ב-2008 בבימויה של עדנה מזי"א ובקיץ האחרון שב לבמה, הפעם דרך ארז שפריר לתיאטרון החאן.

      אלה (אודליה מורה-מטלון) היא פסיכולוגית בת 40 עם ילד אוטיסט (שחר נץ) שיודע להביע את עצמו רק דרך ציור ומוזיקה. ערב אחד היא מסכימה לקבל מחוץ לשעות העבודה השגרתיות פציינט (אריה צ'רנר). הלקוח המסתורי קורא לעצמו א', וכשאלה חוקרת אותו הוא מספר לה שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו. אלה כמובן לא מאמינה, אבל לאלוהים לוקח מעט מאוד זמן לשכנעה שהוא אכן הישות המדוברת ולא אדם מטורף הסובל מהזיות. אלוהים מתוודה בפני אלה שייתכן שהגיע זמנו לפרוש והיא, שיודעת שאם הוא יפרוש גם האנושות תיאלץ לעשות זאת, מתחילה לעבור איתו טיפול משעשע ומלא ברגשות עזים ותובנות.

      עוד בוואלה! NEWS

      הו, אני מחכה כאן: פתיחת העונה ה-17 של "ארץ נהדרת" הייתה מדאיגה

      לכתבה המלאה
      במה חיננית. אוי אלוהים (צילום: יעל אילן)

      "אני אומר לכם, אנחנו הרגנו אותו - אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו", אומר המשוגע של ניטשה, שמכריז ב"המדע העליז" שאלוהים מת. בניגוד לגורלו אצל ניטשה, אלוהים של ענת גוב לא נרצח, הוא רוצה למות מבחירה. הוא מרגיש חולה, הוא מרגיש מאוכזב, הוא חש שהאדם שברא כדי שיהיה לו בן לוויה בגד בו. אלה מראה לו דרך מקרים מפורסמים כמו רצח הבל על ידי קין, אברהם אבינו וסכסוכי אחים מפורסמים שהגיע זמנו לקחת אחריות, וכמו בכל טיפול פסיכולוגי מוצלח, הוא מגלה את הצדדים שלא ידע שיש בו.

      כדי לגלם דמות כזאת, של כל-יכול עם נקודות תורפה, אתה צריך מנעד רחב של ניגודים: רוך וקשיחות, רוע ומצפון, אטימות ופתיחות, עוצמה וחולשה. אין מתאים לכך מצ'רנר הנפלא, שחקן שככלל אני מאוד אוהב ונכנס בשלמות לתפקיד של אלוהים-לייט. הכימיה בינו לבין מורה-מטלון מורגשת והדיאלוגים בין השניים קולחים ונטולי תקלות. התפקיד של נץ כבן האוטיסט של אלה אינו פשוט כלל, על אף היותו קטן יחסית, וגם הוא מצטיין בהעברת הדמות. עם התפאורה המוקפדת של סבטלנה ברגר, השלושה משלימים במה חיננית ביותר.

      נדמה שההגדרה "חיננית" היא המקסימלית שאפשר לתת למחזה הזה. השחקנים טובים, הדיאלוגים שנונים לעיתים, אבל ל"אוי אלוהים" יש תקרת זכוכית שאליה מגיעה ההצגה כבר בדקות הראשונות. גוב ניסתה לפשט את הסוגיה המורכבת באמצעים קומיים, והתוצר הבימתי שלה מצליח לפזז בין חיוך לחיוך, אך לא מותיר חותם רציני. לזכות המחזה ייאמר שהוא ממילא נטול יומרות ובסך הכול מנסה להעלות בקרב הצופה מחשבות קלות מחוץ לקופסה על היחסים שבין אדם למקום.

      הסוגיות ש"אוי אלוהים" מעלה חשובות ומצדיקות דיון שלא יכול להתמצות במחזה במשקל קל עד בינוני, אבל בזכות השנינות, המשחק ואורכו הקומפקטי (75 דקות בלבד), ביקור בהצגה הזאת בחאן יכול לזכות אתכם ואת בני לווייתכם בזמן איכות ובנושא שיחה חביב.


      שורה תחתונה: 3.5 כוכבים

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully