סדרות שמבוססות על ספרי סטיבן קינג הפכו בשנים האחרונות למיני-ז'אנר בפני עצמו. "מר מרצדס" עוד משודרת (בישראל בסלקום), "קאסל רוק" (שלא הגיעה לישראל) יצרה יקום מורחב שבמסגרתו כל עונה מספרת סיפור אחד שחולש על כמה וכמה מכתביו של הסופר הפורה. לזמן מה ב-2017 היו גם "נובמבר 1963" (ב-HOT) ו"הערפל" (בנטפליקס), לפניהם "בתוך הבועה" שרדה שלוש עונות, בקרוב יגיעו עיבודים ל"העמדה" (של אפל טיוי פלוס) ו"סיפורה של ליסי" (של CBS), וביום שני עלו ב-HOT, yes וסלקום tv - בצמוד לשידור ב-HBO בארצות הברית - שני פרקי הפתיחה בסדרה החדשה "הזר".
מבין כל העיבודים הנ"ל שכבר עלו לאוויר, היחידה שמפגינה ניצוצות של גאונות היא "קאסל רוק". כל היתר הן גרסאות חיוורות ובנאליות למדי לסיפורים המקוריים, ואליהן מצטרפת גם "הזר". מיני-סדרה שיצר סופר המתח המעולה ריצ'רד פרייס (שבין שאר מעלותיו גם כתב עבור "הסמויה" ו"הצמד") ובין כותביה נמנה גם חברו, סופר המתח המצוין אף הוא שכתב אף הוא לאותן סדרות, דניס ליהיין ("שאטר איילנד", "מיסטיק ריבר" ועוד). למרות מפגש הפסגה מעורר התיאבון הזה בינם לבין קינג, "הזר" היא מפח נפש.
דרמת המתח והמסתורין עוקבת אחר חקירת הרצח האכזרי של ילד וכוח מסתורי שאופף את המקרה. כאשר גופתו המושחתת של פרנקי פטרסון בן ה-11 נמצאת ביערות ג'ורג'יה, חוקר המשטרה ראלף אנדרסון (בן מנדלסון, "קשר דם") יוצא לחקור ומוצא עדויות וראיות המצביעות לכיוונו של טרי מייטלנד (ג'ייסון בייטמן, "משפחה בהפרעה, "אוזרק", שגם נמנה על מפיקי הסדרה וביים את שני הפרקים הראשונים), מורה אהוד בבית הספר התיכון, מאמן בליגת הילדים, בעל ואבא אהוב. הנסיבות המסתוריות האופפות את תיק החקירה שולחות את אנדרסון - שוטר מנוסה שבעצמו מתאבל על מות בנו - לזמן את החוקרת הפרטית הולי גיבני (סינת'יה אריבו, שלאחרונה זוכה לשלל כיבודים על תפקידה הראשי ב"הארייט: הדרך לאושר"), דמות שהייתה גם חלק מ"מר מרצדס" בגילומה של שחקנית אחרת.
יש משהו שניכר כבר מהפרק הראשון של "הזר", והוא הולך ומתעצם ככל שהיא מתקדמת: מגרעתה הגדולה של המיני-סדרה היא כמות פרקיה. עשרה פרקים בסך הכל (למבקרים נשלחו ששה מתוכם), כולם כמעט בני שעה כמקובל ב-HBO, והם בקלות היו יכולים להתרכז בשליש מזה. האיטיות שלה ממלאת אותה בחשיבות עצמית שמאפילה על כל מעלה אחרת שעשויה הייתה להיות לה, מותירה על כנן סצנות ארוכות שאמורות היו להיחתך בשליש מהדרך. כל אחת מהדקות בסדרה הזו מורגשת עד כאב.
"הזר" מנסה לשוות לעצמה ארשת מאופקת, מצלמה ששומרת על מרחק הגון מהפרוטרט של היגון והרוע, אבל הבחירה הזו גורמת לסצנות להיות בלתי ברורות יותר מאשר כל דבר אחר. אחת הדמויות השוליות מוצאת את מותה בסצנה מאוד דרמטית, שלא לומר מלודרמטית, אבל אנחנו רואים את זה קורה ממרחק של חדר שלם, ועובדת מותה מתבררת רק בשלב מאוחר יותר כשבוחרים לה ארון. בהזדמנות אחרת דמות אחת באה לספר משהו לדמות אחרת, דבר מה שראינו וחשוב שנדע אם הדמות חושפת בפני חברתה את האמת או מטשטשת פרטים, אבל דווקא אז הסדרה בוחרת לחתוך משם. לעומת זאת, בפרק אחר מוקדשות שתי דקות תמימות לעיסוק באופן שבו ישות כלשהי נקראת בתרבויות שונות - עניין שמשפט או שניים היו מספיקים לו.
כמשתמע, הבחירות התסריטאיות והעריכתיות של "הזר" פשוט מוזרות. זה נכון במיקרו ובמאקרו. אולי עוד אפשר היה לחיות עם האיטיות המייסרת שלה, אבל קשה להסכין עם העובדה שאנחנו תמיד נמצאים מספר צעדים לפני הדמויות. כבר בפרק השני אנחנו, הצופים, יכולים להסיק פחות או יותר מה קורה, וזה הולך ונעשה ברור עם כל פרק, אבל גיבורי הסדרה נותרים מאחור לאורך פרקים רבים. ואף על פי כן, "הזר" מתעקשת במשך פרקים רבים להציג בפנינו עוד ועוד דוגמאות למה שאנחנו כבר מודעים לו, עוד מקרה מחריד המתווסף למעגל של מקרים מחרידים, כולם יוצרים באופן משמים עד כאב את התמונה שכבר זיהינו: עיבוד טלוויזיוני נוסף לסטיבן קינג שיכולנו להסתדר בלעדיו.
פרק חדש של "הזר" עולה מדי יום שני ב-HOT, yes וסלקום tv.