מתח בירושלים המושלגת: קראו את הפרק הראשון של "הוכחה אדומה", מאת דורון מאירי

עקצוצים מתפשטים על פני גופו של גדעון מגן. זיעה קרה מתחילה לבצבץ בקודקודו וזולגת משם למטה. הוא מכיר את התחושה הזאת כבר שנים. היא פוקדת אותו בכל פעם שהוא חש באיום. בכל פעם שחייו נתונים בסכנה. המחשבות חולפות בראשו, מהירות וקצת מבולבלות. קר בדירה, אבל למרות זאת הוא ממשיך להזיע.
בזהירות הוא מציץ שוב החוצה דרך חלון המטבח. המכונית הלבנה נוסעת לאט, כנראה מנסה למצוא חניה. הם יכלו לחנות על המדרכה או לחסום כלי רכב בלי להסתבך עם החוק, אבל לא. הם מעדיפים לעשות את זה באופן מסודר. מה זה אומר? לגדעון אין תשובה של ממש. אולי כל האזור כבר מכותר על ידי כוחות סמויים? הם כנראה בטוחים לגמרי בעצמם ולכן לא ממהרים לשום מקום.
השעה שלוש אחר הצהריים בקירוב. בשמים שטים פה ושם עננים לבנים קלים. שמש קלושה זורחת. אדמת הגינה שבחצר הבניין עדיין מכוסה בשכבת שלג שנותר מהסופה שהתחוללה אתמול, תזכורת לחורף הארוך והקשה שפוקד השנה את ירושלים.
גדעון מגן עוזב לרגע את חלון המטבח ונכנס לסלון. על שולחן הקפה זרוקים עדיין העיתונים היומיים שקנה בצהריים, אחרי לילה שבמהלכו התקשה להירדם מרוב מחשבות. כדי שלא לעורר חשד קנה אותם בקיוסקים שונים, מרוחקים זה מזה.
גם היום, כמו אתמול, עוסקות לא מעט מהכותרות בעניין שלו. זה קצת מפתיע את גדעון. הוא הניח שהאירוע יזכה לסיקור בולט, אבל הוא לא ציפה לעניין תקשורתי וציבורי כה גדול בפרשה.
התאריך בעיתונים מצביע על 7 במרס. בתחתית העמוד הראשון של אחד מהם, לצד הסיפור על מה שהוא עשה, מופיעה הפניה למאמר של מומחה לכדור הארץ. איש האקלים טוען כי בניגוד לטענה הפופולרית, הרי שאין זה נכון שכדור הארץ מתחמם. כל מי שגורס כך, לטענתו, פועל ממניעים פוליטיים בלבד.

•••

אבל העיסוק התקשורתי במזג האוויר ובענייני האקלים העולמי אינו מטריד כעת את גדעון מגן. מעסיקות אותו יותר הכותרות שעוסקות בעניין הקשור אליו.
הוא ניגש שוב לחלון ומציץ החוצה. נוסעי המכונית הלבנה עדיין לא חנו. הם ממתינים כעת עם מנוע פועל ואורות מהבהבים בקרבת רכב שסביבו מתארגנת משפחה מרובת ילדים וחבילות. לבו של גדעון הולם, וכך גם שתי רקותיו.
אין לו ספק: הם בדרך אליו. הוא לא רואה שום אפשרות אחרת.
בגדו בי.
המועקה מתפשטת בגופו ואיבריו רפים, האדרנלין כמו נסחט ממנו, טיפה אחר טיפה. הטלוויזיה בסלון פועלת, ועכשיו משודרת תוכנית בישול.
ריח חריף של לחם חרוך עולה בחלל הדירה. גדעון מקלל, רץ למטבח, מכבה את הטוסטר ומשליך את שתי הפרוסות השרופות לפח האשפה. על השיש נותרים מיותמים המוצרים שאיתם תכנן להכין לעצמו כריך. מרגע שהבחין במכונית הלבנה איבד את התיאבון, והוא אפילו חש כעת בבחילה קלה המטפסת בגרונו. הוא פותח חלון נוסף בדירה כדי שהעשן יתנדף החוצה.
תוכנית הבישול מסתיימת, ומחליף אותה משדר חדשות. גם כאן מדברים על מה שהוא עשה. על המסך נראה מפקד משטרת מחוז ירושלים, ניצב זכריה וייס. הקצין הבכיר נראה זחוח למדי ומשיב בקמצנות לשאלותיה של מגישת החדשות שמראיינת אותו. "דיבורים מיותרים רק עלולים לפגוע בחקירה," הוא מסביר. אחר כך הוא מבטיח כי פרטים דרמטיים נוספים יפורסמו הערב בשעה שמונה, במסיבת עיתונאים מיוחדת שיכנס פיקוד המחוז. זו בדיוק שעת החדשות בכל הערוצים, והיא לא נבחרה במקרה.

•••

"הֵיי, משהו נשרף," נשמע קול מחדר השינה. "הכול בסדר?"
גדעון דוחף בחופזה את העיתונים מתחת לספה. אחר כך הוא לוקח לידיו את השלט ומעביר תחנה לערוץ ספורט כלשהו.
הוא מתלבט. מה עושים כעת?
לברוח? זה טיפשי. הרי בסוף הם ימצאו אותו. אם לא היום - מחר, אם לא מחר אז בעוד שבוע, אם לא בעוד שבוע אז בעוד חודש. אבל באותה מידה ברור לו שהוא איננו רוצה ליפול לידיהם.
הוא כבר לא ביחידה. עכשיו כבר לא עומדת לזכותו חזקת ההוכחה האדומה.
ואולי הם בכלל לא מחפשים אותו, הוא מנסה לעודד את עצמו. אבל בלבו הוא יודע שהסיכוי לכך קלוש למדי. הוא גר בשכונה מהוגנת ומאובטחת היטב, לא כזאת ששוטרים פושטים עליה לחפש סמים ולעצור סרסורים. בשכונה הזאת לא גרים טיפוסים מהסוג שאחריהם רודפים האנשים במכונית הלבנה, שבטח כבר נכנסו לחניה ועוד רגע ידפקו על דלת דירתו. תחושת המצוקה מנסרת את מוחו.
"תגיד, קרה משהו?" היא שואלת מחדר השינה, קולה עדיין מנומנם.
"לא, למה את שואלת?" גדעון מנסה להתעשת ולשוות לקולו גוון רגיל ככל האפשר.
"סתם, היה נדמה לי ששמעתי קודם מבזק חדשות ברקע וחשבתי שקרה משהו. אתה קולט את זה? כבר יותר מיומיים לא שמעתי חדשות. שלא לדבר על לקרוא עיתונים. היית מאמין?"
המוח של גדעון לא מצליח למצוא תשובה לשאלה. הוא לא עונה וניגש שוב אל החלון שבמטבח. הנוף בחוץ מדכא אותו. בצדי הכביש נערם שלג מטונף בצבע אפור-שחור. השלג שרק אתמול היה לבן וזוהר, הפך למובלעות של תערובת חומה, סמיכה ועכורה.
"אתה מכין קפה?" היא שואלת, עדיין בחדר השינה.
בטלוויזיה משדרים עכשיו מרוץ אופניים בספרד, אבל מרוצי אופניים, החביבים עליו בדרך כלל, לא מעניינים אותו כרגע. ראשו של גדעון מגן נתון עכשיו בדבר אחד: הישרדות.
אירועי החודשים והימים האחרונים חולפים בראשו. האם הוא מצטער? האם פעל בפזיזות? האם זה נורמלי שהמצפון בכלל לא מציק לו? אפילו קצת? האמת היא שכרגע אין לו הכוחות או החשק לנסות לענות על השאלות הללו.
היא יוצאת החוצה מחדר השינה, לבושה במכנסי טרנינג כחולים ובסווטשרט אפור שלו. פניה, בניגוד להרגלה, נקיות מאיפור.
"זה בסדר, אתה מרשה לי, נכון?" היא מצביעה על הבגדים שלגופה.
"כן, בטח, בטח," הוא ממלמל בחוסר ריכוז.
היא ניגשת אליו, "אני שמחה להיות כאן איתך."
"גם אני, גם אני," הוא משיב בפיזור דעת.
"טוב, אני נכנסת להתקלח. נצא לשתות משהו אחר כך?"
לגדעון די ברור שתוכניתה הנחמדה לא תתממש.
קולה של אחת ממגישות החדשות הפופולריות בטלוויזיה מגיע מהבניין הסמוך ומעיר את תשומת לבה.
"מה זה? נטע ירדני בשעה כזאת? אתה בטוח שלא קרה שום דבר? אני מפספסת משהו?"
"לא, לא. אני לא חושב שקרה משהו מיוחד," הוא משקר לה.
היא חוזרת לחדר השינה ואחרי כמה שניות יוצאת והולכת לחדר האמבטיה. גדעון ממתין מעט, וברגע שקול המים הזורמים נשמע מחדר הרחצה הוא שוב ממהר לחלון ומציץ החוצה.
הם כבר חנו.
יובש ממלא את פיו.
הוא מזהה מיד את אחד הגברים שיוצאים מהמכונית הלבנה: מפקד היחידה המרכזית במשטרת מחוז ירושלים, ניצב-משנה טוני ברזאני. מלווים אותו ראש מפלג המודיעין וראש מפלג הבילוש. כולם בבגדים אזרחיים. שלושה ג'נטלמנים שאיש לא ישמח לראות נוקשים על דלתו.
ראש מפלג הבילוש משליך זנב סיגריה בוערת לשלג, ושלושת הגברים צועדים לעבר ביתו. לבו של גדעון הולם בחוזקה. אין לו ספק שהם בדרך אליו.
זמזום האינטרקום נשמע באוזניו כאזעקה צורמנית. גדעון מגן מתעלם.
עוד זמזום.
הוא ממשיך להתעלם.
זרם המים במקלחת פוסק לרגע. "היי, יש מישהו בדלת, לא? תענה," היא צועקת בעודה מציצה מחדר הרחצה.
המחשבות מתערבלות במוחו של גדעון מגן כמו בתוך בלנדר. כמה זמן ייקח להם להגיע אליו? דקה? שתיים?
הוא מיואש. זהו. זה גמור, הוא חושב לעצמו. הכול גמור. אין טעם לברוח, וחזקת ההוכחה האדומה כבר לא עומדת לזכותו.
בתנועה נטולת מחשבה הוא נכנס לחדר השינה וסוגר אחריו את הדלת.
הוא יושב צפוּן בפינת המיטה ומחכה. לרגע הוא שוקל להשתלשל למטה דרך צינור המים ולהיעלם, אבל מיד פוסל את התוכנית. כך מתנהגים רק גנבים קטנים.
עובר עוד רגע, ועוד אחד, ואז נשמעות דפיקות חזקות על הדלת.
"היי, מישהו דופק. תפתח," היא צועקת מהמקלחת.
גדעון קפוא במקומו. הוא לא מגיב.
נקישה חזקה נוספת נשמעת, ואחריה נביחה אנושית קצרה שאת פשרה הוא לא מצליח להבין.
"אתה פותח? דופקים בדלת. הכול בסדר איתך?"
היא יוצאת מהמקלחת בחופזה, עטופה בחלוק רחצה לבן, מים חמים נוטפים משערה, גופה פולט אדים. "לאיפה קיבינימט נעלמת?" היא אומרת בכעס.
שוב דפיקה עצבנית על הדלת.
"כבר, כבר. אני באה."
היא ניגשת לעבר הכניסה ומציצה בעינית.
הם? מה הם עושים כאן?

1


סדרת שיעולים מעירה את גדעון מגן משנתו, המקוטעת ממילא. הוא קודח מחום, האף שלו סתום וכמעט כל שריר בגופו כואב. בעין מעורפלת הוא מציץ בשעון. השעה תשע ועשרה בבוקר.
הוא נשאר לשכב על הספה במשך כמה דקות, ואחר כך אוזר כוח וקם לשירותים. את הלילה התחיל בחדר השינה אבל לקראת חצות עבר לישון בסלון, גם כדי שהשיעולים התכופים שלו לא יעירו את רונה וגם כי לא רצה להדביק אותה.
בדרך לשירותים תקפה אותו סחרחורת, והוא הרגיש שבעוד רגע הוא נופל. הוא נשען על הקיר, התאושש מעט ואחר כך עשה עוד כמה צעדים וצנח על האסלה.
במשך כמה דקות ישב עליה באפיסת כוחות. כבר יומיים שלא אכל כמעט כלום. הוא חייב לאכול ולשתות משהו.
מהשירותים הלך באטיות למטבח. הוא הוציא מהמקרר גביע יוגורט ואכל אותו בכפית, לאט-לאט, בחוסר חשק. אחר כך בלע כדור אנטיביוטיקה והכריח את עצמו לשתות כוס מים.
אתמול בערב רונה אמרה לו שלדעתה הוא חלה רק בגלל העומס הגדול המוטל עליו. לא בגלל וירוס או משהו כזה. היא מאמינה שבן אדם, בייחוד מישהו בריא כמוהו, לא נעשה חולה סתם. הגוף יודע לזהות מתי הוא לא יכול יותר לעמוד בעומס, ואז הוא מייצר מחלה ומאותת: די.
היא דווקא חושבת שטוב שהמחלה נפלה עליו. זאת ההזדמנות היחידה שלו לוותר לעצמו קצת, לעזוב את הכול ובמשך כמה ימים רק לישון ולישון. בלי הקפצות, בלי הטלפון שמצלצל כל הזמן, בלי צפצופים וכמובן בלי מאמץ גופני. פשוט לתת לגוף מנוחה אחת ארוכה.
אחרי שסיים במטבח, חזר לסלון. הוא החליט לחפש סרט בטלוויזיה, אבל כשהתחיל לצפות הרגיש שאפילו לזה אין לו כוח. עפעפיו צנחו שוב ושוב והוא לא הצליח לעקוב אחר הנעשה על המסך. גופו עדיין בער. הוא לקח כדור להורדת חום, עטף את עצמו בשמיכה ושקע בשינה.
אחרי כמה זמן, הוא לא ידע כמה, העיר אותו צפצוף. הודעת אס-אם-אס בטלפון הנייד שלו, שהיה לידו. הוא התעלם. לא מצא כוח אפילו לבדוק ממי ההודעה.
הזיעה שהציפה אותו הרטיבה גם את הכרית ואת הסדין. אחרי כמה דקות התעשת מעט, הושיט יד והציץ בהודעה. זאת רונה.
"מה קורה? אתה בסדר?" היא שואלת באס-אם-אס. "אל תשכח לקחת את האנטיביוטיקה. מקווה להקדים ולהגיע היום לקראת שלוש."
הוא התהפך, הרגיש בגלי צמרמורת התוקפים אותו, התכרבל בשמיכה ונרדם שוב.

"הוכחה אדומה" / דורון מאירי. הוצאת ידיעות ספרים.