אנשים לא נולדים עם מחלת נפש. יש כאלה שיותר חשופים למחלות שונות, אבל פגיעה נפשית היא תופעה נרכשת, לא מולדת. בישראל אחד מכל עשרה ילדים ונערים עד גיל 18 סובל מהפרעה חמורה שדורשת אשפוז. את ה-1+1 אתם יכולים לעשות בעצמכם. אנורקסיה, OCD, סכיזופרניה, אלימות ועוד הן לא מחלות שהילדים הללו נולדו עמן, הם רכשו אותן מהסביבה.
זו סטטיסטיקה אכזרית. עשרה אחוז מהילדים בישראל עברו משהו שצילק אותם עמוקות, מדרישות סביבתיות לשלמות, דרך התנהגות כפייתית של ההורים ועד התעללות מינית. בקיץ 2019 ליוו מחזאי הבית של תיאטרון גשר רועי חן והבימאית אילאיל סמל הצגה שנתית בבית הספר "שחף", במסגרתו לומדים מתמודדי נפש במעון יום בצוותא עם מאושפזים מהמחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. ההתנסות הזאת הביאה אותם להעלות את "מי כמוני", מחזה בדיוני עם דמויות בדיוניות, הנשען על החוויה שספגו בביקור.
ב"מי כמוני" המורה לתיאטרון נעמה (תום אנטופולסקי) מגיעה למרכז לרפואת הנפש "אורות", שם היא פוגשת את מנהל המחלקה, ד"ר יורש (גלעד קלטר) וחמישה ממטופליו, שלוש נערות ושני נערים. אלמה (נטע רוט), הבוגרת בין החמישה, סובלת ממאניה-דפרסיה. ברק (נעם פרנק) הוא ילד אלים עם התפרצויות זעם. בת שבע (רות סנדרוביץ') היא ילדה מבית דתי הסובלת מסכיזופרניה בגלל אירוע טראומתי שעברה. עמנואל (סולו גבע) סובל מאספרגר, תכונה שכשלעצמה אינה מזכה באשפוז אך יש סיבה טובה לשהייתו במוסד. תמרה (סופיה גולן) לא יוצאת מהמיטה ותקועה בפיג'מה מסיבה מסתורית. התפקיד של נעמה הוא להרים עם הילדים הצגה שתוכל להעניק להם אסקפיזם ולסייע לחלץ אותם מהמצב הסבוך.
יש משהו בעייתי בסיפור "מייקינג אוף", סרט על יצירת סרט או מחזה על העלאת מחזה. זה בעייתי עוד יותר כשהדמויות המככבות בהצגה אניגמטיות וסגורות, הרי גם כך יש מחיצה בינן לבין העולם החיצון. העובדה שהדמויות הללו גם צריכות לשחק דמות נוספת מייצרת בבושקה של מחיצות. אין טבעי ונוגע ללב יותר מחיבור לילד פגוע, אבל עלילה מסוג זה מקשה על יצירת החיבור הזה. עם זאת, העיסוק בהעלאת המחזה תופס רק כרבע מזמן ההצגה, כך שברובה חן וסמל כן מצליחים לייצר כמות נאה של רגעים מכמירים ונוגעים ללב.
מי שמסייעים לשבור את כל המחיצות הם דווקא המבוגרים. קלטר, במשחק נהדר ומלא רגש, מדגים היטב כיצד רופא המחלקה שותף מלא בתהליך של מטופליו, לטוב ולרע. קארין סרויה ואורי יניב מגלמים את ההורים של כל הילדים ועושים זאת בצורה מהפנטת. את סרויה ראיתי לא מעט פעמים בהצגות של גשר, ולטעמי שלל הדמויות שלה הופכת את ההופעה לאחת הטובות שלה. גם יניב הנהדר מרחף בין הדמויות של האבות ועושה זאת בצורה משעשעת ונוקבת בו זמנית.
כל הנערים במחזה נפלאים, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי נטע רוט, המגלמת את אלמה, בת 17 שסובלת ממאניה-דפרסיה. על פניו, למרות ההפרעה הדו-קוטבית שלה, היא לא אמורה להיות מאושפזת במחלקה, אבל בין תכונות האופי שלה יש בכל זאת משהו שמצדיק את זה. רוט, עדיין לא בת 19.5, מוציאה את המקסימום מהדמות מלאת הניגודים - היא יכולה להיות ביץ', אבל גם טובת לב וחומלת, אובדנית אך מלאת חיים. היא עושה את זה כל כך טוב, שבלי להכיר אותה כנראה שתשתכנעו שהיא כזאת גם במציאות.
באופן מפתיע, את אחד הרשמים העמוקים במחזה דווקא לא משאירה דמות אלא אביזר שהוכן על ידי מעצבת התפאורה פולינה אדמוב - מסכת האריה המשמשת את אחת הדמויות. מסכה היא פנים, והמסכה של אדמוב מייצרת הבעה חודרת ועצובה אבל גם עוצמתית. ככל שנוקף המחזה אנו רואים במסכה ובדמות ישות אחת. ככה עושים שימוש נכון בפרופס.
ייתכן ש"מי כמוני" הייתה הצגה טובה יותר עם סיפור מסגרת שונה (אגב, יש לרועי חן ואילאיל סמל את כל הקרקע שבעולם ליצור מחזה ספין-אוף שבו יככבו רק אחד הילדים והוריו). לי, לפחות, הצגת תיאטרון על הצגת תיאטרון, הפריעה. ועדיין, זהו מחזה שמנפק לא מעט רגעים בימתיים טובים ובעיקר נוגע ברגישות בהתמודדויות נפש של בני נוער, נושא שצריך לחדור אליו בזהירות המרבית ולא רבים מעזים. כנראה שלאחר שעה וארבעים דקות תרגישו גם אתם שעברתם תהליך.