ריק

"דרך עלמה" הוא ספר משעמם.

העלילה מתארת משולש בין שתי נשים וגבר. המשולש הוא כמובן משולש אהבים, אך גם חברות בין נשים, אמון ושבירתו, תככים ומזימות. הנושא אינו בלתי מעניין, אבל אופן כתיבתו מייגע. גלבוע לא מהססת לומר תמיד בחמישה משפטים את מה שיכלה לומר במשפט אחד, או כלל לא לומר. אלפי פרטים קטנים גודשים את הרומן, כדיי לייצר "מלאות ריאליסטית". לרוב נדמה שפרטים אלו נלקחו מדפי מוסף הצרכנות או הנשים. מדוע עלינו לבלות פסקה שלמה בתיאור דריה, אחת הגיבורות, מבקעת קופסת קפה? זה לא מטאפורי, זה לא מקורי, לרוב זה פשוט מיותר. גם תיאורי המין, בהם גלבוע נודעה בספרה הקודם, נוטים לפרטנות רבה ומתישה. ככל הנראה עורך טוב היה יכול להוציא תחת ידו ספר מוצלח יותר, ובעיקר הרבה יותר קצר.

אבל דווקא באותו גודש, הנדמה כמטען עודף לרומן, מצוי כוחו האמיתי של "דרך עלמה": דרך העומס של פרטים ריאליסטים, ניבים עבריים ואבחנות סמי פסיכולוגיות, אנו מגלים את האין. שלוש הדמויות הראשיות חיות חיים ריקים, ודבר לא יכול לספק אותם. גם לא ארוחת צהרים עסקית ב"לחם ארז", גם לא בגידות מזדמנות עם נערות ליווי יצירתיות בחו"ל וגם לא זחילה למיטה והסתתרות מן העולם. הספר ההיפר-ריאליסטי הזה מציב מראה מול חברה ישראלית עייפה, נהנתנית ומשועממת מעצמה עד מוות. הרומן אמנם משעמם, אך גם העולם אותו הוא משקף, בדייקנות ובאריכות, משעמם למדי, ומדכדך לא פחות.

עלמה, דריה וגידי, גיבורי הספר, מבקשים להימלט מהריק הבורגני, אבל פשוט לא הולך להם. מעבר לעוד חוויות צרכנות, מעבר להתרפקות על עבר תמים בתנועת הנוער ואמיתות פסיכולוגיות, אין שם דבר. גלבוע מתארת בכישרון את החידלון. היא כותבת את השעמום כפי שהוא, משעמם ודלוח בעטיפה של חיים מלאים. אך תוצאת הלוואי לכך היא שהספר הוא הדבר עצמו - שעמום כשעמום.

צריך לציין כי גם על שעמום וחידלון בורגני ניתן לכתוב בבהירות ובדייקנות, כפי שעושה זאת למשל ז'ורז' פרק בספרו "הדברים" (הוצאת בבל). דמויותיו של פרק הולכות וטובעות בתוך הריק שיצרו לעצמן, אך הוא אינו שוקע עמן. לגיבורים המשועממים של גלבוע יש חופש רב מדי לומר כל מה שעל ליבם. גלבוע אמנם מפנה ביקורת כלפי העולם שיצרה, אך יותר מכך, היא אמפתית ומזדהה עמו. גלבוע מוסיפה ומתארת עוד ועוד נדבכים בעולמם הריק של גיבוריה, ללא סלקטיביות. אך בסופו של דבר מסתבר שלשעמום יש קהל קוראים גדול. גם השעמום הוא בסט סלר.