הפושטקים: "הג'נטלמנים" הוא סרט פשע מהנה אך גזעני, פוגעני, אנטישמי וסקסיסטי

      גאי ריצ'י יודע לספר סיפור, יודע לערוך ויודע ללהק, והוא משתמש בכל הכישורים הללו ב"הג'נטלמנים" כדי ליצור את סרט הפשע המושלם לימי בוריס ג'ונסון, שפונה לפרופיל הקלאסי של תומכי הברקזיט. את המחיר משלמים היהודים, הנשים והזרים

      • גאי ריצ'י
      יונייטד קינג
      יח"צ שי ליברובסקי

      בראשית היה טרנטינו ומיד אחריו הגיע גאי ריצ'י, שהוליד בהשראתו תת-ז'אנר חדש: סרטי גנגסטרים עם אלימות מוקצנת, עריכה קצבית, הומור שחור, תסריט מודע לעצמו שמשחק עם החוקים העלילתיים וכמובן גם מבטאים בריטיים מודגשים. בשנות התשעים, זה עבד יפה: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'" היו להיטים.

      עשור לאחר מכן, השטיקים כבר לא הותירו רושם. "ריבולבר" ו"רוקונרולה" היו כישלונות מוחלטים. בהמשך לכך, היוצר החל לביים תסריטים של אחרים ולטפל במותגים מוכרים, למשל שרלוק הולמס והמלך ארתור, ולאחרונה הוכיח שהוא יכול גם להצטיין בז'אנרים אחרים לגמרי, שאין בהם אלימות, עם העיבוד המחודש והמוצלח להפתיע שלו ל"אלאדין".

      עכשיו, ריצ'י סוגר מעגל וחוזר לסוג העשייה שאפיין אותו בתחילת דרכו, ממש כאילו היינו באמצע שנות התשעים ולא ב-2020. זאת, עם התסריט המקורי שכתב ל"הג'נטלמנים", אותו גם ביים, שעלה כאן וברחבי העולם בסוף השבוע.

      עוד בוואלה! NEWS

      כסף על השולחן: "סנאץ'" משחזרת את הקסם של סרט הקאלט

      לכתבה המלאה
      לסחורה הזו יש ביקוש. מתוך "הג'נטלמנים" (צילום: יח"צ)

      כמיטב המסורת של ריצ'י, הסרט מודע לעצמו ולכללים הז'אנריים שמאחוריו. המספר כאן הוא למעשה חוקר פרטי, בגילומו של יו גרנט, הסוחט שכיר חרב בריטי (צ'רלי האנם) של ברון סמים אמריקאי (מתיו מקונוהיי). את הממצאים שלו, משום מה, כתב בצורה של תסריט, אותו הוא קורא בפניו ובפנינו, כשהשניים מנהלים מדי פעם דיאלוג על הצורה בה הדמויות מתנהלות והעלילה מתפתחת.

      כרגיל, סיפור המסגרת פשוט ביותר: מאבקי שליטה בעולם הסחר בסמים, אך כמובן שעם הזמן הם מתפתחים לסאגה עתירת קנוניות ודמויות צבעוניות: עורך צהובון (אדי מרסן), מאמן איגרוף (קולין פארל), ארכי-מאפיונר יהודי (ג'רמי סטרונג), גנגסטר צעיר ושאפתן שמוצאו סיני (הנרי גולדינג), חבורת פרחחים בני מהגרים, נער רוסי שמתברר כי לא כדאי להתעסק עם אבא שלו ועוד שלל טיפוסים.

      ריצ'י יודע לספר סיפור. אפילו שהעלילה כאן מסובכת ומורכבת, הוא פורש אותה באופן בהיר ונהיר, קולח ומרתק. פאזלים שכאלה נוטים להתפרק, אבל "הג'נטלמנים" דווקא הולך ומשתפר ככל שהוא מתקדם, והסיומת שלו היא החלק הכי חזק ומספק בו. המערכה האחרונה מביאה לשיא את המיומנות הקולנועית של הבמאי, שמצטיין בעריכה - הקצב תזזיתי, מתוקתק ומדויק.

      רק דמות נשית אחת, וגם היא מושפלת. מתוך "הג'נטלמנים" (צילום: יח"צ)

      מעל הכל עומדות איכויות המשחק. עם כל הכבוד לסרטי הפשע הקודמים של ריצ'י, גם הטובים שבהם, לא היה בהם קאדר של בעלי מלאכה כפי שיש כאן, שלא היה מבייש דרמה ביוגרפית המועמדת לאוסקר. מקונוהיי, פארל, גרנט ואחרים: כולם עושים עבודה מצוינת, מלאת אופי וצבע, ובעיקר נראה שהם נהנים מכל שנייה.

      עם זאת, יש בסרט כמה בעיות. עוד בזמנו, ריצ'י לקח מטרנטינו שבעצמו ציטט מאחרים, וכאן הנטייה למחזור בולטת עוד יותר, כולל סצינה שמעתיקה בלי בושה את אחד מרגעי המפתח הכי מטלטלים של "מראה שחורה". המחסור במקוריות מדגיש בעיה נוספת, ומהותית יותר - לאורך כל הצפייה, גם ברגעיה המהנים, קשה שלא לתהות למה זה טוב, איפה העוקץ ומה הפואנטה, שכן לא ברור למה "הג'נטלמנים" תורם, כיצד הוא מוסיף ומדוע בעצם נעשה.

      אם אפשר בכל זאת להציע תשובה, היא שיותר מאשר סרט, "הג'נטלמנים" הוא הוצאת אגרסיות. ריצ'י נהנה למתוח את גבולות התקינות הפוליטית ופוליטיקת הזהויות, לשחזר את כל מה שהיה מותר בשנות התשעים ולצפצף על כל מה שנהוג היום. זה לא במקרה שיש כאן קטע חסר רלוונטיות להתקדמות העלילה, בו מאמן האיגרוף מסביר לחניכים שלו למה מותר להם לעקוץ אחד את השני ביחס למוצא האתני שלהם, ויהיו הם שחורים או צוענים, ולהשתמש בהגדרות שעלולות להיתפס כפוגעניות - "אל תהיו כבדים", הוא אומר לתלמידיו, וזה מה שהבמאי אומר לנו.

      יאללה מכות. מתוך "הג'נטלמנים" (צילום: יח"צ)

      לכאורה, ריצ'י יורה לכל עבר, אבל למעשה מסמן גבולות ברורים. בפנים: בריטים, ולא משנה מאיזה דור או באיזה צבע עור, אלא אם הם עובדים בתקשורת, ואז מסומנים כאויבים נאלחים. תנאי נוסף - חובה להיות גבר. יש כאן רק דמות נשית אחת, וגם היא מוצגת בצורה משפילה ונידונה לסצינה בה יש רמיזות לאונס אנאלי.

      מחוץ לקווים: כל מי שאינו בריטי, ויהיה הוא רוסי או סיני, ואז מסומן פה כאויב שבא להשתלט על כל חלקה טובה ויש למגר אותו באכזריות. את המכה הכי גדולה משאיר ריצ'י ליהודים. אולי דווקא מתוך זיקתו הידועה ליהדות, לישראל ולשפה העברית, שמאפשרת לו להתגונן תחת הטענה "כמה מחבריי הטובים הם...", הוא מאפשר לעצמו לתאר כאן את נבל-העל כפי שתיארו את הרוטשילדים בספרות של המאה ה-19: טורף יהודי תאב בצע, ערמומי וחסר פשרות.

      אימרה יפה גורסת כי ג'נטלמן אף פעם לא מעליב בטעות. "הג'נטלמנים" מתפקע מכישרון קולנועי, אבל גם מבוז ורעל, ונראה כי ריצ'י חשב היטב כיצד להשתמש בו. על פניו, זה סרט מסוגם של "לוק סטוק" ו"סנאץ'" שיכול להיות להיעשות גם בשנות התשעים, אבל למעשה הוא מותאם היטב לימינו, ופונה לפרופיל הקלאסי של תומכי הברקזיט - כלומר, גברים לבנים עם רתיעה מזרים ומכוח נשי ועם שנאה לאליטות.

      ההצלחה הקופתית של "הג'נטלמנים" הוכיחה עד כמה ריצ'י היטיב להתאקלם בעידן של בוריס ג'ונסון. לא פלא כי בניגוד לאביו הרוחני טרנטינו, שכבר מתכנן פרישה בעצלתיים, הבמאי הבריטי לא הולך לשום מקום, ואף הספיק להשלים סרט פשע נוסף. כמו הסוחרים בסרטיו, לסחורה שלו יש ביקוש, והוא מתכוון להמשיך לספק אותה.

      על דבר אחד אין מחלוקת: השחקנים מצוינים. מתוך "הג'נטלמנים" (צילום: יח"צ)

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully