היי ג'וד

גם לעמים, כמו לבני אדם, יש דימוי עצמי. וכמו אצל בני אדם, גם אצל עמים הדימוי הזה נקבע הרבה פעמים באמצעות תשובה לשאלה "איך אני נראה", ובניסוח מדויק יותר – "איך רואים אותי". את היהודים, כידוע, לא תמיד ראו בעין יפה. ובמשך מאות שנים של חיים באירופה, הדימוי העצמי של היהודים ודימויים בעיני סביבתם התערבבו זה בזה בצורה בלתי ניתנת להפרדה. בתערוכה "קולקציית יודאיקה", אחת התערוכות המרתקות ומעוררות-המחשבה ביותר שהוצגו כאן בזמן האחרון, זויה צ'רקסקי מנסה לבדוק את הקשר בין המבט החיצוני העוין למבטם של היהודים על עצמם, ובינם לבין ההגבלות שמטילה היהדות עצמה על הייצוג האמנותי.

המסקנות שעולות מהבדיקה הן לא חד משמעיות, אבל התערוכה מרתקת למרות העמימות של האמירה העולה ממנה, ואולי דווקא בגללה. הנושא שבו היא מטפלת כל כך טעון, ונוגע בכל כך הרבה רבדים של ההוויה היהודית והישראלית, שכל ניסיון לחלץ ממנו אמירה חדה וחותכת יידרדר בקלות לפלקטיות.

הדבר הראשון שאינו מובן מאליו הוא הבחירה להשתמש בשפת היודאיקה, השפה האמנותית היהודית, כדי להציג דימויים אנטישמיים. הבחירה הזאת משמשת כדי להראות את הדיאלקטיקה של הדימויים: אופני הייצוג היהודיים מכילים את גרעין אופני הייצוג האנטי-יהודיים, שבתורם משפיעים על הדימוי העצמי של היהודים עצמם. זה מתבהר גם כשעוקבים אחרי גלגולם של מיתוסים מצד לצד והשתנותם בדרך. כך, למשל, הילד הנוצרי שעל צלחת הפסח של זויה הוא ישוע שנצלב במהלך הפסח, כמו גם בכור מצרים שעל מותו מספרים היהודים בגאווה מדי שנה (ולא שוכחים לציין איך מרחו את המשקוף בדם כדי להציל את בכוריהם, וכל זאת בזמן שאפו מצות).

בדף הנלווה לתערוכה יש משפט שמנסה להבהיר חלק מהמוטיבציה האמנותית: "המודעות לזיקה שבין היהודי לאנטישמי מפחידה, אך חובה להבין את מקורותיה בכדי לאפשר את היווצרותה של זהות יהודית חדשה שאינה ספוגה במרכיבים גלותיים". יותר מכל האפים המעוקמים שבתערוכה, הצליח המשפט הזה להרגיז אותי. בעיניי, המהלך החשוב הוא להציג את הדה-הומניזציה שנעשתה לדימוי היהודי באירופה ועל ידי כך להשתחרר מהדימוי הזה ולחזור ולראות בהוויה הגלותית אופציה לגיטימית ואולי מוצלחת יותר מההוויה הציונית-ישראלית. כי יחד עם ההשתחררות מהדימוי הגלותי, הפך "היהודי החדש" שקם בארץ לשכפול נאמן-למקור של שונא הזרים האירופי; והשנאה שלו מופנית לא רק כלפי הזר האחר, קרי הפלסטינים, אלא גם כלפי הזר-מבית, כלומר היהודים שבוחרים להמשיך ולחיות בהוויה הגלותית. מספיק להציץ בקריקטורות של עיתון "שינוי" כדי להבין את זה.

אפשר (ובעיניי גם מומלץ) להבין את התערוכה באור הזה. אבל חייבים להיות מודעים לכך שהסיפור מורכב יותר. אפשרות סבירה לא פחות היא שמדובר בתרפיה, סוג של גירוש שדים, פרטי וקולקטיבי כאחד, של אמנית שנולדה בחו"ל ונושאת עימה את הדימוי השלילי של היהודים גם כחלק מהדימוי העצמי שלה. כיהודי שנולד בארץ, וספג את הדימויים האלה רק מספרי ההיסטוריה, אני לא משוכנע שאני באמת יכול להבין את זה. אולי זה נובע מאותו המקור שממנו הגיעו הנוירוזות של הרצל, נורדאו ואוטו וינינגר. ובכל זאת - היום, אחרי שהאופציה של "יהדות השרירים" מיצתה את עצמה, אין לדעתי שום סיבה להמשיך ולראות את עצמנו באור האנטישמי של תחילת המאה העשרים.

אפשרות אחרת, שבנוף האמנותי בארץ איננה נטולת בסיס, היא שמדובר באמירה קיומית נטולת ביקורתיות, בנוסח "ככה זה". לכל היותר, "אם זה המצב, אז לפחות שייצא לנו משהו יפה מזה (כמו למשל סיכת Jude אופנתית לבגד)". השלמות הטכנית של כל הפריטים והשליטה באופני הייצור של היודאיקה מציגים את הדימוי האנטישמי כמנוף שיווקי ואת האף היהודי כהצהרה אופנתית. בעולם שבו הניהיליזם נתפס כאמירה רדיקלית, שבו הכל בסופו של דבר מוצא את דרכו אל מדפי הסופרמרקט (של מוצרי הצריכה ושל הרעיונות כמוצרי צריכה), ושערכו נקבע לפי נתח השוק שהוא תופס, אין סיבה שלא נעשה איזה הון קטן מהאנטישמיות. אחרי הכל אנחנו יהודים, לא?

זויה אמרה שהעבודה שלה לא פוליטית. אם הכוונה היא שאין בה הבעת דעה ברורה על הנושא בו היא מטפלת, כלומר שאין בה "מסר" פוליטי, זה נכון. אם הכוונה היא שהנושא לא פוליטי אלא, למשל, אסתטי, זה לא נכון בעליל. יכול להיות שהכוונות שלה בתערוכה היו אחרות. יכול להיות שהכוח והעומק של התערוכה גדולים הרבה יותר גם ממה שהיא עצמה מודעת לו. זה, בעיניי, אחד המאפיינים של אמנות טובה.

* התערוכה "קולקציית יודאיקה" מוצגת בגלריה רוזנפלד בתל אביב עד ה-14 במרץ 2003