סלמאן רושדי חוזר: קראו את הפרק הראשון מתוך "בית גולדן"

      מיליארד אניגמטי נוכרי עובר עם משפחתו לגור בקהילה סגורה בגריניץ' וילג', ניו יורק. אחד השכנים מסתבך במריבות, בבגידות ובפשעים שלהם. קראו את הפרק הראשון של "בית גולדן", מאת סלמאן רושדי

      • סלמאן רושדי
      וואלה! תרבות
      כריכת "בית גולדן" מאת סלמאן רושדי (כנרת-זמורה)

      1

      ביום ההשבעה של הנשיא החדש, כשדאגנו שהוא עשוי להירצח בעודו הולך יד ביד עם אשתו המרהיבה בינות להמונים המריעים, וכשרבים כל כך מאיתנו היו קרובים לחורבן כלכלי בעקבות התפוצצות בועת המשכנתאות, וכשאיזיס עדיין היתה אלה־אם מצרית, הגיע לעיר ניו יורק עם שלושת בניו היתומים־מאם מלך לא מוכתר מארץ ניכר, בן שבעים־ומשהו, על מנת לתפוס חזקה על ארמון הגלות שלו, והתנהג כאילו אין שום בעיה עם הארץ, או עם העולם, או עם הסיפור שלו.

      הוא החל לשלוט על השכונה שלו כמו קיסר מיטיב, אם כי למרות חיוכו המקסים ומיומנותו בנגינה בכינורו, גוּאַדֶנִינִי משנת 1745, הוא הדיף ניחוח כבד וזול, הריח המובהק של כעס־עריצים גס־רוח, בשׂומת מהסוג שמזהיר אותך להישמר מהטיפוס הזה, מפני שהוא יכול להורות על הוצאתך להורג בכל רגע, אם לדוגמה תלבש חולצה שאינה מניחה את הדעת, או אם יחפץ לשכב עם אשתך. שמונה השנים הבאות, שנותיו של הנשיא ה־44, היו גם שנות שלטונו ההפכפך והמבהיל עלינו של האיש שכינה את עצמו נִירוֹ גולדן, שלא באמת היה מלך, ושבקץ עידנו השתוללה שריפת ענק שגם היתה אפוקליפטית, לפחות מבחינה מטפורית.

      הקשיש היה נמוך־קומה, אפשר אפילו לומר גוצי, ושערו — שעדיין היה כהה ברובו, למרות גילו המתקדם — היה משוח ומשוך לאחור להדגיש את מפרציו. עיניו היו שחורות ונוקבות, אבל הדבר שאנשים שמו אליו לב לפני הכול — לעתים קרובות הוא קיפל את שרווליו כדי לוודא שאכן ישימו לב — היו האמות שלו, עבות וחסונות כשל מתאבק, שבקצותיהן היו ידיים גדולות ומסוכנות שענדו טבעות זהב דשנות משובצות באבני ברקת. מעטים שמעו אותו מרים את קולו, אך לא היה לנו שום ספק כי שכנה בו עוצמה קולית עזה שמוטב היה להימנע מלעורר אותה. בגדיו היו יוקרתיים, אבל היתה בו איכות חייתית צעקנית שגרמה לך לחשוב על אשמדאי המיתולוגי, שמרגיש שלא בנוח במחלצות אדם. כל אלה מאיתנו שגרו בשכנות אליו פחדו ממנו לא מעט, למרות שעשה מאמצים ניכרים ומגושמים להיות ידידותי ולגלות שכנות טובה, נופף אלינו בפראות במקל ההליכה שלו, והתעקש שנבוא לשתות אצלו קוקטיילים בעתות לא נוחות. כשהלך או עמד הוא נטה קדימה, כפוף מעט מהמותניים, אבל לא יותר מדי, כמו נאבק תמידית ברוח עזה שרק הוא מסוגל היה להרגיש. זה היה איש בעל כוח; לא, יותר מזה — איש שהיה מאוהב עמוקות ברעיון של עצמו כבעל כוח. נדמה היה שמקל ההליכה שימש לו יותר אביזר קישוט והבעה מאשר למטרתו המקורית. כשהילך בגנים, שידר כל רושם שהוא מנסה להיות לנו לחבר. לעתים קרובות שלח יד ללטף את כלבינו או לפרוע את שֹער ילדינו. אבל ילדים וכלבים נרתעו ממגעו. לעתים כשצפיתי בו, חשבתי על המפלצת של דוקטור פרנקנשטיין, צֶלֶם של האנושי שכשל לחלוטין בהבעת אנושיות אמיתית. עורו היה חום גִלדני וחיוכו נצץ מסתימות זהב. נוכחותו היתה סואנת ולא לגמרי מתורבתת, אבל הוא היה עשיר מופלג, כך שכמובן התקבל לחברה; אבל בקהילת האמנים, המוזיקאים והסופרים שלנו במנהטן תחתית, הוא לא היה פופולרי במיוחד.

      היינו אמורים לנחש שמישהו שאימץ את שמו של הקיסר הרומי האחרון בשושלת היוליו־קלאודית של רומא, ואז הציב את עצמו בדוֹמוּס אוֹרֵיאָה, ארמון הזהב — מצהיר קבל עם ועדה על טירופו, עוונותיו, שיגעון הגדלות שלו ואובדנו הממשמש, וגם צוחק לכל זה בפרצוף; שאיש כזה השליך כפפה מתריסה לרגלי הגורל והִכה באצבע צרידה תחת אפו של המוות המתקרב תוך שהוא זועק, "כן! השוו אותי, אם תרצו, למפלצת ההוא שהספיג נוצרים בשמן והצית אותם כדי להאיר את גנו בלילות! שבזמן שרומא עלתה באש ניגן בלירה (למעשה, לא היו אז כינורות)! כן: יהא שמי נירו, מבית קיסר, אחרון בשושלת הדמים ההיא, ותבינו מזה מה שתרצו. אני כשלעצמי פשוט אוהב את השם." הוא ניפנף מתחת לאפינו בזדוניותו, התענג עליה, איתגר אותנו לראות אותה, בז ליכולות ההבנה שלנו, בהיותו משוכנע ביכולתו להביס בקלות כל מי שיקום נגדו.

      הוא הגיע לעיר כמו אחד המונרכים האירופים המודחים, ראשי שושלות קטועות שעדיין השתמשו בתוארי הכבוד המפוארים כבשמות משפחה — מיוון או מיוגוסלביה, או מאיטליה — ושהתייחסו לתואר הפועל התוגתי לשעבר, כאילו לא התקיים. הוא לא שום לשעבר, אמרו הליכותיו; הוא מלכותי בכל דבר ועניין, בחולצות המעומלנות שלו, בחפתיו, בנעליו האנגליות שנתפרו בהזמנה מיוחדת, באופן שבו הלך לעבר דלתות סגורות מבלי להאט בידיעה שייפתחו עבורו; כמו כן בטבעו החשדני, שבגינו קיים פגישות יומיות נפרדות עם בניו, לשאול אותם מה אומרים עליו אחיהם; ובמכוניותיו, בחיבתו לשולחנות הימורים, בהגשת הפינג־פונג שלו שלא היה לה מענה, בזיקתו לפרוצות, ויסקי וביצים שלוקות, ובפתגם שעליו חזר לעתים קרובות — זה שהיה חביב על שליטים אבסולוטיים מקיסר ועד היילה סלאסי — שהמידה הטובה היחידה שיש להעריך היא הנאמנות. הוא החליף את הטלפון הסלולרי שלו לעתים קרובות, כמעט שלא מסר את המספר לאיש, ולא ענה כשהמכשיר צילצל. הוא סירב להכניס לביתו עיתונאים או צלמים, אבל שניים מחוג הפוקר שלו נמצאו שם תכופות, הוללים כסופי־שיער שלרוב נראו לבושים בז'קט עור חום־בהיר וצעיף צוואר בהיר־פסים, שנחשדו במידה רבה שרצחו את נשותיהם העשירות, אם כי במקרה אחד לא הוגש כתב אישום, ובשני כתב האישום לא חשף עבירה.

      בנוגע לאשתו שלו, הנעדרת, הוא דמם. בביתו השופע צילומים, שהקירות ואדני האח שבו אוכלסו על ידי כוכבי רוק, חתני פרס נובל ואריסטוקרטים, לא היה דיוקן של גברת גולדן, או איך שלא כינתה את עצמה. ברור שמכך השתמעה חרפה כלשהי, שלבושתנו ריכלנו על מהותה האפשרית. דִמיינו את מידת ניאופיה ותעוזתם, שיווינו את דמותה כמעין נימפומנית מייחוס רם במיוחד, את חיי המין שלה כהוללים מאלה של כוכבת קולנוע, אישה שעוונותיה היו ידועים לכל אדם ואיש מלבד לבעלה שסומא על ידי האהבה, והמשיך לבהות בה בהערצה בעודו מאמין שהיא האישה האוהבת והחסודה מחלומותיו, עד היום הנורא שבו חבריו סיפרו לו את האמת, באו בהמוניהם לספר לו, ואיך הוא זעם! איך עלב בהם! הוא קרא להם שקרנים ובוגדים, ונדרשו שבעה אנשים להחזיק אותו ולמנוע ממנו לגרום נזק לאלה שהכריחו אותו להתמודד עם המציאות שבסופו של דבר אכן התמודד איתה והשלים איתה, ואז סילק את אשתו מחייו ואסר עליה לחזור לשזוף את עיניה בבניה. אישה מרושעת, אמרנו זה לזה, מתוך סברה שאנחנו בקיאים בהוויות העולם הגדול, והמעשייה סיפקה אותנו ולא טרחנו בה יותר, כי למען האמת היינו טרודים יותר בעניינינו, ואילו במעשיו של נ"י גולדן התעניינו רק עד גבול מסוים. פנינו לדרכנו והמשכנו בחיינו.

      כמה גדולה היתה טעותנו.

      סלמאן רושדי (צילום: יח"צ)

      2

      מהם חיים טובים? מהו ההפך? אלה הן שאלות שאין שניים שייתנו להן תשובה זהה. בימינו אלה מוגי הלב, אנחנו מכחישים את תפארת האוניברסלי ומדגישים ומפארים את הדעות הקדומות המקומיות שלנו, כך שאיננו יכולים להסכים על הרבה. בעִתותינו אלה המנוונות, אנשים שנעולים אך ורק על תהילה ורווח אישי — אנשים חלולים ובומבסטיים שמבחינתם אין אמצעים לא כשרים כל עוד הם מקדמים את המטרות העלובות שלהם — יטענו שהם מיטיבים ומנהיגים דגולים שפועלים לרווחת הכלל, ויקראו לכל המתנגדים להם שקרנים, קנאים קטנים, אנשים טיפשים, קפוּצים, ובהיפוך מדויק של האמת, לא הוגנים ומושחתים. אנחנו כל כך מפולגים, כל כך עוינים זה את זה, כל כך מוּנעים על ידי התחסדות ובוז, כל כך אבודים בציניות, שאנחנו מכנים את הפומפוזיות שלנו אידיאליזם; כל כך מפוכחים מהמנהיגים שלנו, כל כך נכונים ללעוג למוסדות המדינה, שעצם המילה טוּב רוקנה ממשמעות, וייתכן שלעת עתה יש לשים אותה בצד כמו כל המילים המורעלות האחרות, רוחניות, לדוגמה, פתרון סופי, לדוגמה, וחירות (לפחות כשהיא מוצמדת למגדלים ולצ'יפס).

      אבל באותו יום קר בינואר 2009, כשהאדם האניגמטי בשנות השבעים לחייו שהכרנו בשם נירו יוליוס גולדן, הגיע לגריניץ' וילג' בלימוזינה של דיימלר עם שלושה ילדים זכרים וללא כל זֵכר לאישה, הוא לפחות ניסח בהחלטיות כיצד יש להעריך נאמנות, ואיך להבדיל בין פעולה נכונה לפעולה שגויה. "בביתי האמריקאי," אמר לבניו הקשובים בזמן שהלימוזינה הסיעה אותם מנמל התעופה למגוריהם החדשים, "המוסריות תתנהל על פי חוק הזהב." הוא לא אמר אם התכוון שמוסריות יקרה מפז, או שעושר קובע מוסריות, או שהוא אישית — עם השם הנוצץ החדש — יהיה השופט היחיד של טוב ורע, ואילו היוליאנים הצעירים יותר לא ביקשו הבהרה מתוך הרגל צאצאי ותיק. (יוליאנים היתה צורת הרבים האימפריאלית שהם כולם העדיפו על פני גולדנים: אלה לא היו אנשים צנועים!) עם זאת, הצעיר מבין השלושה, בטלן בן עשרים־ושתיים עם שיער שגלש בגלים יפהפיים עד כתפיו ופנים של מלאך זועם, שאל שאלה אחת. "מה נֹאמר," הוא שאל את אביו, "כשיבקשו לדעת מאיפה באנו?" פניו של האיש הקשיש עברו למצב של להט ארגמני. "על זה כבר עניתי," הוא הזדעק. "אִמרו להם, זין על מצעד הזהויות. אמרו להם, אנחנו נחשים שמשילים את עורם. אמרו להם שעברנו לכאן מקרנגי היל. אמרו להם שנולדנו אתמול. אמרו להם שהופענו כבמעשה קסם, או שהגענו משכונת אלפא קנטאורי בספינת חלל שהסתתרה בשובל של כוכב שביט. אמרו שאנחנו משומקום או מכל מקום או ממקום כלשהו; שאנחנו אנשים בדויים, זיופים, מומצאים מחדש, משנֵי־צורה, הווה אומר אמריקאים. אל תאמרו להם את שם המקום שממנו יצאנו. לעולם אל תהגו אותו. לא הרחוב, לא העיר, לא הארץ. אני לא רוצה לשמוע שוב את השמות האלה."

      הם הגיחו מהרכב במרכז הישן של הווילג' ברחוב מֵקְדוּגֶל, מעט מתחת לבְּלִיקֶר, ליד בית הקפה האיטלקי מימי עבר שאיכשהו המשיך להתקיים, והניחו ללימוזינה לעמוד לה באמצע הרחוב תוך התעלמות מהמכוניות הצופרות מאחוריהם ומכפו הקבצנית של פושט־יד מלוכלך אחד לפחות, בזמן שהוציאו בעצלתיים את תיקיהם מתא המטען — אפילו הקשיש התעקש לשאת את המזוודה שלו — ונשאו אותם לבניין הגדול בסגנון בּוֹזַאר בצד המזרחי של הרחוב, אחוזת מארי לשעבר, שמהרגע ההוא ואילך ייקרא בית גולדן. (רק הבן הבכור, זה שלא אהב לשהות מחוץ לבית, שחבש משקפיים־כהים כהים במיוחד ועטה הבעה חרדה, נראה כמי שדרכו נחפזה לו.) כך הם הגיעו כפי שהתכוונו להישאר, באופן עצמאי ובאדישות שוות־נפש להתנגדויותיהם של אחרים.

      אחוזת מארי, המפוארת מכל הבניינים בגנים, עמדה במשך שנים רבות כמעט ללא דיירים, למעֵט מנהלת משק בית איטלקייה־אמריקאית בת חמישים־ומשהו שהיתה ידועה לשמצה בגסות רוחה, והעוזרת האישית והמאהבת שלה, שהיתה יהירה במידה שווה אם כי צעירה בהרבה. לעתים קרובות ניסינו לנחש את זהות הבעלים, אבל השומרות העזות של הבניין סירבו לספק את הסקרנות שלנו. עם זאת, אלה היו שנים שבהן רבים מהעשירים־לעילא של העולם קנו רכוש מהסיבה היחידה שרצו להיות בעליו, והשאירו בתים ריקים ברחבי כדור הארץ כמו נעליים שנזרקו, כך שהנחנו שאיזה אוליגרך רוסי או שייח' נפט כנראה בתמונה, משכנו בכתפינו והתרגלנו להתייחס לבית הריק כאילו לא היה שם. עוד מישהו היה מקושר לבית, איש תחזוקה היספני מתוק־מזג בשם גוֹנְזָלוֹ, שהועסק על ידי שתי דרקוניות השמירה, ושלפעמים כשהיה לו מעט זמן פנוי, היינו מזמינים אותו לבתינו לתקן את החיווט ואת הצנרת ולעזור לנו לנקות את הגגות והכניסות שלנו משלג במעמקי החורף. הוא ביצע את השירותים הללו בחיוך בתמורה לסכומים צנועים של כסף מזומן שנתחב מקופל לתוך כף ידו.

      המחוז ההיסטורי גנֵי מקדוגל־סאליבן — אם לנקוב בשם המלא והדרמטי מדי של הגנים — היה החלל הקסום ונטול הפחד שבו גרנו וגידלנו את ילדינו, מקום מפלט שמח מהעולם המפוכח והמפוחד שמעבר לגבולותיו, שעל אהבתנו העזה אליו לא התנצלנו. הבתים המקוריים במקדוגל וסאליבן שנבנו בשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה בסגנון התחייה היוונית, עוצבו מחדש בשנות העשרים של המאה העשרים בסגנון התחייה הקולוניאליסטית על ידי ארכיטקטים שעבדו מטעם פלוני בשם מר ויליאם סְלוֹן קוֹפין, שמכר רהיטים ושטיחים. בתקופה ההיא החצרות האחוריות חוברו ליצירת הגנים הציבוריים, שנתחמו בצפון על ידי רחוב בליקר ובדרום על ידי האוּסטון, ויועדו לשימוש הפרטי של דיירי הבתים שהפנו להם את אחוריהם. אחוזת מארי היתה מקרה חריג: במובנים רבים היא היתה מפוארת מדי לגנים, מבנה בולט בנוף שבמקור הוקם עבור הבנקאי הנודע פרנקלין מארי ואשתו הרייט לֵנִיר מארי בין 1901 ל־1903 על ידי משרד האדריכלים הופּין את קוֹאֶן, שעל מנת לפנות לו מקום הרסו שניים מהבניינים המקוריים שהוקמו ב־1844 מכספיו של הסוחר ניקולס לואו. הוא תוכנן להיות גם מפואר וגם אופנתי, בסגנון הרנסנס הצרפתי, שבו היה להופין וקואן ניסיון רב שאותו רכשו הן באֶקוֹל דֶה בּוֹזַאר והן, בשלב מאוחר יותר, במסגרת עבודתם עבור מקים, מיד את וייט. כפי שגילינו מאוחר יותר, נירו גולדן היה הבעלים של המקום מאז תחילת שנות השמונים של המאה העשרים. כבר מזמן התלחשו באזור הגנים שהבעלים בא והולך, מבלה בבית אולי יומיים בשנה, אבל איש מאיתנו לא ראה אותו, למרות שהיו לילות שבהם האור דלק ביותר חלונות מאשר בימים רגילים, ולעתים נדירות מאוד הופיע צל על וילון, כך שהילדים המקומיים החליטו שהמקום רדוף רוחות ושמרו מרחק ממנו.

      זה היה המקום שדלתות הכניסה רחבות הידיים שלו עמדו פתוחות ביום ההוא בינואר, כשהלימוזינה מתוצרת דיימלר פלטה מקרביה את הגברים למשפחת גולדן, אב ובניו. על המפתן עמדה ועדת קבלת פנים, שתי נשות הדרקון, שהכינו הכול לקראת הגעתו של אדונן. נירו ובניו נכנסו ומצאו את עולם השקרים שאותו יאכלסו מעתה: לא מגורים חדשים מהניילון, מודרניים לעילא, שנועדו למשפחה זרה עשירה שתעשה אותם שלה בהדרגה תוך כדי שחייה יתפתחו, קשריה עם העיר החדשה יעמיקו, חוויותיה יתרבו — לא! — אלא מעין מקום שבו הזמן עמד מלכת במשך עשרים שנה ויותר, שבו הזמן משקיף בהבעתו האדישה על כיסאות בידרמאייר השחוקים, השטיחים המתבהרים באיטיות ומנורות הלבה בסגנון תחיית שנות השישים, ומביט בשעשוע קל על דיוקנאות של נירו גולדן הצעיר — מעשה ידיהם של כל האנשים הנכונים — לצד דמויות ממנהטן תחתית, רנה ריקאר, ויליאם ברוז, דברה הארי, כמו גם מנהיגים של וול סטריט ומשפחות ותיקות מרשימת המי ומי, נושאי שמות מקודשים כגון לוּס, ביקמן ואוקינקלוס. לפני שקנה את המקום הזה, הקשיש היה בעלים של לופט בוהמייני גבוה־תקרה, שלוש־מאות מטר מרובע בפינת ברודווי ורחוב גרייט ג'ונס, ובנעוריו הרחוקים התירו לו להסתובב בשולי הפֶקְטוֹרִי, שם ישב בפינה של הבחורים העשירים מבלי שיתייחסו אליו ובהכרת תודה, עם סַיי ניוהאוס וקרלו דה בנדטי, אבל זה היה לפני זמן רב. הבית הכיל מזכרות מהימים ההם וגם מביקוריו המאוחרים יותר בשנות השמונים. חלק ניכר מהרהיטים היו באחסון, וההופעה המחודשת של החפצים האלה מחיים מוקדמים יותר, נדמתה כהוֹצָאה מהקבר ורימזה על המשכיות שנעדרה מקורות חייהם של הדיירים. כך קרה שהבית תמיד הקרין לנו תחושה של מעין זיוף יפה. מילמלנו זה לזה מדבריו של פרימו לוי: "זהו הפרי המיידי ביותר של הגלות, של העקירה: ניצחון הלא־אמיתי על האמיתי."

      לא היה בבית שום דבר שהעיד על מקורותיהם, וארבעת הגברים נשארו עיקשים בחוסר נכונותם להיפתח לגבי העבר. פרטים דולפים באופן בלתי נמנע, ועם הזמן גילינו את הסיפור שלהם, אבל לפני זה היו לכולנו תיאוריות משל עצמנו לגבי העבר הסודי שלהם, וכרכנו את הבדיות שלנו סביב אלה שלהם. למרת שכולם היו בהירי עור פחות או יותר, מהצעיר ביותר החיוור־חלבי עד נירו הקשיש הגִלדני, היה ברור לכולם שהם לא "לבנים" באופן קונבנציונלי. האנגלית שלהם היתה ללא רבב, המבטא בריטי, כמעט ודאִי היה שרכשו את השכלתם באוקספורד, כך שבתחילה הנחנו רובנו בטעות שאנגליה הרב־תרבותית היתה הארץ שאין לנקוב בשמה, ושלונדון היתה העיר הרב־גזעית. ייתכן שהם לבנונים או ארמנים או דרום־אסיאתים מלונדון, שיערנו, או אפילו ממוצא אירופי ים־תיכוני, מה שיסביר את הפנטזיות הרומיות שלהם. איזו עוולה איומה נעשתה להם שם, אילו עלבונות נוראיים הם ספגו, שהרחיקו לכת עד כדי התנערות ממקורותיהם? טוב, נו, עבור רובנו זה היה העסק הפרטי שלהם, והיינו מוכנים לרדת מהנושא, עד שכבר לא היה אפשרי לעשות כך. וכשהגיע הזמן הזה, הבנו ששאלנו את עצמנו את השאלות הלא נכונות.

      עצם העובדה שהפארסה הזאת של השמות החדשים שאימצו לעצמם בכלל עבדה, ועוד לאורך שתי תקופות כהונה של נשיא, וזה שהנפשות האמריקאיות המומצאות האלה שחיו בארמון האשליות שלהן התקבלו על ידינו — השכנים והמכרים החדשים שלהם — ללא כל שאלה, אומר לנו הרבה על אמריקה עצמה, ויותר מזה על עוצמת כוח הרצון שבאמצעותו הפיחו חיים בזהויות הזיקית שלהם, והפכו בעיני כולנו להיות כל מה שהם טענו אודות עצמם. במבט לאחור אפשר רק להשתאות מההיקף הנרחב של התוכנית, ממורכבות הפרטים שחייבים היו לדאוג להם, הדרכונים, תעודות הזהות של המדינה, רישיונות הנהיגה, מספרי ביטוח לאומי, ביטוחי הבריאות, הזיופים, העסקאות, השלמונים, עצם הקושי בכל זה, והזעם או הפחד שהניע את כל המזימה המופלאה, הסבוכה והעקומה הזאת. כפי שלמדנו לאחר מכן, הקשיש עבד על המטמורפוזה הזאת כעשור וחצי לפני שיישם את התוכנית. אילו היינו יודעים את זה, היינו מבינים שמשהו גדול מאוד מוסתר. אבל לא ידענו. הם פשוט היו המלך המוכתר מטעם עצמו ונסיכיו מטעם עצמם, שגרו ביהלום הארכיטקטוני של השכונה.

      האמת שהם לא נראו לנו כל כך חריגים. לאנשים באמריקה קראו בכל מיני כינויים — אקזוטיקה של שמות שלטה לכל רוחבו של ספר הטלפונים, בימים שבהם עוד היו ספרי טלפונים. האקלברי! דימסדייל! איכבוד! אחאב! פנימור! פורטנוי! דראדג'! שלא לדבר על עשרות, מאות ואלפי גולד, גולדווטר, גולדשטיין, פיינגולד, גולדברי. בנוסף, אמריקאים החליטו תדירות איך הם רוצים שיקראו להם ומי הם רוצים להיות, השילו מעליהם את גֶץ המקורי והפכו להיות גטסבי בעלי־חולצות ורדפו חלומות בשם דייזי, או אולי פשוט אמריקה. סמואל גולדפיש (עוד נער זהב) הפך לסמואל גולדווין, ארטזוּן הפכו להיות ואנדרבילט, קלמנס הפך לטוויין. ורבים מאיתנו כמהגרים — או הורינו או סבינו — בחרו להשאיר את העבר מאחור בדיוק כפי שהגולדנים בחרו לעשות עכשיו, ועודדו את ילדיהם לדבר אנגלית, ולא את שפת האם מארץ האב: לדבר, להתלבש, להתנהג, להיות אמריקאים. את הדברים מפעם דחפנו למרתף, או זרקנו או איבדנו. ובסרטים ובחוברות הקומיקס שלנו — בחוברות הקומיקס שהסרטים שלנו הפכו להיות — האין אנו מפארים מדי יום, האין אנו מכבדים את רעיון הזהות הסודית? קלארק קנט, ברוס ויין, דיאנה פרינס, ברוס באנר, רייבן דארקהולם, אנחנו אוהבים אתכם. ייתכן שפעם הזהות הסודית היתה רעיון צרפתי — פנטומס הגנב, וגם פנטום האופרה — אבל כיום היא כבר מושרשת עמוק בתרבות האמריקאית. אם החברים החדשים שלנו רצו להיות קיסרים, לנו לא היתה בעיה עם זה. היו להם טעם משובח, בגדים משובחים, אנגלית משובחת, והם לא היו יותר אקסצנטריים מאשר, נניח, בוב דילן או כל אחד אחד שהתגורר פעם בשכונה. כך שהגולדנים התקבלו מפני שהם היו קבילים. עכשיו הם היו אמריקאים.

      אבל בסוף הדברים החלו להתגלות. אלה היו הסיבות לנפילה שלהם: מריבה בין אחים, מטמורפוזה בלתי צפויה, הגעתה של צעירה יפה ונחושה לחייו של הקשיש, רצח. (יותר מרצח אחד.) וגם, הרחק משם, בארץ שלא היה לה שם, עבודת מודיעין טובה, לשם שינוי.


      "בית גולדן" / סלמאן רושדי. מאנגלית: ארז אשרוב. הוצאת כנרת-זמורה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully