אתם חייבים לראות את הסרט הזה. חייבים. חייבים. חייבים

"עלובי החיים" המועמד לאוסקר הוא הסרט הצרפתי הגדול והחשוב ביותר של העשור האחרון - אבל יש בו ממד אוניברסלי, והוא היה יכול להתרחש כמעט בכל מדינה, כולל בישראל. הצפייה היא חוויה עוצמתית, מיוחדת ובלתי נשכחת - אך למרות השם, אל תצפו לשירים וריקודים

קולנוע לב
יח"צ "שי" "ליברובסקי"

ב-1862, ויקטור הוגו כתב את "עלובי החיים", ספר שחלק מעלילתו התרחש במקום אותו הכיר היטב, צפונית לפריז - מונפרמיי. הרומן הפך לקלאסיקה על-זמנית, שהיתה השראה למאות עיבודים ישירים ועקיפים משלל סוגים, ובשנה האחרונה הגיע עוד אחד. גם לו קוראים "עלובי החיים", וגם הוא מתרחש במונפרמיי, שהפך מאז לאחד הפרברים המורכבים והטעונים בסביבות עיר האורות. יצר אותו תושב המקום, לאדז' לי, וגם הפעם התוצאה היא קלאסיקה - אחד הסרטים הצרפתיים הטובים והחשובים של העשור האחרון, אם לא יותר מכך.

"עלובי החיים" עלה כאן בסוף השבוע האחרון, ובשבוע הבא ישתתף בטקס האוסקר, בו הוא מועמד בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, וצפוי להפסיד ל"פרזיטים". עוד לפני כן, זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, ועורר תהודה עצומה במולדתו - הישגים מסחריים מרשימים, ביקורות משתפכות וכותרות שהגיעו הרבה מעבר למדורי הקולנוע. גם נשיא המדינה, עמנואל מקרון, טרח לצפות ולהתרשם.

כל זה מרשים, גם כי מדובר בסוג של הפקת גרילה: תוצר שלקח שנים רבות לעשותו, ובסופו של דבר נעשה כמעט בלי תמיכה מגופים ממסדיים למיניהם, ועם תקציב של 1.4 מיליון יורו - כמו זה של סרט ישראלי ממוצע. בניגוד לוויקטור הוגו, המשורר הלאומי, לאדג' לי הוא אאוטסיידר בתרבות הצרפתית: בהיותו מהגר אפריקאי, הוא השחור הראשון מבין בני עמו שנבחר לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן ונשלח לאוסקר. הוא רכש מצלמת קולנוע כבר בגיל 17, אבל מעולם לא למד את המקצוע באופן רשמי ולא התנסה בהפקות גדולות, אלא הלך לאוניברסיטה של הרחוב. במשך כעשור וחצי ביים שלל סרטים קצרים, תיעודיים ועלילתיים, שרובם עסקו באלימות המשטרתית בפרבר, ותוך כדי כך הסתבך בעצמו עם המשטרה לא פעם, ואף נשלח לכלא.

עוד בוואלה! NEWS

"כל הגוף שלי מלא פציעות מכדורי גומי": הריאיון שלנו עם במאי הסרט

לכתבה המלאה
גם נשיא צרפת אהב. מתוך "עלובי החיים" (צילום: יח"צ)

כמו הבמאי עצמו, גם הגיבור בסרט אאוטסיידר: שוטר המצטרף לבריגדה העורכת פטרולים יומיים בפרבר. זהו מבנה עלילתי קלאסי: הצופים נצמדים לנקודת המבט של הילד החדש בשכונה, ויחד עמו זוכים לצלול לתוך הקרביים של המקום ולגלות את המבנה החברתי המורכב שלו, שכולל צרפתיים מתפוצות אתניות שונות - לבנים, שחורים, ערבים וצוענים, שבזכותם משתלב בעלילה גם אריה שנחטף מן הקרקס.

דרך המסע שלו, אנחנו גם לומדים כי הפרבר מתנהל על פי חוקים משלו. המשטרה עושה מה שעולה ברוחה, ומרשה לעצמה למשל להתעמר בעוברות אורח בלי שום סיבה מוצדקת. הרשויות לא מתפקדות, והתושבים בנו לעצמם מוסדות חברתיים אלטרנטיביים. וכך, אחד האנשים החזקים במקום מכונה "ראש העיר", אף שהוא לא מכהן רשמית בראשות העירייה, ולתנועת האחים המוסלמים יש משמעות שהיא הרבה יותר מדתית - מדובר בארגון קהילתי שבין השאר אמון על הרגעת הרוחות במידת הצורך.

יש לסרט מעלות רבות, והראשונה שבהן היא המבנה העלילתי המתעתע שלו. כיוון שלא פעם ראינו מותחני משטרה שכאלה, אנחנו מניחים כי ניצמד לפרספקטיבה של השוטר החדש לאורך כל הדרך - אך במערכה השלישית, נקודת המבט משתנה. לא נגלה כמובן איך זה קורה, אך נאמר כי המערכה האחרונה היא מופת של שימוש במרחב, במצלמה, בעריכה וכיוצא בכך. היא ממסמרת את הקהל למושב ויש לה אפקט של פצצה המתפוצצת בפנינו.

סרט שמתחיל במונדיאל לא יכול להיות רע. מתוך "עלובי החיים" (צילום: יח"צ)

בכלל, עוד יותר מאשר לדבר על "עלובי החיים" כסרט, מעניין מבחינתי לדבר עליו כחוויית צפייה. ראיתי אותו פעמיים - פעם בפסטיבל קאן, פעם בפסטיבל הקולנוע ירושלים, בו נערכה הקרנת הבכורה שלו בישראל. בשני המקרים, היתה תחושה מחשמלת. היה אפשר לחתוך את המתח בסכין בה חותכים חמאה צרפתית, ואפשר גם היה לשמוע סיכה נופלת. אולי זה בגלל שהקהל היה אוהד מלכתחילה, ואולי זה פשוט כי לאדז' לי ניחן בכישרון יוצא מגדר הרגיל, וכבר בסרט העלילתי הארוך הראשון פרי עטו, מגיש יצירה עוצרת נשימה, עשויה במיומנות, באינטנסיביות לופתת גרון ובעוצמה דרמטית שגם ויקטור הוגו היה מתגאה בה. מסצינת הפתיחה, המתרחשת על רגע חגיגות הזכייה במונדיאל 2018, ועד אותה סצינת סיום שהס מלהזכיר - היצירה הזו מתפקעת מאמת ורלוונטיות, מאמוציות ומהתרסה, והיא מלאת חיים כמו החיים עצמם, וסוחפת לאורך כל הדרך.

"עלובי החיים" הסעיר את הקהל בקאן ובירושלים באותה מידה והגיע עד לאוסקר בגלל שיש בו ממד אוניברסלי - למרבה הצער, עלילתו היתה יכולה להתרחש כמעט בכל מדינה על פני כדור הארץ. עם זאת, מעניין בכל זאת לרדת לרזולוציות מקומיות ולדון בדרך בה הוא מחדש את השיח הצרפתי בנושאים חברתיים. ראינו כבר הרבה סרטים צרפתיים על פרברים והגירה, אבל לא סרט כזה.

דבר ראשון, נקודת המפנה המרכזית בעלילה קשורה לשימוש של המשטרה הצרפתית בכדורי גומי. כך, מבהיר לנו הסרט משהו שגם בצרפת עצמה, רוב החברה היתה עיוורת אליו עד לאחרונה: עד כמה מדובר בנורמה משטרתית נפוצה, גם בתוך אוכלוסיה אזרחית, גם בקרב ילדים ובני נוער, גם כשאין בזה צורך ממשי. בקיצור, אם מישהו חשב בטעות שצרפת היא מדינה תרבותית ומתוקנת, הצפייה תגרום לו להתפכח סופית.

שחור או לבן, זה לא משנה. מתוך "עלובי החיים" (צילום: יח"צ)

בהמשך לכך, "עלובי החיים" נבדל מסרטים קודמים לו גם במידה בה הוא מתאר את הפרברים כשטח אקס-טריטוריאלי. בסופו של דבר, רוב התושבים המקומיים בסרט מתייחסים לאנשי החוק לא כנציגים של המשטרה הלאומית, אלא כחיילים של צבא כובש. הם פולשים מבחינתם, ולכן לא פלא שיש רק דרך אחת לקרוא לתוצאה הסופית שמתרחשת כאן: אינתיפאדה.

בניגוד לסרטים קודמים, כאן העניין האתני נמחק לגמרי: הבריגדה אינה על טהרת השוטרים הלבנים. יש בה שוטר כהה עור, וזה לא רלוונטי: הוא מתייחס לתושבים באותה צורה, ואפילו גרוע יותר. המילים "שחור", "לבן" ו"ערבי" כמעט ולא מוזכרות, לא בין אנשי החוק ולא בין הילדים מן התפוצות האתניות השונות שמתמרדים נגדם. המלחמה קיימת, אבל היא לא בין צבעים, דתות או ארצות מוצא, אלא בין דורות - בין דור המבוגרים, יהיה הרקע שלהם אשר יהיה, ובין הדור הצעיר, שמאס בעולם אותו עומדים להעביר לו בירושה.

האספקט הכי מעניין בסרט הוא שזו התקוממות כפולה: הדור הצעיר יוצא נגד המשטרה וכל מה שהיא מסמלת, אבל לא רק נגדה - אלא גם נגד המנהיגות המקומית של הפרבר, שהכזיבה אותו כיוון שבסופה של דבר בחרה לשתף פעולה עם הרשויות. הדור השני להגירה יוצא נגד ההורים שלו, הדור הראשון, שנמעך בידי ההגמוניה עד שהפך לחלק ממנה. השאלה היא כבר לא אם אתה לבן, שחור או ערבי, אלא באיזה צד בחרת להיות: בצד של הממסד, או בצד האחר.

הילדים של קיץ 2018. מתוך "עלובי החיים" (צילום: יח"צ)

בישראל מדברים על הילדים של חורף 73'. בצרפת אפשר לדבר על הילדים של קיץ 2018 - הילדים שמככבים כאן, אלה שעברו תהליך כואב של התפכחות, אלה שיעצבו את העתיד שלה. בהקשר זה, "עלובי החיים" הסרט לא עד כדי כך שונה מן המקור ממנו שאב השראה. הוא שונה כמובן מכל העיבודים המוזיקליים שלו, אך דומה לספר של ויקטור הוגו בעיסוק שלו במצוקה חברתית ובילדים המניפים את נס המרד.

גברוש, ילד הרחוב המרדן שכיכב אצל הוגו וללא ספק היה בסיס לכמה מן הדמויות כאן, מוצא את מותו באחת ההתקוממויות. לא היה לו סיכוי. האם לילדים של קיץ 2018 יש סיכוי טוב יותר? האם לצרפת יש סיכוי? האם יש לנו? השאלה הזו נותרת פתוחה, וכמו הסרט הבלתי נשכח הזה, תמשיך ללוות אותנו עוד זמן רב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully