פילוג הוא המושג הכי מזוהה עם העשור החדש שיצא לדרך רק לפני חודש. ייתכן בהחלט שהוא היה חלק מהאנושות מאז ומתמיד, אבל נדמה שמעולם לא היה כל כך מועצם וקולני, נוכח בכל פינה ונושא. בספרו החדש "Why We're Polarized" יוצא מייסד ועורך VOX, עזרא קליין, למסע בעקבות יסודות הפילוג בחברה האמריקאית, אבל המסקנות שאליהן הוא מגיע הן אוניברסליות.
באחד מהקטעים המוקדמים שפורסמו לקראת צאת הספר, מתאר קליין איך אתר באזפיד נבנה כמערכת פלגנית באופן אינהרנטי כדי לייצר ויראליות. קוויזים ויראליים נועדו לשייך אותנו לקבוצות חברתיות (בין אם מדובר בילידי שנות ה-90, שמאליים או נצר למהגרים), ולהדהד את ההבדלים בין הקבוצה "שלנו" לבין כל היתר. ומרגע שנוצרה הזהות החדשה - אזוטרית ככל שתהיה - היא מיד הופכת לכלי ניגוח ובידול. לא פחות ממה שאנחנו, היא מדגישה מה אנחנו לא. "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" יכולות להיוולד באמצעות ציוצים בטוויטר, וגם בתוך 8 שאלות על חתולים. רק תנו לנו סיבה להתפלג, ואנחנו כבר ניקח את זה משם.
כמעט מרגע שפרצה לתודעה העולמית ב-2006 עם אלבום הבכורה שנשא את שמה, הפכה טיילור סוויפט לזהות מובחנת ומפלגת שכזו. עם התקדמות הקריירה שלה הלך הבידול והתעצם. קשה למצוא אנשים אמביוולנטיים לסוויפט, האיבה כלפיה חזקה בעוצמתה רק לאהדת מעריציה. זהו פרדוקס מרתק, שנחשף לכל אורכו של "טיילור סוויפט: מיס אמריקנה", הסרט התיעודי על אודות כוכבת הפופ שעלה ביום שישי האחרון לנטפליקס (ונבחר לפתוח את פסטיבל סאנדנס היוקרתי בשבוע שעבר). פרדוקס, משום שהמוטיבציה הגדולה ביותר של סוויפט מאז ומתמיד הייתה לרצות את העולם כולו, להיות אהובה על ידי אנשי צווארון כחול והיפסטרים כאחד. הכישלון שלה להגשים את החלום הזה הוא הכוח המניע מאחורי הטרנספורמציה שהסרט מבקש לחקור.
בין תהילה לפחד לאבד הכל
אם קיים עדיין ספק בקשר לאמוציות שכל דבר בהקשר של סוויפט מייצר, להלן שתי דוגמאות. נכון לכתיבת שורות אלה, מדורג "מיס אמריקנה" במקום הראשון ברשימת הסרטים המדוברים ביותר באגרגטור הסרטים הנחשב מטהקריטיק, וכמושג הטרנדי ביותר בטוויטר. שיטוט קצרצר ברשימת הציוצים מדגיש כמה הסרט מחזק ומקבע כל אחד מהמחנות הניצים בעמדותיו.
הבמאית הדוקומנטרית לנה ווילסון הצטרפה אל סוויפט ברגע מכונן בקריירה, מעט לאחר יציאתו של "Reputation" - אלבום שנולד כולו משברון חלום האוניברסליות. הפיצוץ עם קניה ווסט על השיר שבו כינה אותה "כלבה" והתרברב על כך ש"עשה אותה מפורסמת", שימש כשמן למדורת האנטגוניזם כלפיה. אחרי שנתיים של דממה שכפתה על עצמה, היא הגיחה חזרה עם יצירה שנבנתה כולה על חוויות ההתפכחות, הכעס וההתרסה בפני שונאיה. אך מתחת לבגדי הלטקס השחורים ואייקוני הנחש, נותרה סוויפט אותה בת 13 שמתעדת ביומן את החלום להיות אהובה. בסצנה נהדרת במהלך הסרט היא נראית שבורת לב כשהיא מתבשרת שהאלבום לא זכה במועמדות לאף אחד מהקטגוריות המובילות בגראמי. "זה בסדר, אני פשוט צריכה לעשות אלבום טוב יותר", היא מגיבה וחוזרת מיד לאלבום ההקלטות, בונה מוטיבציה להוכיח שוב שהיא ראויה לאהבה.
מכאן ואילך מתחקה ווילסון במקביל אחר התהליך הנפשי שעוברת סוויפט להכרה במעמדה השנוי במחלוקת מחד, ולעבודה על אלבומה החדש "Lover" מאידך. הנערה עם שיער הבקבוקים שהופיעה בגיל 16 בפאב קטן והפצירה בנוכחים להתקשר לתחנת הרדיו המקומית ולהשמיע את "Tim Mcgraw" (הסינגל הראשון ששחררה אי פעם), הפכה לכוכבת שמעידה על עצמה כי אם לא תתעלה בכל פעם על מה שעשתה לפני כן - תיראה בכך כישלון קולוסלי.
זוהי רק אחת מהאמירות בסרט שנדרש זמן לעכל אותן באשר לתפיסת העולם של סוויפט. במקרה אחר היא נראית ישובה על אדן החלון בפיג'מה, בוהה אל האופק, וטוענת כי "זאת כנראה אחת ההזדמנויות האחרונות שלי כאמנית לאחוז במידה כזו של הצלחה. אני רוצה לעבוד קשה כל זמן שהחברה מותירה לי להיות מצליחה", תמצית המציאות העצובה של כוכבות פופ שנמוגות אל הרקע לאחר גיל 30.
היכולת לגעת בפער הרגיש הזה שבין הקשיים בפרסום וההערצה האגרסיבית והמפחידה מאוד לעתים, לבין הפחד שהכל ייגמר בבת אחת - מעניקה לסרט כמה מהרגעים המרגשים ביותר לאורכו. ווילסון מציירת את סוויפט כשבויה של חלומה הגדול ביותר, וגם אם המוטיב הזה של כלוב זהב אינו חדש - הוא ניכר היטב ברגעים שבהם סוויפט לא עטופה בנצנצים ובבגדי מעצבים, אלא מכונסת מהורהרת בבגדי בית על הספה. בעזרת שימוש חכם בחומרי ארכיון, אומרת ווילסון בלי מילים: סוויפט האייקון המהונדס היא המשך ישיר לסוויפט המתבגרת הביישנית.
אין כניסה אל אחורי הקלעים
גם מחנה האנטי-סוויפט זוכה, כאמור, ללא מעט נקודות להיאחז בהן ב"מיס אמריקנה". כמו כל דבר בקריירה של סוויפט, גם הסרט עליה מנוהל בקפידה. ווילסון נבחרה אישית על ידי סוויפט מתוך רשימה של במאים שהוצעו לה על ידי נטפליקס, והתדמית שנשקפת ממנו מתאימה בדיוק לזו שהמערכת המשומנת סביבה מבקשת לתחזק. סשן השאלות והתשובות בסיום הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל סאנדנס, בו נראית ווילסון מביטה בהערצה בסוויפט, לא מותירים ספק באשר למוטיבציה שלה כאן.
כל עימות וקושי בסרט מוצג מנקודת מבטה של סוויפט בלבד, ולמעשה היא הדוברת היחידה בו (להוציא קטעי ארכיון שמשמשים כקטעי קישור). ואף על פי כן, אין כמעט זכר לפמליה האדירה שאחראית על המותג טיילור סוויפט, זו שהפכה את אחת ממספרות הסיפורים הטובות אי פעם לאייקון בלונדיני ותכול עיניים עם יד מושטת גבוה אל על - פסל חירות מודרני. וללא הפרט החשוב הזה, הרבה מהאמת שהסרט מתעתד לחשוף על הכוכבת שמאחורי השירים, נותרת חסומה בפנינו.
בנוסף, "מיס אמריקנה" לא כולל כמעט שום פרט חדש על סוויפט. היא אכן מתוודה בו על הפרעת אכילה שכפתה על עצמה כתוצאה מביקורת עצמית קשה, אך כל שאר החלקים בו - כולל הליך היצירה הייחודי שלה, שמתחיל מפתקים על תחושות ומחשבות בטלפון והופך אט-אט ללהיט מושחז ומוקפד - כבר ידועים ומוכרים. למעשה, פרט אישי במיוחד נחשף על ידי סוויפט דווקא בראיון לקראת הסרט במגזין Vulture, כשעדכנה כי אמה, אנדראה (האדם הקרוב ביותר אליה ודמות אהובה בקרב מעריציה), שהחלימה זה מכבר מסרטן - סובלת מגידול בראשה. גם העימות הסוער שמנהלת הכוכבת מול חברת התקליטים "Big Machine", שמסרבת להעביר לידיה את הזכויות על שיריה שלה - נפקד מהסרט.
כבר לא טראמפיסטית בארון
ייתכן שהיעדר החדשנות הזו הוא שעודד את ווילסון להציב את חלקו האחרון בסימן ההתעוררות הפוליטית של סוויפט. זהו תיעוד מסקרן במיוחד של דמות במחלוקת בעיצומו של עידן מפלג. כשאימת גורלן של הדיקסי צ'יקס (להקת הבנות המצליחה שהתחסלה מיד לאחר שאחת מחברותיה אמרה בהופעה שהנשיא בוש הוא "עלבון למדינת טקסס") מרחפת מעליה, ניצבת סוויפט במרכזו של קונפליקט פנימי. מטבע הדברים, בשל שורשי הקאנטרי היא נחשבה במשך שנים כ"רפובליקנית בארון". ההחלטה לצאת בתמיכה במועמדים הדמוקרטים לסנאט והמושל של טנסי, בידיעה שזו עלולה להגשים את הסיוט הגדול ביותר שלה ולהקים נגדה מחצית מארה"ב - מציירת את השינוי שביקשה ווילסון להציג בסוויפט בעשור הרביעי לחייה.
ואולי ניתן לראות בכך משום סיכום ל"מיס אמריקנה" כולו. סיפורי חייה של טיילור סוויפט, על חלומותיה, אהוביה ויריביה, הובילו אותה כל הדרך מנאשוויל אל מעמד כוכבת הפופ המצליחה בעולם. לא פלא אם כך שהסרט התיעודי עליה הוא עוד סיפור שכזה, רגע של שינוי בחיים, מלודרמה פמיליארית שמצליחה למצוא מכנה משותף עם מאזינים וצופים בכל רחבי העולם. וכמובן שמצורף אליה גם שיר חדש, "Only the Young" - המנון עידוד לצעירים שראו בעיניים כלות את השלכות בחירות 2016, ועומדים להגיע לקלפיות לראשונה ב-2020. עם שורות כמו "המשחק היה מכור, עבדו על השופט" ו"היינו בחיסרון מספרי - הפעם" (רמז לשינוי הדמוגרפי שמתרחש בארה"ב לטובת הדמוקרטים), הוא נמצא בדרכו הבטוחה לעצרות של ברני סנדרס.
מכל הסיבות האלו, המסקנה מתבקשת והמובנת מאליה כביכול לא יכולה להתממש כאן. "מיס אמריקנה" הוא סרט תדמית רק אם אתם נמנים על אוהדיה של סוויפט, ו"צפיית שנאה" מושלמת שמדגישה את כל חסרונותיה אם אתה נמנים על מתעביה. עבור המעט שעוד נותר בתווך שבין המחנות, זהו סיפור נוגע ללב על המחירים של הצורך באהדה ואישור מהחברה. כך או אחרת, בזמנים מפולגים כאלה, קשה למצוא מי שיישארו אדישים אליו.