1.
יער הנעליים נמשך ככל שהגיעה העין. נעלי עור חומות, שטוחות, ולאורך חרטומה של הימנית שריטה ארוכה. נעלי בד אפורות ורכות. נעלי עור שחורות ומחודדות. זוג נעלי עקב אדומות, האחת מזדקרת מעלה ונעה על עקבה הלוך ושוב כמטוטלת. כפכפי קרוקס כחולים כהים ולצדם עוד זוג, צהוב, וגרביים מפוספסים מיתמרים ממנו.
וכל האנשים עמדו שם, וכל הבנים שעמדו לצד אביהם חשבו על מות אביהם, וכל האבות החיים שעמדו לצד בניהם חשבו על מות בניהם ועל מותם שלהם ועל מות אבותיהם, וכל האבות המתים לא חשבו דבר, כי הם כבר מתו.
דורית כרעה על ברך אחת, לשרוך את הנעל שכמעט נשמטה מעל רגלה קודם לכן, בהליכה מבית ההספד אל החלקה. היא קמה על רגליה. נוף הנעליים התחלף במעילים ובכתפיים. גוש האנשים החל לפעום ולהיפרם, מן המעגל החיצוני זרמו המנחמים פנימה, אל הקבר ואל החיבוקים והמילים החמות ולחיצות הידיים, ומשם שוב החוצה, לעמוד בין הקברים ולדבר בקולות מהוסים. בקצה השביל, מימין, ניטע עץ דק ענפים. סביב-סביב לגזע נחו עלי כותרת לבנים כמו קליפות ביצים שבורות. אבל מה בקע משם, חשבה.
כמה שורות משם, קבוצת אנשים קטנה ומפורדת ליד מצבה. אישה צעירה, נערה כמעט, עם תינוק בידיים. גבר מבוגר, שמוט כתפיים. אישה אטומת פנים. עמדו איש לעצמו. דורית הביטה ואז התיקה עיניים. גוש האנשים סחף אותה שוב אל מגרש החניה. השמש בהקה. דורית הזיעה. אישה אחת, לפניה, דרכה על מסטיק - מי זורק מסטיק באמצע בית קברות? - והנעל שחררה אותו מן המרצפת במשיכה. היא נזכרה במשהו, משיכת הרגל האיטית, זה הזכיר לה משהו, היא היתה ילדה קטנה והיה אז קיץ והיא הלכה על המדרכה וסוליות הנעליים כמעט נדבקו. עד כדי כך האספלט היה לוהט. זה הגיוני? בכל צעד היית צריכה לשחרר את הרגל בכוח. הגומי התנגד מעט ואז ניתק בקול קטן. כמו ללכת בבוץ, ככה היא זכרה את זה. אבל זה בטח לא היה. אולי על גג עם זפת, זה עוד ייתכן. אבל סוליות של נעליים ככה, על מדרכה? כל כך חמה. זה בלתי אפשרי.
היא נכנסת למכונית ונוסעת הביתה. יש שם חניה בשפע. היא יוצאת מן המכונית ונכנסת לחדר המדרגות. נחכה לה על המדרכה, היא כבר יורדת.
2.
אני הולך למות, חשב אלכס. וזה אסון שאיש מלבדי אינו יודע לשער את היקפו.
ואסנת אמרה, לא, כי את צוחקת עלי. זה פשוט לא ייאמן, מה שאת מספרת לי פה. תסתכלי עליו רגע. מה נראה לך, שהוא ילך ברגל עד השער?
השביתו לנו את כל הרכבים, אמרה הנציגה בדלפק. זה ריקוֹל לכל הסוללות, אני מתנצלת.
לא, כי זה לא ייאמן, חזרה אסנת. תסתכלי עליו. בשיא הרצינות.
אחד המלווים שלנו ייקח אותו עם הכיסא עד השער, אמרה הנציגה. היא חייכה אל אסנת ואז אל אלכס. באמת שאין שום סיבה לדאגה. ואם תרצה לדיוטי-פרי, אדוני, אני מבטיחה שיהיה זמן גם לזה.
לא, אמר אלכס והשתעל. זה בסדר.
לא, כי באמת, אמרה אסנת.
טוב, די, אמר אלכס. קהות החושים שהתיישבה עליו בחודשים האחרונים היתה כמו סינר עופרת. הוא פנה אל הנציגה - שמה היה מירב, אבל מתוך הכיסא השאול לא הצליח לראות את התג - יש לנו כמה דקות, לא? שאל.
אם תוכלו לחזור עם אבא בעוד חמש-עשרה דקות, אמרה הנציגה לאסנת, אני מבטיחה שהכול יהיה מוכן לקראתכם. יש מזוודה לשלוח?
הוא לא אבא שלנו, אמר אמיר.
אלכס חייך בסלחנות. צינורית מחולל החמצן התעקלה עם השפתיים. טוב, הוא אמר, זה לא באמת מעניין אותה. ואין לי מזוודה, זה בסדר. רק תיק יד. אז בסדר. בואו, ילדים, אמר. יש רבע שעה. נשתה קפה?
שאני אביא? שאלה אסנת.
כן, בטח, אמר אלכס. לשלושתנו. יש לך כסף?
3.
טוב, קודם כול תשיג לך מקלדת עם עברית. זה מבלבל נורא. כאילו אני מתכתבת עם מישהו אחר. אני יכולה להשיג ולשלוח לך אם תרצה. או רק מדבקות עם האותיות אם אתה מעדיף. וסליחה מראש אם יהיו לי טעויות הקלדה, אני עם יד אחת בינתיים, הוא לא מוכן להירדם אם הוא לא עלי. אמא שלך אמרה לתת לו לבכות קצת ובסוף הוא יירדם, אבל אני לא מוכנה. אם גם לכם היא עשתה ככה זה באמת מסביר הרבה, לא? אל תגיד לה שאמרתי, זה ברור. אני שמחה שמסתדר לך טוב שם. מקווה שכבר תיקנו לך את החימום. אבל גם בלי קשר אני לא חושבת שנגיע בקרוב. אני לא אומרת את זה בכעס. אתה יודע. וזה לא עניין של הכסף, אז גם אל תציע. אני יודעת שהיית שמח שנבוא, אבל גם אם היה לך יותר זמן בשבילנו זה לא יקרה עכשיו. התכוונתי למה שאמרתי לפני שנסעת. זה מאה אחוז וזאת ההחלטה שלי. אם וכאשר תחזור לביקור או בכלל, נשבעת שיהיה לכם כמה זמן שרק תרצה ביחד. נראה לי שאני יכולה לישון שבוע רצוף. הוא רק נרדם וכבר מתעורר. תמיד יש משהו. ואם לא מתעורר בעצמו, עובר למטה כל רכב ישראל ופרשיו או טוסטוס או שהכלבה של השכנים נובחת, ואז כבר אף אחד משנינו לא נרדם שעה. אמא שלך הזמינה אותנו לעלות איתם לקבר ואמרתי שבטח, למרות שנורא לא רציתי. בסוף הם חיכו לנו למטה חצי שעה, פשוט לא התעוררתי מהטלפון. בדרך כלל הוא רק מסתובב בשינה ואני כבר מתעוררת, אבל מהטלפונים שלה לא. ככה לפחות מתברר. אבל היא קיבלה את זה יפה. פתאום אני שומעת, הודיה, הודיה, הודיה. והדפיקות בדלת. מתוך השינה חשבתי שזאת מאיה. אף פעם לא שמתי לב שהקול שלהן דומה. הבחנת בזה פעם? אולי הוא לא, אני לא יודעת. אולי זה רק נשמע לי ככה מהשינה, כי מי חוץ ממנה אני בכלל מכירה עוד שהעירה אותי ככה. והדפיקות בדלת התערבבו לי עם החלום בהתחלה, אבל אז התעוררתי ופתחתי ואמא שלכם עמדה שם וחיכתה לי עם הקפה. ישבתי לשתות אותו. כמעט היתה צריכה להכריח אותי. אולי עשר דקות ישבתי. לא הייתי מתארת לי שזה יכול להיות כל כך הרבה זמן, עשר דקות. בחיים לא חשבתי שאני אשמח ככה סתם לשבת במטבח ולבהות ולשתות קפה קר של תחנת דלק. עד שגמרתי להתארגן, אפילו בלי מקלחת, היא כבר העמידה מכונה ושטפה את כל הכלים מהכיור והרתיחה את הבקבוקים. הכול איתו על הידיים. אפילו העבירה סמרטוט. איזו אישה זאת, בחיי. אבא שלכם חיכה באוטו בינתיים. שתק כל הדרך. אבל ככה הוא היה עוד קודם, בעצם. גם זה בטח מסביר הרבה, אבל אני לא יודעת מה. סתם כתבתי. אה, והתעודת שחרור שלי הגיעה. כמה שדיברנו על זה. אני ומאיה. אתה יודע שחשבנו לנסוע יחד אחרי הצבא? דיברנו על זה פעם? היא סיפרה לך? לא שהיה צורך. בטח תיארת לעצמך. ואמא שלי התקשרה אתמול. לפחות נראה לי. שתקה אולי חמש דקות עד ששמעתי את אבא שלי ברקע. אבל הייתי יודעת שזאת היא גם בלי זה. איך מוזר, ההיפוך בתפקידים. כמו כשאני הייתי מתקשרת מהפנימייה לפני כניסת שבת ושותקת. טוב, די. תכתוב מה איתך ואיך מתארגן שם ומה עם הניסוי. ואל תשכח עם המקלדת, זה באמת מעביר על הדעת.
"ארזת לבד"/אסף שור. 272 עמודים. הוצאת כתר.