קראו את הפרק הראשון מתוך "סיפור פרסי" מאת פרי סני

    המשך הסאגה המשפחתית של משפחת לוי מטהראן, גיבורי הספר "תרנגול פרסי", שעזבה חיים שלמים בטהראן כדי להגיע לארץ ישראל. על קשיי ההגירה מקלים הזיכרונות, השמירה על המסורת העתיקה, המנהגים והתרבות וגם אהבה אסורה מלאת תשוקה שנמשכת שנים. קראו את הפרק הראשון

    • פרי סני
    וואלה! תרבות
    כריכת הספר "סיפור פרסי" מאת פרי סני (הוצאת אגם)

    החורף הירושלמי הראשון של מוּלוּק בישראל עזב ברַעַם את שמי שכונת העולים בירושלים והושיב את האביב כיורש מלכותו. אדמות השדה סביב לצריף הדל התכסו בשמיכה ירוקה והתקשטו בפרחים אדומים וזעירים.

    "אלו הם דם המכבים," הצביע עליהם הרצל והביט בה. הוא חייך.
    "המכבים? איזה מכבים? שלנו? מה שבאים בחג החנוכה?" צחקה.
    לרגע הוא עצר את שטף דיבורו והביט בה בערגה. " איך עוברות שנות חיי ואני עדיין מאוהב בה, באשת איש, ואין איש יודע זאת."
    הוא עצר את נשימתו, חייך אליה ולחש מעומק נשמתו, "מוּלוּק, כמה את יפה כשאת צוחקת."

    שמש נעימה חיממה את ליבו של הרצל ואת גבה של מוּלוּק. אוויר ירושלים היה יבש ומלטף.
    מוּלוּק התגעגעה לשבט הקטן שלה. היא התגעגעה לאבּרהים, בעלה ולגוֹלי בתה הצעירה, שנותרו מאחור בטהראן עד תום שנת הלימודים, עד שגוֹלי תשלים את מבחני הבגרות. היא רצתה לחבק את בינה, נכדתה מבתה רַענְהָ האומללה, הבת הבכורה שחוותה את מכת הבכורות מזרועו האלימה של בעלה. רַעְנָה נישאה ברוב פאר והדר לבן למשפחה עשירה, ולא ידעה כי בעלה חולה בנפשו. ועתה עול גידול ילדתה הקטנה כּבַָד על צווארה. מוּלוּק רצתה לחבק את הקטנה ולספר לה את סיפורי אָגאָי סובְֹחִּי, מספר הסיפורים הזורואסטרי, ברדיו טהראן. אך בינה הייתה עם אימה בשכונה ירושלמית הרחוקה מביתה של מוּלוּק. רק הוֹמָה נשארה לה, בתה השנייה שמילאה את עולמה והייתה לה כבן שלא זכתה לו מעולם. הוֹמָה התגוררה ב'בית החלוצות' בלב העיר ושקדה על לימודי רפואה.

    עץ התאנה שהותיר אחריו הדייר הקודם פרשׂ את כנפיו והֵצֵל בחסד וברחמים על גינתה הקטנה של מוּלוּק. בבקרים, כשציפורי ירושלים קראו לה מעולם של חלום ושינה ובטרם מזגה לעצמה את כוס התה המהביל שלה, היא האכילה אותן בפירורי לחם מאמש.

    פרחי אמנון ותמר שהרצל הביא עבורה מהמשתלה השתכנו מתחת לענפי התאנה. הם סובבו את ראשם אליה והביטו בה במבט מוכר, כמבטו של אבּרהים בעלה. מוּלוּק עצמה את עיניה וראתה את אבּרהים, הוא היה כורע על ברכיו בחצר שלהם שם, סוגד לשמיים ושותל אחד אחד את שתילי אמנון ותמר האהובים עליו לפי הצבעים והגדלים שלהם. חצר אשר ראתה הרבה ולא גילתה לה מאומה.

    באשמורת האחרונה של לילות האביב חלמה מוּלוּק על אבּרהים. פעמים הוא התחלף בהרצל, מאהבה הנצחי, שהכירה לראשונה כשבא לטהראן בשליחות המדינה ומאז נפשה נקשרה בנפשו, ופעמים לבש את מעילו הארוך של אביה, שבכל החלומות נפרד ממנה רגע לפני שנשקה לידיו.

    "למי אוכל לספר על החלום שלי?" תהתה. " חוֹרְשִיד אחותי נשארה שם, ואני ? מה אני?" בבקרים, לפני ששכניה הסקרנים שלחו מבט אל ביתה ובטרם בואן של חברותיה, היא שטפה את פניה במי חליטת פטרוזיליה ניקוי העור ולהבהרתו, משכה את אצבעותיה על בטנה השטוחה ונהנתה מההקלה שהייתה מנת חלקה בשל הצמח שגידלה בגינה המבורכת שלה. אז היא עטפה את ראשה בשביס לבן שקוף, חיבקה את ספר התהילים של אימה, ישבה זקופה על שרפרף עץ דהוי, עצמה את עיניה והתמסרה לעולם מחשבותיה. כוס משקה זעפרן עם נענע להתחיל בה את יומה השמח עמדה לידה בסבלנות וחיכתה להרוות את גופה במשקה המלכים לבריאות ולהבאת רינה יומית. בעולמה הדמיוני הבהיר, היא עמדה על גשר חבלים. בצידה הימני צמחה חורשה צפופה של עצי אלון ולמרגלותיהם פָּרַח שדה פרחים צבעוניים והיה המפלט לחרדותיה. היא התמקדה בגשר המתנדנד, והחום המבטיח של אימא־שמש ליטף את גבה וארג לה אוהל אהבה מרשת לבנה מוזהבת על פני המים שזרמו בשקט מתחת לרגליה וצבעו את הנהר בירוק חי. מוּלוּק נהגה להזמין את אבּרהים ואת בנותיה

    משם ומכאן לאוהל האהבה שלה, לחבק ולספר להם על געגועיה. הם ליטפו את פניה, וכסימן להשלמה עם מומה גם את הצלקת, זכר למחלת שושנת יריחו שחלתה בה בילדותה. הם הביטו בעיניה ועפו להם. את הרצל הזמינה לבדו.

    על גג הצריף, היונים הלבנות גרגרו בשובך שהרצל בנה מארגז ירקות שהיא סחבה ממרכז השכונה. שתי יונים לבנות שהעניק לה חתנה לעתיד, סאשה הרוסי, ארוסה של הוֹמָה, היו לה לשומרות סוד.
    היא האכילה אותן בוקר אחר בוקר, והיונים החזירו לה אהבה.
    פעמים נדמה היה לה שהן ציפורי השלום אשר מחפשות את ליבה להמתיק אהבה. יוני בר, כּחוּלות כנף וגדולות גוף, פלשו לשובך היונים המאולפות והקימו מהומות אלוהים. יונה לבנת כנף נחתה על הענף הירוק של העץ, היטתה את ראשה ימינה והביטה במוּלוּק בעיניה הסקרניות. מחזה החיזור של יון גאוותן אחרי יונה צעירה על גג ביתו של השכן בטהראן ופריחתה בטרם רכן עליה, צף ועלה בזיכרונה.

    "איפה היונים של טהראן?" חשבה, " מתי זה היה?" היא סגרה את שערי עפעפיה והזתה את דמותה של רַעְנהָ בכורתָה בטרם נישואיה האומללים.
    "כמו פרח היית, רַעְנָה," ניהלה איתה דו־שיח מאחורי עפעפיה.
    "ואיפה היונים ההן היום?" הצלקת שלא נפרדה ממנה בהקה וסימנה את הווייתה.
    מאחר שכל ציפורי השכונה ויוני האהבה לא הספיקו לה, מוּלוּק חפרה גומה בצידה הימני של החצר והניחה בה את גיגית הנחושת מאיראן. אחר מילאה אותה במי גשמים ושלחה בה דגי זהב אדומים, לבנים ושקופים.
    מוּלוּק לא הייתה לבד.
    ספר התורה הגדול שהביאה עימה מבית־הכנסת בשכונת יוסף־אָבָאד בטהראן נח בפינת המרגוע שלה והיה לה כחבר ותיק שאפשר לשתף אותו במחשבות. הרצל סגר את מעגל חמלת האלוהים. הוא נעץ במשקוף הצריף שלה מזוזה ארוכה מכסף ונשא תפילה לשלום האלוהים. עכשיו הכול מושלם, ביתה מבצרה.

    "ביתך מבורך יהיה, אחותי."
    מוּלוּק צחקה. "אחותך? ממתי אני אחותך? אני זוכרת שקראת
    לי אימא, אבל אחות?" הרצל צחק אף הוא, אך בתוכו ידע שמוּלוּק מילאה עבורו את מקומה של כל אישה אהובה בחייו.

    בלילות הלבנים של געגועים, חרדות וחוסר אונים ישבה מוּלוּק צמודה לספר התורה הקדוש ושיתפה אותו בכל העובר בליבה. סודה הישן, המשותף לה ולהרצל, היה ככתר מועקה מתוק שישב על סגור ליבה. פרט לספר הקדוש העומד בצריף כהורה סלחן שיודע להקשיב ואינו פוצה פיו, לא היה לה את מי לשתף בכאבה. לא הייתה לה כתף לבכות עליה. היא כיסתה את המארז המגושם של ספר התורה בכיסוי נגַדְֶּה, רשת שקופה ארוגה בחוטי מתכת מזהב אשר ייעדה לנדוניה של גוֹלי. היא שמרה בקנאות על הנכס היקר שלה ולא ויתרה עליו. גם כשהרב מאיר הכהן, רבה של שכונת עיר־גנים בירושלים, הפציר וחזר והפציר בה להובילו בהוד ובהדר לבית־הכנסת של הפרסים, עמדה מוּלוּק בסירובה.
    "עד שאָגָא ג'וּן יגיע," אמרה, וידעה שגם אז לא תוותר על הקדוש לה, אשר עומד לצידה בלילות, כהורה שנוטע בליבה ביטחון של אב לבתו האבודה.

    הצריף הקטן של מוּלוּק בשכונת העולים בירושלים היה מוקד עלייה לרגל עבור עולים יוצאי איראן. הם חיפשו אצלה מזור למכאוביהם, עצות לצרותיהם ותרופות קדומות למחלותיהם, תרופות מבית אביה שהייתה כה בקיאה בהן. החולים שמצאו את דרכם אליה זכו למבטי חמלה ונהנו מחוכמת הריפוי שירשה מסבה, שהיה רופא המלך בפרס והוריש מחוכמתו לבנו, אביה של מוּלוּק.

    מוּלוּק נתנה מענה גם לאכזבות שנחלו השכנים עם בואם לארץ המובטחת. היא ידעה לקרוא את נפשותיהם של הבאים, והעניקה להם פיסת אהבה והרבה משקאות מתוקים. היא ציידה אותם במיומנות רבה בתרופות שהכינה, וידעה לרפא את גופם החולה ואת נפשם הפגועה. היא חיבקה את הנשים, לחצה את ידם של הגברים ושלחה אותם עם חיוך לדרכם. ניסיונה הרב בהבנת נפש האדם קישט את חייה. מוּלוּק הייתה אימא של כולם. מוּלוּק. בגינה הקטנה שסבבה את צריפה גידלה מוּלוּק את ירקות העונה.

    החצילים הסגולים התלויים על השיח היו כדמעותיה השחורות שהזילה מאז בואה לירושלים, והעגבניות סמוקות הפנים דמו לפניה המאושרות כשהרצל בא אליה. בפינה רחוקה צמחו עשבי המרפא שקטפה מהם והעניקה למבקשים את עצתה, ובעזרתם ריפאה את מכאוביהם.

    דמותה האימהית והסבלנית של מוּלוּק הייתה למוקד שיחה והערצה בשיחות אצל השכנות. חיוכה היה רך ומילותיה חמות.
    סָמוֹבָר הנחושת עמד בפינת הישיבה וקנקן חרס פרחוני שמר על החליטה של תה ריחני לאורך היום. פרחי היסמין הלבנים והריחניים, שנקטפו בידיים נקיות, נחו בין עלי התה השחור והעניקו ארומה משכרת של ימי קדם. במוצאי השבת הראשונה של כל חודש העמידה מוּלוּק סיר נחושת גדול על כיריים מאולתרות מחוץ לצריף ובישלה לכל תושבי השכונה אשָ רֶשתְהֶ, המאכל החברתי המאחד של איראנים לעיתות שמחה ולנשיאת נדרים לחיים המביאים אושר. מוּלוּק הזמינה את נשות השכונה להשתתף בשלבי הבישול האחרונים. היא נתנה בידן קומץ אטריות להשליך לתוך הסיר המבעבע ולשאול מאלוהיהן איחולים אשר יושבים בליבן ואין איש יודע על הלב הדואב. האימהות הגיעו עם קערות, והילדים זכו במאכל שלה בתוך כוסות משקה. היו שהאמינו בסגולות מיסטיות של התבשיל בסיר הנחושת של מוּלוּק.

    "מוּלוּק חנָ וֹם, חֵיר אִינְשַאלְלָה, בשורות טובות, לכבוד מה אָש רֶשתְהֶ ?" נהגו לתמוה על רוחב ידה ועל רוחב ליבה.
    "לכבודכם, יקיריי, לכבוד הארץ שלנו. לכבוד יהודי העיר." איש לא ניחש שבמעשה החסד שלה מבקשת מוּלוּק לחפות על חטא אהבתה האסורה לגבר זר.
    אצל השכנים היא הציגה את הרצל כאחיה החורג שעלה לישראל שנים רבות לפניה, וידו מושטת לה לעזרה. ביקוריו של הרצל היו בלתי סדירים, והם לא נמדדו בדקות ובשעות. עם בואו של הרצל הם סגרו את דלת הבית ופתחו את שערי החמלה.

    השכנים הסקרנים והנשים הרכלניות כיבדו את הקשר של האח החורג עם נפשה של האישה הנשואה והמכובדת, האמינו ביושרה ובצדקנותה והעלו על נס את סבלנותה עד בוא בעלה ובתה. איש לא חשד שפקידי הסוכנות נענו לדרישותיו של הרצל ועיכבו את עלייתם של אבּרהים ובתו.
    הרצל ביקש את מוּלוּק לחיקו שלו בלבד.

    אחרי שנים של קשרי אהבה סודית, היא התקשתה להחליט היכן להושיב את הרצל בחייה. התשוקה העזה של הימים שבהם עבדה בישיבה בטהראן פינתה את מקומה לאהבה ללא תנאי וללא הסבר.
    בבדידות ימיה ובהזיות לילותיה היא אימצה את הרצל לליבה. נפשותיהם נקשרו כאהובה לאוהב, כאם לבן, כאחות לאח. ועכשיו, אחרי חודשים של ריחוק, לאחר שהתרגלה לחסדיו של הרצל ולמגע הקסם שלו בשבילי חייה, אחרי שהתיישבה בצריפה הדל הרחק ממרכז ירושלים , בעיר־גנים, שכונת העולים עם הבתים החד־ קומתיים , ואחרי שספר התורה שהיה לה המגן בחמלת האלוהים, עכשיו אבּרהים בעלה, כתר לראשה, גבר חייה ואבי בנותיה, אבּרהים הגביר עומד להגיע.

    עוד בוואלה! NEWS

    הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה

    "סיפור פרסי" / פרי סני. הוצאת אגם. 304 עמודים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully