בשנת 2002 כתב הסופר היהודי הצעיר ג'ונתן ספרן פויר את הרומן הראשון שלו "הכול מואר". הביקורת הפליגו בשבחים ופויר, בן 25 בסך הכול, מצא את עצמו פתאום תחת אור הזרקורים. אחד המכתבים שקיבל אז הגיע משחקנית בת 21 שהייתה הכוכבת העולה של הוליווד - נטלי פורטמן, שכתבה לו כי נהנתה מאוד לקרוא את הספר. מאז החלה ביניהם חלופת מכתבים שנמשכה למעלה מ-15 שנים, ואף הובילה בהמשך לכך שפורטמן קראה כמעריצה עיוורת את ספריו הבאים של ספרן פויר ואף הפכה לטבעונית בעקבות ספרו "לאכול בעלי חיים". ספרן פויר התגרש ב-2014 מניקול קראוס, סופרת מצליחה בפני עצמה, ויש הקושרים זאת להתכתבות הממושכת עם פורטמן.
לאחר שהסיפור הזה התפרסם, הוא שימש השראה למחזאית האמריקאית אנה זיגלר בבואה לכתוב את "הנודדים", שעלה לאחרונה בתיאטרון גשר בבימויו של אמיר י. וולף. אלא שבראשה של זיגלר הייתה אופציה נוספת - סיפור על משבר בין זוג חסידי סאטמר מברוקלין. "בבוקר גחמני אחד ניסיתי לשזור אותם יחד", אמרה זיגלר, "התחוור לי במהרה, בתחושת הקלה לא קטנה, ששני קווי העלילה שייכים לאותו מחזה. שני החלקים התחברו באופן כה מוצלח, עד שנדמה כי אין משמעות לאחד ללא השני".
וכך נולד לו "הנודדים". אייב (שלומי ברטונוב) הוא סופר שזה עתה חווה את הצלחתו הגדולה הראשונה. היא הייתה כה גדולה, עד שבאירוע ההשקה החמיאה לו ג'וליה צ'יבר (לנה פרייפלד), כוכבת קולנוע צעירה בעלת שם עולמי. המחמאה מג'וליה והעובדה שלפתע החלה להתכתב איתו במיילים מעוררת באייב סערת רגשות ואוטמת אותו כלפי רעייתו סופי (נטע שפיגלמן), סופרת בעצמה שסובלת ממעצור כתיבה ומקבלת את הצלחתו של בן זוגה ברגשות מעורבים. במקביל, אייב כותב רומן על זוג חסידי סאטמר, שמולי ואסתר (הנרי דוד וטלי אוסדצ'י). עד מהרה מתברר שהסיפור של שמולי ואסתר לא נוצר יש מאין במוחו של אייב, אלא מתחבר לעברו.
החיסרון המרכזי של "הנודדים" מתבטא בכך שהוא מרגיש טכני מדי, ולטעמי הבעיה היא לא בבימוי או במשחק, אלא שורשית יותר - בכתיבה של זיגלר, שלא משנה כמה ניסתה לאחות בין העלילות, החיבור עדיין מרגיש לא טבעי. כשאתה מייצר שני סיפורים מקבילים, או סיפור בתוך סיפור, סביר שאחת משתי התוצאות תושג: או שאחד מהם יהיה חזק מהשני, או שהם יחלישו האחד את השני. האופציה השלישית ששניהם יתעלו נדירה יותר. למרבה הצער, "הנודדים" משיג את התוצאה הפחות רצויה בין השלוש. שני קווי העלילה לא מצליחים להתרומם, ולהוציא נקודת שיא יפה אחת בסיפור של אייב וסופי, המחזה שומר כמעט לכל אורכו על מונוטוניות.
לאחר ההתכתבות הראשונית עם ג'וליה, אייב נוגע בה פיזית, מלטף ומנשק אותה. על הבמה זה קורה, אמנם, אבל בפועל ההתקרבות היא פרי דמיונו של הסופר ובכל הזמן הזה הקשר ביניהם עדיין נשאר ברמת ההתכתבות הרחוקה. הקרבה המדומה הזאת היא מיקרוקוסמוס לא רע להצגה. "הנודדים" הוא מחזה יפה כמו לנה פרייפלד שמגלמת את ג'וליה צ'יבר. הכול יפה בו - התפאורה של מיכאל קרמנקו, המוזיקה של ברטונוב, התלבושות של יהודית אהרון, וכן, גם השחקנים מנסים לצאת מהמסגרת הקשוחה שהציבו להם זיגלר ו-וולף. רק דבר אחד חסר במחזה הזה: נשמה ורגש. כמו היחסים בין אייב לג'וליה, כך גם אנחנו כצופים יכולים להרגיש את היופי הזה, אבל לא לגעת בו. שום דבר ב"הנודדים" לא חדר אלי, אפילו לא קורטוב מסערת הרגשות שבה נתונות הדמויות.
המחזה קצר שבחים רבים בתקשורת התיאטרון האמריקאית, מה שגורם לי לחוש שאולי בכל זאת דבר מה אבד בתרגום או שפספסתי משהו, אבל מעבר לטיפוח הבימתי לא מצאתי בו יותר מדי. זהו מחזה שגם רמת האסתטיקה הגבוהה שבו לא מצליחה לחפות על הריקנות הרגשית.
שורה תחתונה: 3 כוכבים