ב-1956 פרסמו דן בן אמוץ וחיים חפר את הספר "ילקוט הכזבים", מקבץ של 400 סיפורים שתפקידו היה להנציח את תרבות הפלמ"ח. המחברים, שהמשיכו לאחר מכן עם מקאמות, סיפורים ומילון אחול מניוקי הבלתי נשכח של בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, היו פעילים בהנצחת הדור עד יומם האחרון. ב"ילקוט הכזבים" הם הסבירו מהו ההבדל בין שקר, מתיחה לכזב: "שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו. מתיחה היא שכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה וכזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל-זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב".
"זה לא שקר אם אתה מאמין בזה", אמר ג'ורג' קוסטנזה לג'רי סיינפלד. האם ההבחנה של בן אמוץ וחפר בין סוגי שקרים לבדיות רלוונטית? כנראה שלא. הרי אין שום טעם שנתבייש בשקרים שצמחו לאורך ההיסטוריה שלנו. כל מדינה נבנית על אתוסים שקריים בחלקם וישראל אינה שונה בנוף הזה. עיוותי המציאות עוזרים לעצב תודעה ומורשת, בין היתר מתוך רצון להאדיר את אלה שמספרים אותם. אחד המספרים היה סבו של כשהתסריטאי רן דברת. כשהיה בן 17, הסב בוגר הפלמ"ח הצטלם לשלושה סרטים תיעודיים. דברת צפה ובהשראת הסרטים כתב את המחזה "לא משלנו" שבוים על ידי רועי שגב לתיאטרון באר שבע.
"לא משלנו" הוא קומדיית נונסנס. סעדיה צברי (גבי עמרני) מתגורר בבית אבות עם פלמ"חניקים ותיקים. הוא עצמו, כמי שעלה מתימן ב-1949, לא שייך לסצנה ואת התמונה הראשונה הוא אכן פותח כשהאחרים ישובים סביב שולחן והוא מביט עליהם מבחוץ. כשעמוס תבור (מוטי גלעדי), פלמ"חניק גאה בפני עצמו, מגיע לביקור יש בפיו בשורה: עושים עלינו סרט בכאן 11. אלא שכאן מבטלת את ההפקה בגלל עלויות ההופעה של מדונה באירוויזיון, מה שמחייב את עמוס לנסות למצוא מימון ממקור אחר. סעדיה מתנדב לעזור כספית להרים את הסרט בתנאי אחד: שהוא יוכר בעצמו כפלמ"חניק ויוכל להזכיר את אמו המנוחה בסרט. הבעיה היא לא רק שהוא לא היה פלמ"חניק או שכמובן אינו מהמוצא הנכון - הוא גם לא באמת יודע לשקר. אז איך פותרים את הפלונטר הזה?
במחזות לא תמיד יודעים מהו קהל היעד, אבל דברת ושגב כיוונו היטב במקרה הזה. עם סוללת שחקנים שכיכבו על מסכינו באייטיז, כשהיה לנו ערוץ אחד בלבד לצפות בו, הם התמקדו לחלוטין בגיל השלישי. גלעדי, עמרני, אבי פניני ושמעון כהן מוכרים כולם למיינסטרים מהטלוויזיה של שנות ה-80 ומזמן נעלמו ממרכז הקונצנזוס. זו לא בושה ואפילו כבוד לאחד אותם על הבמה, אבל זה כן מביך לתת להם לעשות הומור אייטיז דלוח משל ישבו עכשיו על הכורסה אצל מני פאר. אמירות כמו "לא נעים מת מזמן" שנענות ב"מת? מי מת?" יצאו מהאופנה עוד לפני מלחמת המפרץ הראשונה.
גלעדי, שכבר שנים ממלא אולמות ביידישפיל, הפציע על הבמה כמו ז'ונגלר אמיתי. הלוואי על כולנו להיראות כמו שהוא נראה בגיל 73 (חמסה, חמסה), תעתיק ישראלי של ליאם ניסן - חסון, נאה ובעיקר פניה של ארץ ישראל היפה. עמרני, שחצה לא מזמן את גיל 85, חוזר לדמות התימני הטוב עם ההבעה הכנה שליוותה אותו לכל אורך הקריירה. למרות הקסם של שניהם, ואולי דווקא מכיוון שהוא מזכיר לנו את מה שהכרנו לפני 30 ו-40 שנה, הם נראים כאילו הגיעו לפינת סטנד-אפ ב"סיבה למסיבה". אורה מאירסון חביבה בתפקיד ברוניה הכלבתא, דינה לימון חיננית כרחל, אהבתו הישנה של עמוס, אורן כהן מגניב כדרכו בתפקיד ניסים, בנו של סעדיה והתפאורה של זאב לוי מעוצבת ומוקפדת.
פלופ רציני
אלה הדברים הטובים שאפשר לכתוב על המחזה. מה הדברים הרעים בו? כל השאר. זו פשוט הצגה שלא ברור מה מטרתה. האם היא מיועדת לומר לנו שכולנו חיים סביב השקר? סבבה, אנחנו יודעים את זה. האם היא באה לגלות לנו שהפלמ"ח לא קיבל פרענקים ונשען על אנשים עם סיומת "סקי", "ביץ'" ו"ברג"? ובכן, גם זה לא חדש לנו. האם היא מביכה את קהל היעד שלשמו היא נוצרה? כן, בהחלט. גם אם "לא משלנו" נוצר עבור צופים מבוגרים יותר (צעירים כלל אין לקחת בחשבון. באמת, אין לכם מה לחפש שם), תרשו לי להיעלב בשמם. למרות ההשקעה הניכרת, זו לא הצגה שתירשם לטובה ברזומה של היוצרים.
תיאטרון באר שבע נחשב לאחד הטובים כיום בהנגשת מחזות, אבל פה יצא לו פלופ רציני. אין לי ספק שהכוונות של דברת ושגב היו טובות, אבל התוצאה לא עושה עמם חסד. לא זאת בלבד שהתוכן שבחרו בעייתי ממילא (המילה "פלמ"ח" כבר לא מוכרת לדור ה-Y וה-Z וגם דור ה-X הוותיק יותר מאס בה די מהר), כדי להחיות נושא שמת למעלה מ-30 שנה צריך הרבה יותר מקולקציה של בדיחות קרש דהויות. לצערנו, זה כל מה שיש ל"לא משלנו" להציע.
שורה תחתונה: 2 כוכבים