"כמו שיש סט של סכו"ם וסט של צלחות יש סט של די. ג'יי", זה מה שיש לשמוליק תייר, תקליטן ומחנך, לומר לאילנה ברקוביץ' על העולם המוזיקלי שלו. אם אורי בנאי וגלעד כהנא, שגם הם הופיעו אמש ב"תוצרת הארץ", היו קצת פחות עסוקים ב"אני" המשעמם שלהם, אולי גם הם היו יכולים לצאת בהברקות שכאלו. אין ספק שהמוזיקה שלהם היתה משתפרת. כך שלמרות הדיבורים על פיכחון האקסטזי והבעייתיות של אומת הדאנס, אפילו אדם בעל שיער מחומצן שמלמד ילדים צפונים איך להיות תקליטנים מצליח להבריק על רקע תוכנית שעוסקת ברוק ישראלי.
כוכבה של אילנה ברקוביץ' נסק כשצידדה את ארז טל ב"הכספת". המשוואה היא פשוטה - הצבעים של ערוץ 2 הופכים בחורות חמודות לכוסיות. זה נכון לגבי אילנה וזה נכון גם לגבי בנימין נתניהו. הציפיה שלי היתה שהחזרה ההירואית של מרת ברקוביץ' לערוץ הראשון תמנף את "תוצרת הארץ" בענק. לצערי זה לא ממש קורה. רוק ישראלי הוא עסק שהכיעור ממלא בו תפקיד מרכזי; כמעט אידיאולוגי. החינניות של אילנה לא עומדת לה מולו, היא נגררת לתהומות הקוקואים והשאכטות.
אך אין זה הוגן להתעמר כך בתוכנית רק בגלל החומרים הקשים שהיא עוסקת בהם. הבימוי התזזיתי משתדל ולפעמים מצליח לשמור על קצב, פינת הנוסטלגיה עושה שימוש נבון בארכיון האירוויזיוני של הערוץ הראשון ומלווה בכיתובים מרננים, וסיגל שחמון בהופעת הבכורה שלה כזמרת מסתמנת כגירסה הערבית לג'ניפר לופז.
לפרקים קצרים "תוצרת הארץ" מצליחה להיות תוכנית יפה לאנשים מכוערים.
סלח לי, אדוני, מדוע אתה כל כך משעמם?
13.12.2000 / 17:48