(בסרטון: איפה הילד ומוניקה סקס, ת"א 2018)
הרגש הראשון הזכור לי בקשר לחמי רודנר הוא קנאה. לא קנאה מרירה, אלא קנאה בריאה וטובה, כמו שאמר קהלת: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו". בקיצור ראיתי אותו ורציתי גם. בתחילת הדרך של מוניקה סקס, כשהיינו לפני החתימה בחברת תקליטים והדרך היחידה שלנו לקבל השמעה הייתה להביא פיזית סלילים ליואב קוטנר בגלי צה"ל ולקוות שהוא ישמיע מהם, איפה הילד כבר הוציאו אלבום מפואר, אחד מאלבומי הרוק הטובים של כל הזמנים בישראל - "זמן סוכר". אלבום שהוא בעיני מיצוי של רוק ישראלי במיטבו, שהעברית בו נשמעת מחוברת בצורה הכי טבעית למוזיקת רוק, כמו "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף או הראשון של "אהוד בנאי והפליטים", אלבום שמוכיח שבניגוד למה שכתב חמי בעצמו - יש רוקנרול בעברית. אין הרבה שירים שאני זוכר איפה שמעתי לראשונה, אבל אני זוכר בדיוק איפה הייתי כששמעתי את "נפלת חזק" (מגרש חניה ברחוב מרמורק, בדיוק חניתי ולא יצאתי מהאוטו עד שהשיר נגמר, כששוב זכורה לי מהרגע ההוא אותה תחושה של קנאה מהולה בהערכה).
זמן קצר אחר כך, הקנאה שלי פגשה את הנדיבות של חמי. הוא בא לראות אותנו בבר קטן באלנבי בשם "וולווטה", ואהב את מה ששמע. אחרי ההופעה הוא ניגש לדבר איתנו, והציע לנו להיות להקת החימום של איפה הילד, הם לא נתנו לנו את הבמה רק פעם אחת, אלא חלקו אותה איתנו בנדיבות בהופעות גדולות שמאד עזרו לנו להשתפשף ולצבור ניסיון. הם אף התעקשו להכניס אותנו לפסטיבל ערד במחיר מריבה מתוקשרת עם להקה אחרת. הגישה הזאת "חינכה" אותנו לגבי איך צריך להתנהג בעסקי הרוקנרול, והשתדלנו להמשיך את המסורת שקיבלנו מהם ולתת במה ללהקות שהגיעו אחרינו כמו "קרח תשע" ו"שייגעצ".
משם והלאה ולאורך השנים, החברות רק התחזקה והעמיקה וגם הקנאה לא לגמרי עברה. חמי בעיני הוא שילוב של כותב טקסטים מעולה ואחד המלודיסטים החזקים ברוק הישראלי, המלודיות בשירים כמו "בואי ניפרד" או "מלנכוליה" מעלות בי את אותה תחושה שהייתה לי כשישבתי ברכב באותו מגרש חנייה, תחושה של "אני רוצה גם כזה". בהופעה הקרובה בהיכל התרבות, ביום חמישי הקרוב, שתחגוג לו 20 שנה של פעילות סולו, אני אקח לו את אחת המלודיות היפות, וזה הולך להיות כיף גדול מבחינתי.
אם הייתי צריך למקם את חמי מוזיקלית הייתי שם אותו על אי קטן בדיוק באמצע הדרך בין גבעת ברנר לליברפול. מישהו חכם אמר פעם שאין דבר כזה אמנות מקורית לגמרי, בעצם יש רק שני סוגים של אמנות - אמנות מושפעת ואמנות גנובה. כיוון שחמי הוא אמן שכותב ומלחין בכנות ובמיומנות, ניתן להרגיש אצלו בבירור בהשפעות שלו. זה מה שהופך אותו לכל כך ייחודי - התערובת המיוחדת והחד פעמית של הקיבוץ ושל גיטרת הבס ריקנבקר, מאיר אריאל ופול וולר, שלום חנוך ופול מקרטני, אלתרמן ודילן - זו האדמה של האי של חמי, ובעיני הוא אחד האיים הכי יפים בשרשרת של הרוק הישראלי.