אחת התגליות הגדולות של פסטיבל קאן היתה ויקטוריה מירושניצ'נקו, כוכבת הסרט הרוסי "ג'ירפה" שעולה כאן בסוף השבוע. הדרמה הזו מתרחשת בלנינגרד כמה חודשים לאחר מלחמת העולם השנייה, וזכתה לשלל שבחים ופרסים, הרבה בזכות תצוגת המשחק של הכוכבת הצעירה.
כבר בתפקידה הקולנועי הראשון, מירושניצ'נקו מספקת הופעה מרשימה ביותר כאחות המטפלת בחיילים פצועים. היא נישאת גבוה מעל כולם, מה שהקנה לה את הכינוי "ג'ירפה", וסובלת מהתקפים פוסט-טראומתיים בעקבות המלחמה.
תפנית אחת בחייה מתרחשת כאשר האישה החשובה לה בעולם חוזרת משדה הקרב. ואז מגיעה תפנית נוספת, משמחת פחות, המתוארת באופן מקפיא דם. "ג'ירפה" הוא ממש אבטיפוס של קולנוע רוסי איכותי קלאסי: קודר, עוצמתי ועשוי ביד אמן בידי קאנטמיר בלאגוב, שנולד רק בתחילת שנות התשעים, ובגילו הצעיר כבר ביסס את מעמדו כאחד הקולנוענים המבטיחים באירופה.
בלאגוב ביסס את הסרט על שני מקורות ספרותיים: "פניה הבלתי-נשיות של המלחמה", ספרה פורץ הדרך של הסופרת זוכת הנובל סווטלנה אלכסייביץ', הבנוי מעדויות של נשים שחוו את מלחמת העולם השנייה; וכתביו של אנדריי פלוטונוב, שגם הוא הציג את המציאות הסובייטית מנקודת מבט חדשה וחסרת פשרות.
אני פוגש את מירושניצ'נקו יום לאחר הפרמיירה המוצלחת בריביירה, והיא מספרת כי לצורך העבודה על הסרט, הבמאי ביקש ממנה קודם כל לעיין במקורות הספרותיים הללו. "הספר של סווטלנה עזר לי במיוחד", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות. "דרך העדויות שהיא הביאה, הבנתי מה עבר בראשן של הנשים שחוו את המלחמה. הבנתי את הסבל שלהן וגם את המוטיבציות שלהן, ובעיקר הבנתי איזה דברים מטורפים אישה יכולה לשרוד, ולא משנה כמה היא סובלת. זה היה מערער, אבל גם מעורר השראה"
"הנשים הסובייטיות באותה תקופה עברו תהליך דרמטי. הן היו צריכות לתפוס את מקומן של הגברים ולהתעלות מעל נסיבות איומות. הן מדברות על כל זה בעצבות, אבל גם עם חיוך. אפילו על הטרגדיות הכי גדולות הן מדברות בפתיחות, ואיכשהו - הספר לא קודר. גם כשהן מספרות על מי שמתו, הן מעבירות את המסר שצריך להתעלות מעל העצב, להתגבר ולהתקדם".
כמה ידעת על מלחמת העולם השנייה לפני הסרט?
"לא הרבה, אבל תוך כדי הצילומים למדתי המון. המלחמה היא נושא קשה. היה לי מחסום בדרך להתמודדות עמה. זו חוויה כל כך טעונה, שקשה לעכל ולהכיל אותה ואז להחצין אותה. מה שעזר לי זה המקורות הספרותיים, סרטים על זמן המלחמה שצפיתי בהם, ומה שהבאתי מעצמי כמובן. לא עברתי בחיי האישיים חוויות זהות לאלה של הדמות בגילומי, אבל כן השתמשתי בדברים שעברתי".
יש בסרט הרבה סצינות ארוכות והרבה שתיקות. איך היה לעבוד בצורה הזו?
"לפעמים הסגנון הזה דווקא עזר לי, כי קשה לקפוץ ישר לתוך סיטואציה דרמטית, וככה היה לי זמן לבנות את זה לאט לאט. השתיקות חייבו אותי למצוא דרך להביע רגשות דרך הבעות הפנים ולהחצין את מה שהדמות שלי מרגישה גם בלי לדבר. זה היה אתגר כמובן, אבל הקצב של הסרט איפשר לי לצלול לתוך המצב הרגשי הזה".
לדמות שלך יש התקפים קטטוניים. איך היה לשחק את זה?
"כשקראתי את התסריט, לא הבנתי איך אעשה זאת. קראתי הרבה על טראומה ועל סימנים שהיא משאירה והיו לי על כך הרבה שיחות עם קאנטמיר. הוא אמר לי 'פשוט תפעלי לפי האינסטינקט שלך ותנסי מה שתנסי, ואז אני אגיד לך מה צריך להוסיף ומה צריך לגרוע'".
איך היה תהליך האודישנים לסרט?
"הייתי צריכה לקרוא טקסטים מהספר של סווטלנה. המעניין הוא שגם אני וגם השחקנית שמככבת בצידי, וסיליסה פרליגינה, הגענו באותו יום של אודישנים אפילו שלא הכרנו קודם לכן ולא נפגשנו מעולם".
איך היה לראות את הסרט על מסך גדול בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל קאן?
"הייתי המומה ושמחה בהקרנה, אבל גם שמתי לב לכל מיני פגמים קטנים בהופעה שלי. ייקח עוד זמן עד שאבין מה המשמעות של הסרט הזה מבחינתי. זה כמו שאם יביאו לי קופסה עם אבני חן, אז אשמח, אבל גם אדע שייקח לי זמן להבין מה לעשות איתן".
כמו הדמות, גם את גבוהה מאוד. גם לך קראו "ג'ירפה"?
"כן. בתיכון היו קוראים לי 'ג'ירפה', 'מגדל' וכל מיני כינויים כאלה. הרגשתי מכוערת, אבל אחרי שסיימתי את התיכון עזבתי את סיביר, בה גדלתי, וגם עברתי תהליך של התבגרות פנימית. עכשיו אני ממש בסדר עם הגובה שלי ולמדתי לאהוב אותו ואת עצמי. אני מרגישה מלאת ביטחון ובכל מקרה גם התחלתי להתעסק בדברים חשובים יותר מאשר המראה שלי".