(בסרטון: התגובות לפרמיירה של "Never Rarely Sometimes Always" בפסטיבל ברלין)
בתום שבעה ימים ולקראת סוף השבוע האחרון שלו, פסטיבל ברלין יכול להתהדר בהישג מרשים: האירוע, שמיועד לתקשורת ולתעשייה אבל גם פתוח לקהל, מכר כבר כשלוש מאות אלף כרטיסים - כמה עשרות אלפים יותר מן השנה שעברה. אומרים שהקולנוע גוסס, אבל דווקא בחורף הברלינאי הקפוא והמדכא, הוא מגלה סימני חיות.
הרבה מן הכרטיסים הללו נמכרו לסרטים שלא היה בהם הרבה ערך, אבל סרט אחד שהוקרן כאן בימים האחרונים התגלה כפנינה וכקלאסיקה מיידית; עד כדי כך, שאני שומר את הכרטיס שלי אליו כמזכרת. לעולם לא אשכח את הקרנת הבכורה שלו כאן.
מדובר ב"Never Rarely Sometimes Always" של הבמאית עליזה חיטמן (אין קשר לעוזי), שאת "Beach Rats" שלה אפשר לחפש בנטפליקס. הוא הוצג כאן בהקרנת בכורה אירופאית במסגרת התחרות הרשמית, לאחר שאת הפרמיירה הצפון-אמריקאית שלו ערך בהצלחה לפני חודש בפסטיבל סאנדנס. כבר בדקות הראשונות, אפשר היה להבין למה הסרט מתהדר בציון מאה באגרגטור הביקורות האמריקאי רוטן טומטז: הדרמה הזו היא אגרוף בבטן, המושפע מ"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" ומיישר קו עם האיכות המופתית שלו.
בדומה לסרט הרומני המהולל ההוא, התוצר האמריקאי עוקב אחר נערה מפנסילבניה הנכנסת להיריון לא מתכונן. בגלל החוקים במדינתה, היא נדרשת לנסוע לניו יורק הסמוכה כדי לבצע הפלה, ויוצאת למסע יחד עם בת דודתה. לשתיים אין גרוש, ולמעשה אין שום דבר חוץ מאחת את השנייה. הדרמה הזו מעוגנת היטב במציאות חברתית-כלכלית, ובכל צעד וצעד של הגיבורות ניכר הדיכוי הכפול שלהן: הן בגלל המגדר שלהן והן בגלל העוני שלהן.
הסרט מיטיב להמחיש כיצד התעללות והתעמרות הם ריטואלים כמעט מכניים בעולמנו הרעיל. גם שמו מתייחס לכך. כשהגיבורה מגיעה למרפאה לפני ביצוע ההפלה, עורכים עימה ריאיון קצר ושגרתי. במסגרתו, מציגים בפניה ושכמותה סיטואציות שונות, למשל כאלה הנוגעות לניצול מיני, ומבקשים ממנה לענות אם זה אף פעם לא קרה לה, קרה לעתים נדירות, קרה לעתים קרובות או קורה תמיד. התשובה שלה כל כך עצובה, שהיא מתקשה לענות בלי להשתנק מדמעות.
למרות הכל, "אף פעם נדיר לפעמים תמיד" הוא שם יפה, ויש בסרט גם הרבה יופי. הוא מציג את כוחן מעורר ההשראה של אחווה נשית ושל סולידריות, ויש בו עשרה קבין של חמלה, חסד ואנושיות. ומעל הכל, זה פשוט קולנוע גדול.
חיטמן מציגה במגע יד זהיר ובצורה מעודנת להפליא מעמדים שבכל סרט אחר היו הופכים לנצלניים - כולל סצינה אחת כואבת אך גם שמימית, בלי מילים, ולפנתיאון. היא נעזרת בעבודת המצלמה של הלן לובר, אולי הגיבורה האמיתית של מלאכת המחשבת הזו, ואחת הצלמות הטובות בדורנו, שכבר היתה אחראית לדימויים המפעימים ב"חיים נסתרים" הברזילאי וב"לזרו השמח" האיטלקי; ובתצוגה מלאת ההבעה של סידני פלנינגן וטליה ריידר.
אלה התפקידים המשמעותיים הראשונים של שתי השחקניות, אך חוסר הניסיון לא מונע מהן להביע קשת של רגשות במעט דיאלוגים. בכלל, התסריט חסכוני עד מאוד, ובכל זאת התחושה היא שלא חסר בו כלום.
זהו אחד מאותם סרטים שיוצרים את התחושה כי תוציא מהם אבן אחת והכל יתפרק - עם שחקנית אחרת, עם מוזיקה אחרת, עם עבודת צילום אחרת, אולי זה לא היה עובד, אך כאן הכל מתחבר בהרמוניה מופלאה. התוצאה היא דרמה מטלטלת, רלוונטית מתמיד וקולנועית ביותר. ייתכן שהעובדה כי הוקרנה כבר בסאנדנס תמנע ממנה לזכות בדוב הזהב, אבל השיקולים הפנים-תעשייתיים הללו לא גורעים כמובן מערכה.
בארצות הברית הסרט יופץ כבר ב-13 במרץ. אצלנו, יש למפיצים המקומיים זכויות עליו, אבל לא ברור מה יעשו איתו. אם הם מחפשים ל"Never Rarely Sometimes Always" שם בעברית, ההצעה שלנו היא כותרת שהולמת את איכותו - "מפעים מדהים מושלם נצחי".
בניגוד מוחלט לכך, על שאר הסרטים בתחרות הרשמית אין הרבה מה לכתוב הביתה. חוץ מ"מלח הדמעות" הצרפתי אותו כבר סקרנו, הסרט הראוי היחיד היה "פרה ראשונה" של קלי רייכהארדט, מערבון אנטי-מאצ'ואיסטי המפרק את המיתולוגיה הגברית של המערב הפרוע ומציג סיפור על חברות יוצאת דופן בין שני גברים רגישים בימי הבהלה לזהב. התוצאה יפה ועדינה, אבל מינורית ונישתית ובסופו של דבר, רובה בנויה מסצינות בהן הגיבורים חולבים פרה, ועם זה לא הולכים למכולת.
סרטים טובים הרבה פחות היו "Hidden Away", ביוגרפיה שגרתית למדי של הצייר הנאיבי הנשכח אנתוניו ליגאבה; "סיבריה" התמוה של אבל פררה, בכיכובו של ווילם דפו; "ברלין אלכסנדרפלאץ'", עיבוד מודרני, גס ורפטטיבי לרומן של אלפרד דבלין; "The Roads Not Taken", סרט איום ומיותר במיוחד של סאלי פוטר בכיכובו של חבייר ברדם כסופר המתקשה להתמודד עם האבל על מות בנו; ו"Undine", הסרט הכי פחות מרשים עד כה של הבמאי הגרמני המסקרן בדרך כלל כריסטיאן פצהולד, המציג פנטזיה רומנטית עכשווית על אהבה ואובססיה בהתבסס על המיתולוגיה של בת הים.
היו כמובן גם סרטים שלא ראיתי, אבל לפי הדיבורים סביבם, לא הפסדתי את יצירת המופת של השנה או משהו בסגנון. מנגד, בסוף השבוע הקרוב יוקרנו בתחרות הרשמית עוד כמה יצירות מסקרנות עם פוטנציאל לזכייה בזהב, בהן התוצרים החדשים של במאים מוערכים בסדר הגודל של מוחמד ראסולוף, צאי מינג-לינג וריטי פאהן.
נסיים בגזרה הדוקומנטרית. אתמול הוצג בפסטיבל הקרנה בכורה עולמית "שפר הולך להוליווד" של ונסה לאפה, בתמיכת yes דוקו, החושף הקלטות גנוזות ומסמרות שיער הספרות כיצד הבכיר הנאצי בשמו הוא נקרא ניסה להפיק על עצמו ביוגרפיה הוליוודית שתמרק את חטאיו.
זהו סיפור מטורף, לא ייאמן אפילו בסטנדרטים הגבוהים שהורגלנו אליהם מסיפורים על השואה, הממחיש שוב את קור הרוח שבו הנאצים הוציאו לפועל את הזוועות שלהם, ולא פחות מכך - את ההיתממות הנונשלנטית שבו ניסו להתנער מפשעיהם ולהמשיך כרגיל.
הגזרה התיעודית סיפקה לפסטיבל גם את האורחת הכי נוצצת, מדוברת ומרשימה שהיתה בה השנה, וזו לא במאית, שחקנית או מפיקה - אלא הילרי קלינטון, שהגיעה לברלין לרגל בכורה אירופאית של סדרה דוקומנטרית חדשה על אודותיה, שבקרוב תוקרן גם על המסכים בישראל.
את הסדרה ביימה נאנט בורשטיין והיא נמשכת לא פחות מארבע שעות. לכל אורך הדרך, התוצאה מתגלה בתור כתב הגנה על קלינטון ופולחן אישיות שלה, אך האינטימיות שהבמאית הצליחה לייצר עמה מובילה בכל זאת להרבה רגעים מעניינים.
הציטוט האקטואלי ביותר מתייחס לפייבוריט לקבלת המועמדות הדמוקרטית בקמפיין הקרוב. "ברני סנדרס הוא פוליטיקאי מקצועי שלא עשה דבר בחייו, ומשום מה אנשים קונים את הלוקשים שלו", אומרת על כך קלינטון. אך מעניינת יותר היא הדרך בה הבמאית מתארת איזה מחיר שילמה הילרי לאורך כל שנים בשל היותה אשתו של, ואישה בכלל.
או כפי שהקולנועית עצמה אמרה לי, בריאיון שיפורסם כאן במלואו עם שידור הסדרה בישראל - "אם הילרי קלינטון היתה גבר, היא היתה עכשיו בבית הלבן, ולא טראמפ".