הָאַלָה הגיעה במשלוח הראשון של מתנות חג המולד באותה שנה, חבילה אחת מתוך כמה וכמה שנערמו על המרפסת הקדמית. השלג החל לרדת בשעות אחר הצהריים המאוחרות וכשהגעתי הביתה הקופסאות כבר היו מנוקדות בפתיתים לבנים. הבנות עדיין לא חזרו. הן בטח היו בשיעור בלט, או כינור. הרמתי את המתנות בדממת בין הערביים והכנסתי אותן הביתה.
האלה עשתה את הדרך הארוכה אל החוף מביתו של אומן חובב מווֹר איגל, ארקנסו - שפרסם אותה באיביי ככלי מצוין לחבוט בו דגים וצמיגים. האלה, עשויה עץ ארז אדום מהרי אוזרק, היתה קטנה למדי והיה לה מראה מיושן וחינני, כמו משהו שתולים בחדר העבודה, לא שמחביאים בחניה הסגורה. גליל העץ המלא היה עטוף בדף מהודק בגומייה - מכתב מהמוכר שאותו איבדתי כמעט מיד. הוא בטח התערבב בכל העלונים של בית הספר, רשימות הקניות וכרטיסי הברכה לחג ונזרק לפח יחד עם שאר הניירות שתמיד כיסו את הדלפק במטבח.
אבל זכרתי כמעט כל מה שנכתב בו. זה היה סיפורו של איש אחד, שניצל ממוות בזכות כוחה של תפילה, עדות לעוצמתה של אמונה. המוכר, שחלה בסרטן הלבלב, איבד תקווה, אבל יום אחד גררה אותו אשתו לכנסייה. הוא לבש חולצה עם שרוולים ארוכים בחום של אוגוסט כדי להסתיר את עורו המצהיב, וכשישב על אחד הספסלים היתה לו התגלות. כל חייו עברו לנגד עיניו ואז הוא הבין שכוח עליון משגיח עליו ופרץ בבכי. וכשנכנס למכוניתו כדי לחזור הביתה, הוא הביט בעורו, וגילה שהוא כבר לא בגוון חולני. כעבור כמה ימים בישר לו הרופא שהגידול נעלם.
בסוף המכתב קרא לי המוכר "אח". הוא אמר שהשם שלי הוא ברכה, שתומס הקדוש כפר בתחיית ישו, אבל הפך למאמין כשנגע בגופו הפצוע - נס של ממש! (ראיתי את הציור של קאראווג'ו שמתאר את הסיפור. מצחו של תומס הספקן מכווץ בהשתאות וישו תופס במפרק ידו ומנחה אותה אל חזהו הנקי מדם, ואצבע מיובלת אחת נתחבת לתוך השסע שבו ננעצה החנית). הנביא מוור איגל אמר שאסור לי לפקפק בכלום, שיש כזה דבר חסד עליון ושבקרוב גם לי יקרה נס משלי.
אני זוכר שקראתי את המכתב ליד האי במטבח. הכלב שלי רחרח את הרצפה לידי וביקש ארוחת ערב. הדלקתי את הרדיו על תחנת המֶט אופרה, כמו שעשיתי תמיד כשהגעתי הביתה, ובזמן שקראתי על ההחלמה והישועה כביכול של האיש הזר הזה, והבטחתו לגאולה משלי, זכיתי לשמוע את סוף המערכה הראשונה של "יבגני אונייגין" (זו היתה ההקלטה הנפלאה מ-1992 בניצוחו של ביצ'קוב. חבורוסטובסקי פשוט נהדר בתפקיד הראשי). קיפלתי את המכתב כשאשתי ובתי נכנסו כרוח סערה מבעד לדלת הצדדית. שיחתן המתוקה והיבבות הנלהבות של הכלב הטביעו את אזהרותיו של אונייגין לטטיאנה לגבי שליטה עצמית וחוסר ניסיון. קולותיהן של הבנות האהובות שלי התערבבו בשירתן העליזה של המשרתות בגן, ואוויר קר נכנס פנימה כשהן בירכו אותי לשלום בעוד הכלב מקפץ סביבנו.
שחייה. זה היה שיעור שחייה. אני זוכר את שערה הרטוב של בתי, את התלתלים הכהים הלחים שכיסו את צווארון חולצתה ואת ריח הכלור על עורה כשנישקה אותי.
כמה חודשים קודם לכן הפיק המשרד שלי סרטון פרסומת לתרופה לסרטן, שאמורה להאריך בחצי שנה או יותר את חייהם של חולים שנחשבים למקרים אבודים. הפרסומת נפתחה עם טיפוס חביב ואבהי שמתקשה לקום מהכורסה ומביט בדאגה במחוגיו האדישים של שעון קיר. ואז התמונה מתחלפת לאישה שמלווה את אמה הקשישה במסדרון. פניהן קודרות. הסצנה מתחלפת ועכשיו רואים גבר נאה שוכב במיטה. הוא עייף מכדי לשים לב שאשתו טורחת ומנקה סביבו.
אלה היו החולים, הגוססים, שעולמם קר ואפור.
אבל לפתע מאירה השמש את המסך וקרניה הזהובות יוצרות את שמה של תרופת הפלא. טיפות מרגיעות מתפזרות וממלאות את האוויר, ומפיחות רוח חיים בכל מקרה אבוד.
עכשיו הטיפוס האבהי יושב ליד דלפק המטבח המשופץ שלו ומשחק בטאבלט עם נכדו. הבן שלו קוצץ ירקות ומלכסן מבט מלא רוך אל אביו. עכשיו האישה צועדת עם אמה ברחוב ציורי במרכז העיר, שעצי דובדבן מלבלבים משני צדיו, ופניהן קורנות מאושר. עכשיו הגבר הנאה רוקד ואלס עם אשתו בחתונה שמתקיימת באוויר הפתוח וידו מונחת בשיפולי גבה. כולם בריאים ושלמים.
בתמונה האחרונה מוצאים את עצמם כל האנשים האלה יחד ביום קיץ בשדה, שאליו הביא אותם כוח חזק ומיטיב כלשהו. הם מביטים סביבם בחיוך הססני, לא יודעים אם הם מכירים זה את זה, אבל בטוחים שהם אמורים להיות פה. מולם מתנשא אובליסק זהוב נוצץ, שעליו חרוט שמה של תרופת הפלא. כולם מושיטים ידיים קדימה וצועדים אל האור.
זה מה שעשיתי למחייתי, המצאתי סיפורים. גרמתי לדברים כמו מוות להיראות נקיים ונסבלים, אפילו מושכים.
אני לא ממש מאמין בזה, כמובן - אלוהים, נסים, כל הפנטזיות האלה. אני מאמין ברפואה ובפרסום. אבל אפילו הדברים האלה אינם חפים מטעויות. לפעמים תרופות לא עובדות. לפעמים הסיפור שאתה מנסה למכור לא עובד על אנשים.
הבעת האמונה הכנה ביותר שאני מסוגל לסבול היא יצירת המופת של וגנר, "טנהויזר". הגיבור הראשי של האופרה הוא זמר מוכשר בחצר המלכות בגרמניה של המאה השלוש-עשרה. אנו מתוודעים אליו לראשונה כשהוא שוהה במשכנה התת-קרקעי של ונוס - אלת האהבה והתשוקה הרומית. אך הוא כבר שבע תענוגות ומשתוקק לחוות שוב את הנאות העולם שהשאיר מאחור, לנשום את האוויר האביבי בחוץ ולשמוע את פעמוני הכנסייה. הוא חוזר לעולמם של בני האנוש ומתעורר בעמק בפאתי עיר. לשמחתו, חולפת על פניו חבורת צליינים בדרכם לרומא. חבריו הזמרים של טנהויזר מעודדים אותו לבוא עמם לחצר המלך. וולפְרם האצילי משכנע אותו כשהוא מספר לו שאליזבת הטהורה עורגת אליו מאז שעזב. היא תהיה מאושרת לראות אותו שוב.
זו אמורה להיות שיבה משמחת הביתה, אבל גיבורנו המלודרמטי לא מסוגל להתאפק. הוא מוזמן להשתתף בתחרות שירה על מהותה של האהבה, ופוצח במזמור מלא זדון שחושף את חטאיו בפני כל הנוכחים. אבירי החצר מזדעזעים וגוזרים את דינו של טנהויזר למוות, אבל אליזבת הצדיקה מגוננת עליו בגופה וזועקת שיש לאפשר לאיש העלוב שמעד לזכות במחילה על ידי כפרה. עליו לעלות לרגל לרומא, ורק אז יהיה לו סיכוי לזכות במחילה.
המסך מתרומם במערכה האחרונה וחושף את העמק בערב סתווי. חודשים ארוכים חלפו. וולפרם הטוב מתבונן באליזבת האומללה מתפללת, נאחזת בשאריות התקווה שעוד נותרו לה. הם שומעים צליינים שחזרו מרומא מתקרבים. הם שרים על מסעם ואליזבת מתבוננת בפניו של כל אחד מהם, מחפשת את טנהויזר, אבל לא מוצאת. אליזבת כורעת בתבוסה, ואף על פי שוולפרם מנסה ללוות אותה לארמון, היא אומרת לו שדרכה מובילה לגן עדן. היא מוכרחה לדבר ישירות עם אלוהים כדי להציל את אהובה.
בסופו של דבר טנהויזר מופיע, תשוש וחיוור, ומספר לוולפרם שנכשל. כשהגיע לרומא וביקש מחילה מהאפיפיור, מטיל עליו זה קללה איומה: כשם שעל מטה זה שבידי לא ינצו עוד עלעלים, כך מיורה רותחת שבשאול שוב לא תצמח לך הישועה לעולמים.
טנהויזר זועק לוונוס, אבל וולפרם מציל אותו - הוא אומר את שמה של אליזבת ומסיר את הקללה אחת ולתמיד. כשעולה השחר מעל העמק, מתקרבת תהלוכת האבלים הנושאים את גופתה של אליזבת. טנהויזר רוכן עליה ומתחנן בכוחותיו האחרונים שתתפלל עליו. גיבורנו מת והמסך מתחיל לרדת, ואז רץ ילד אל הבמה ומנופף לעיני כולם במטה שצימח פרחים.
סוף האופרה.
זה סיפור נהדר על גאולה ואף על פי כן אני תוהה אם לא מדובר בביקורת על האמונה הדתית ובהמחשה שוברת לב של גבולותיה. הרי המטה מצמיח פרחים חדשים רק לאחר מותו של הגיבור.
אז אני לא באמת יכול לקרוא לעצמי אדם מאמין. אני מאמין ברחמים, אבל אני לא חושב שמגיע לי לזכות בהם.
אני אמנם לא אדם מאמין, אבל משום מה אני מצטער שאיבדתי את המכתב של האיש מוור איגל. הרבה פעמים חשבתי לעצמי שאילו הייתי מוצא אותו, אילו הייתי בוחן לעומק את המילים ואת הביטויים שבהם השתמש, הייתי מוצא תשובות לגבי התקופה ההיא בחיי. במכתב היתה מעין פיוטיות בלתי מלוטשת, התלהבות תמימה שנגעה ללבי במובן מסוים. כשאני מנסה לשחזר את תוכנו, אני יודע שפספסתי את העיקר.
שקלתי לכתוב לאיש ולבקש ממנו לשלוח לי עותק נוסף, אבל יכול להיות שהוא כבר מת מהסרטן שממנו כביכול החלים. אני לא רוצה לגלות את האמת.
וכמובן, יכול להיות שהמכתב בכלל לא דומה למה שאני זוכר. כמו מילות כשף בתוך חלום, שבבוקר מתבררות כחסרות פשר. אני לא רוצה לגלות גם את זה.
את האלה קניתי לצורך הגנה, או לפחות להגנה פסיכולוגית. באותם הימים היו הרבה סיבות לדאגה. היו דברים שכולם פחדו מהם מאוד, כמובן: איש עם רובה שטובח באנשים שחוגגים אירוע במשרד, ילדות קטנות שנרצחות בהופעות רוק. כולם הסכימו שמדובר בשפיכות דמים מחרידה.
אבל היו דברים שעוררו פחד מסוג אחר והעיקו עלי כמו גוש עופרת בבטן - רמזים עדינים לאסון שעומד להתרחש, כמו למשל חיילי הסער מ"מלחמת הכוכבים" שהסתובבו בטיימס סקוור, לא רחוק מהמשרד שלי, בין גברים בתחפושת הקאובוי העירום, מיקי מאוס ונשים מרוחות בצבעי גוף. או שובתי הרעב הכחושים שהתנחלו בטרמינלים בנמלי תעופה. גרועים מכל אלה היו הדברים שלא רואים, שאפילו לא דיווחו עליהם בחדשות - שאתה מגלה בעצמך הרבה אחרי חצות בפורומים מקוונים ובשרשרת אינסופית של היפר-קישורים, כשהעיניים שלך כבר צורבות מעייפות. החרדה הזאת לא הרפתה. קל היה להאמין שהחיים שלי אינם אלא תפאורה מנייר שאסונות עומדים למוטט אותה ולקרוע אותי ממשפחתי - או גרוע מכך, לקרוע את משפחתי ממני.
אשתי ובתי היו אומרות לכם שלא הייתי פרנואיד או משוגע. אולי הן גם היו מתבדחות על זה - אשתי היתה מגלגלת עיניים ובתי היתה מעווה את פניה היפות כאילו טעמה לימון, כמו שנהגה לעשות בכל פעם שמשהו נראה לה מצחיק או מגוחך.
אבא, היא היתה נוזפת בי, אל תהיה כזה מצחיק.
אולי הייתי מצחיק, אבל לא משוגע. החיים שלנו היו טובים, אפילו מצוינים. היינו מאושרים ומוגנים. לא חָסַר לנו דבר.
אף אחד לא היה יכול לדעת שהכול יסתיים בצורה כזו, ובטח לא אני.
בטח ראיתם אותנו בעיתונים, בטלוויזיה, באינטרנט. את התמונה שלנו בחוף הים, אף על פי שהיא צולמה לפני שנתיים או שלוש. השמש התחילה לשקוע והבזק המצלמה הדגיש את שולי חולצות הכפתורים הלבנות שלנו, שהתנפנפו כמו כנפי מלאכים, ואת ההילה האדמדמה סביב העננים הקודרים מעל הים האפור שמאחורינו. אשתי עומדת בנקודה הרחוקה ביותר מהמצלמה. היא צוחקת, מתחילה להתרחק מאיתנו לעבר המים ומרימה את זרועה הדקיקה במעין הצדעה. בתי עומדת בינינו. ידיה שלובות בשלנו וחיוכה חושף שיניים חסרות. נדמה לי שהיא היתה אז בת תשע או עשר. ואני עומד ברקע ומנסה להיראות רציני, סנטרי מורם בסיפוק ועיני נוצצות בגאווה.
זה אני. אנחנו. זה נראה לי עכשיו כמו חיים אחרים.
כולם משתמשים באותה התמונה וכולם כותבים גרסאות מופרכות יותר ויותר של אותם הדברים. נדמה שאחרי הכיסוי התקשורתי הראשוני, אחרי תיאור האירועים, כל ניתוח חדש שלהם מוכרח להצדיק את קיומו באמצעות הבטחה לתובנות מפתיעות. הם משתמשים במילים כמו מתחסד, פרנואיד, אכזבה, אנומי. הם כותבים על נקמה, על אלטרואיזם, על מצוקת הנשים ועל מצוקת הגברים וכן הלאה וכן הלאה לנצח נצחים, כי הפאזל לעולם נותר לא פתור. החתיכות ממאנות להסתדר במקומן. המראה נותרת מכוסה אדים.
פעם הייתי עוקב אחרי כל מה שנכתב, אבל אחרי כמה זמן נמאס לי לקרוא את הגרסאות המתחרות של הסיפור.
גם אני עצמי מתקשה להבין מה בדיוק קרה. לפעמים נדמה לי שאני קורבן של נסיבות. לפעמים נדמה לי שאני מפלצת. אבל רוב הזמן נדמה לי שאני דומה לטנהויזר: גבר פגום מיסודו שהקריב הכול מתוך ייאוש, חוטא שרק באמצעות מותם של האנשים היקרים לו מכול יזכה בגאולה.
אני מודע לכך שלדבר על הכאב שלי זה מעשה בלתי נסלח, כמובן. איך אני מסוגל בכלל להודות שאני סובל, כשאני עדיין רואה את הפנים שלהן לנגד עיני?
אבל אני היחיד שיכול לספר את הסיפור הזה. אני היחיד שיכול לדבר על האסון שפקד אותנו.
אני יודע שהגיוני יותר להתחיל מההתחלה. כך נהוג. הבעיה היא שאני לא בטוח איפה מתחיל הסיפור באמת, כמה רחוק אני צריך לחזור כדי למצוא את השורש הרקוב, עמוק בתוך האדמה המפויחת. אולי זה התחיל בָאַלה, או בדברים האיומים האחרים שקרו בשנה ההיא, ואולי זה התחיל מוקדם יותר. אולי בשנים המאושרות עם אשתי ובתי, או אפילו בילדוּת שלי.
אף פעם לא אהבתי להתחיל פרויקטים חדשים. זה כמו לטפס על גבעה תלולה תחת שמים מעוננים או לעמוד בקרחת יער שוממת. אני יכול לבנות הכול ושום דבר לא עוצר אותי, אבל אין לי מושג איפה או איך להתחיל. כל אפשרות נראית חסרת משמעות ובלתי מספקת, כמו לבעוט בעפר, שמתפזר מחדש על האדמה.
אני הרבה יותר שמח ובטוח בעצמי כשהמבנה בנוי. לפעמים יש בו בעיות, אבל אני יכול לתקן אותן. בניתי בית ואני יודע איך להיכנס אליו. אני יודע איפה ממוקם כל חדר ומה אמצא בתוכו. כשאני עוצם את העיניים אני יכול לגשש ולמצוא את דרכי, לאתר את הדברים שלא שמתי במקום הנכון, להוסיף מה שצריך. אני מוגן בין הקירות האלה. בטוח בהישגים שלי עד כה. אני מסתובב במקום, משפר, משדרג.
לא גרנו בבית הוויקטוריאני הישן שסבא-רבא שלי בנה. המבנה העצום והמט לנפול עדיין היה שייך לאמי ולאחיותי הרווקות המזדקנות, והן שיחקו שם במשפחה בין קירותיו המתפוררים.
הבנות ואני גרנו בחוף הצפוני במרחק חצי שעה נסיעה משם, בבית לבן מטופח בסגנון קולוניאלי הולנדי, ובו ארבעה חדרים, מטבח מחודש, כביש גישה עשוי חצץ ומשכנתה נוחה. כשהכרתי את אשתי בדיוק התחלתי לחסוך כסף לבית כזה. עבדתי שעות ארוכות במשרד בלב מנהטן, אבל בזכות קרן הנאמנות שלה יכולנו לקנות את בית חלומותינו בפרברים כשעוד היינו צעירים מספיק כדי ליהנות מהתחושה שאנחנו דורכים על מדשאה משלנו.
לפני שהבת שלנו נולדה, אשתי התלוננה לפעמים על כך שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות נייר טואלט איכותי, או להתקין אינטרנט בדירת הגן שלנו, בת שני החדרים, אף על פי שגרנו ממש בצמוד לבתים המשופצים של שכונת גואנוס בברוקלין.
בשביל זה יש ספרייה, הייתי אומר לה.
היא התלוננה שזה הכסף שלה ושאלה למה היא לא יכולה לבזבז אותו כרצונה.
ואז הייתי צריך להזכיר לה שבסופו של דבר שנינו רוצים את אותם הדברים ואנחנו אמורים להיות באותו צד, ובזה נגמר הוויכוח.
בתקופה ההיא היתה לי משכורת יפה, אבל אשתי לא עבדה. ניסינו לשלוט על ההכנסות וההוצאות שלנו, בייחוד משום שאשתי התקשתה להסתדר בלי כל המותרות הקטנים שאליהם הורגלה. אני אהבתי מאוד את התחושה הנעימה שהתלוותה ליתרה ההולכת וגדלה בחשבון, היא רצתה את נייר הטואלט שלה.
בסופו של דבר היא התחילה לשלם על אינטרנט בעצמה. אני בכלל לא זוכר שדיברנו על זה, אבל יום אחד התחילו להגיע חשבונות על שמה.
כל זה נראה כמו סטייה מיותרת מהנושא, אבל הימים ההם חוזרים אלי, צפים בזיכרוני כמו קטעים מסרט - תמונות והתרחשויות, שזורות זו בזו, שלי ולא שלי, מציאותיות יותר מהמציאות. גם כשנדמה שהן לא מספרות לי סיפור, גם כשאני לא ממש מבין את משמעותן, הן נראות חשובות.
כדאי שנתחיל בנקודה שבה החיים שלי התחילו באמת, בשנה ההיא של חוויות ראשונות: הלילה שבו פגשתי לראשונה את מרים, החודשים הראשונים, המתוקים והעליזים של חיינו יחד, הפעם הראשונה שבה הבאתי אותה הביתה. מרים, מירי שלי. האישה שאיתה אתחתן.
כדאי שנתחיל שם.
"האיש הטוב" / אני כץ. מאנגלית: יסמין קלין. הוצאת תכלת.