ממלחמת העצמאות לאולימפיאדת מינכן: קראו פרק מתוך "דברים שמצאתי במחסן המשפחתי" מאת עדנה גורני

העין צריכה משהו להיתפס בו, משהו קונקרטי שיפעיל את הגלגלים הכבדים של מנגנון הזיכרון, כי אלה גלגלים שמעדיפים עכשיו לשקוט ולשתוק. שנוח להם לנוח. תיק לבן עם רוכסן. על התיק הסמל האולימפי בשחור — חמש טבעות שלובות זו בזו וכתובת: Spiele der XX Olimpiade München 1972. תיק עם כתובת צבעונית היה יקר מדי. בכסף שחסכתי קניתי מכנסי ריצה לבנים עם אותו סמל אולימפי. המכנסיים עדיין אצלי בארון. אני לא לובשת אותם עכשיו. למען האמת אף פעם לא לבשתי אותם.
זה לא נכון. החפצים, הטפסים, המכתבים, לא נועדו להפעיל את הזיכרון אלא לשפץ אותו ולהמציא אותו, למלא בצבע את הכתמים הלבנים במפה, ליצור רצף ממקטעים, לחבר את הפרודות שהזמן פיזר לכל רוח. כמו לאחר הפצצה גרעינית הן ממשיכות לשלוח קרינה רדיואקטיבית. אני מפעילה מונה גייגר. שולה מתוך מעטפה אישור רשמי מהוועד האולימפי בישראל אל מנהל לשכת הגיוס. חמש טבעות צבעוניות מעטרות את ראשו של המכתב: "הננו מאשרים כי... ת"ז... נמנה עם משלחת של ספורטאים מצטיינים אשר תשתתף במחנה נוער בינלאומי במסגרת האולימפיאדה שתיערך בקיץ זה במינכן. המשלחת תצא ותחזור כקבוצה מאורגנת. משך המחנה משישה-עשר באוגוסט עד חמישה-עשר בספטמבר 1972. נבקשכם לאפשר לנ"ל היתר יציאה לתקופה הנ"ל. על החתום: ח' גלובינסקי, מזכיר כבוד."
את הגלויה הראשונה מן האולימפיאדה כתבה הנ"ל, כלומר אני, לסבתי, בעשרים ושמונה באוגוסט. סיפרתי שמבלים נהדר, רואים את טובי הספורטאים בעולם. הזכרתי טיול קצר לאוסטריה. הכול ברבים, מבלים, עושים, רואים. "ביתר פירוט במכתב," הבטחתי. סבתושי שלי אספה בולים וגלויות, והמכתב לא נשמר. ייתכן שמעולם לא נכתב.
אם היו שואלים אותי מתי התחלתי לרוץ, בזיכרון שלי רשום הניצחון הראשון בריצת 300 מטר. הייתי ילדה חדשה שאך הצטרפה לבית הספר. ניצחתי את מלכת הכיתה שהיתה גם המלכה הבלתי מעורערת של הריצה. אולי לא הייתי ערה למשמעות העמוקה של הניצחון הזה, ואולי לא חשבתי שאנצח, ואולי רציתי מאוד לנצח וקיוויתי שהניצחון יוציא אותי מהבדידות — הייתי הג'ירפה או הגפרור — וירפא את געגועי לחברי מבית הספר הקודם. לקראת הסיום חלפתי על פניה, ויכולתי לראות את הבנות שצפו בתחרות רצות לעברנו. הייתי בטוחה שהן מתרגשות לברך אותי, אך הן לא הגיעו אלי — הסתובבתי וראיתי שהמנוצחת התמוטטה על המסלול וכולן עומדות סביבה. אני התקיימתי רק במבטים הנוזפים, המוכיחים: "תראי מה עשית לה!" רציתי להתנצל ולבכות, נשמתי בכבדות מוגזמת כדי שירחמו קצת גם עלי, אבל יותר מכול רציתי לחזור ולהיות כמו שהייתי לפני היום הזה, לפני הרגע הזה, לפני הניצחון הספורטיבי שהיה תבוסה חברתית.
במינכן גרנו בכפר נוער לספורטאים צעירים מצטיינים ליד הכפר האולימפי ה"אמיתי". סדר מופתי שרר בכניסות ובשערים. תעודת זהות כחלחלה שימשה אותנו לכניסה לכפר הנוער ולכפר האולימפי. מספר התעודה שלי היה 01184. בתוך התעודה תצלום מזהה והפרטים הרגילים — שם פרטי ושם משפחה, מין, תאריך לידה, ארץ לידה ולאום. תוקף התעודה משישה-עשר ביוני ועד חמישה-עשר באוקטובר 1972. מבחוץ כתוב Olympic Youth Camp, ובגרמנית, Olympisches Jugendlager. אני מתבוננת בתעודה, בתצלום הפנים הצעירות, מתעכבת על המילה lager. איך אפשר להמשיך ולהשתמש במילה הזאת, "מחנה", היו צריכים להפסיק להשתמש בה, לפטר אותה ממשרתה בלשון הגרמנית, להוציא אותה לגמלאות. סוגרת את התעודה ורואה שוב, ואולי בפעם הראשונה, שעל העטיפה מוטבעת לא המילה Jugend בשלמותה אלא רק האות הגדולה J.
עוד במעטפה תוכנייה של כל אירועי האתלטיקה שמתוכננים לתאריך שבעה בספטמבר 1972. בעמוד 02, חצי גמר נשים בריצת 100 מטרים משוכות. שמונה נשים בכל מקצה. אסתר שחמורוב רשומה במקצה השני. ארבע הראשונות מכל מקצה תעלנה לגמר.
באלבום שלי תצלומים בשחור-לבן. דגל ישראל בין דגלי המשלחות בטקס הפתיחה של מחנה הנוער. תמר ואני לפני גלגלי ענק. שתינו לובשות את הבגדים הרשמיים, ז'קטים בצבע בורדו, אם אני זוכרת נכון. רואה את הארון בדירה בתל אביב, שם עדיין מתגוררת אמא שלי. המצלמה מתקרבת, הדלתות הצבועות לבן נפערות, הבורדו של הז'קט בקונטרסט טוב ללבן. שנים תלוי בארון — אמי שומרת הכול. לחלק התחתון היו לנערות שתי אופציות. תמר במכנסיים ארוכים כהים. אני בחצאית מיני בהירה וגרביים לבנים עד הברכיים. סימן ההיכר שלי, אפילו בתחרויות. תמר נראית מגבה, אני צוחקת, אוכלת משהו. תצלום צבעוני של יובל ושאול הג'ינג'י בסירה באגם. תמר בין שניהם, טובלת בצל, פניה בקושי נראות. שערו האדמוני של שאול בולט על רקע המים הכחולים. לא זוכרת טיול באגם. לא זוכרת את הטיול באוסטריה שעליו כתבתי בגלויה לסבתא. תצלום נוסף של תמר, יובל ונעמה ביציע של האצטדיון האולימפי. לא זוכרת מי זאת נעמה, אך כך כתוב באלבום. שלושה תצלומים נוספים. המשלחות בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, זינוק לריצת 800 מטר חצי גמר גברים, תחרות הליכה למרחק 50 קילומטר. מתחת לתצלום שנעשה מן המקומות הזולים ביותר במרומי היציע של האצטדיון הענקי, כתוב בכתב ידי, "איה הד"ר שאול לדָני?" הַהֲלָכים קטנים כחרקים, קפואים במקומם ומוצמדים בסיכות לדפי הזיכרונות שלי. אין תאריכים. רואים היטב יציעים מלאים ומעליהם גג דמוי יריעות אוהל ענק. זה מה שיש לי. שבעה תצלומים. לא זוכרת מתי סידרתי אותם באלבום, הנחתי אותם במקומם וכתבתי את הפתקאות הקטנות. מתי יכולתי לשכוח מספיק או להתעלם מספיק, או להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה. מתי יכולתי לשים את התצלומים באלבום רגיל שמתחיל בטיול לחרמון בינואר 72' עם שכבת לכיש מהצופים (יעקב ואני צוחקים בפינת התצלום) וממשיך עם הנסיעה ללברקוזן, גרמניה, ביוני 72'. זה היה לפני מינכן, כשנסיעה לחו"ל היתה רק נסיעה לחו"ל. בהמשך האלבום: שירות לאומי, חפירות בכותל. מתעכבת על תצלום אהוב — רגע החלפת המקל במרוץ שליחים. ידה של הרצה הקודמת מושטת קדימה, עדיין אוחזת במקל, ואני מושיטה ידי אחורנית, תערובת של שריר מתוח, תזמון מדויק ותקווה, משתוקקת להמשיך ולהעביר אותו הלאה. והנה אנחנו במחנה הנוער באולימפיאדת מינכן. ובהמשך הנסיעות הבאות בקיץ 73' עם נבחרת מכבי ועם נבחרת ישראל, רצף לא מופרע בשגרת החיים.
את תחרות ההליכה שבה השתתף לדני אני דווקא זוכרת היטב. הייתי גאה לעזור, כמעט כמו להשתתף באולימפיאדה. היה שולחן מיוחד שאליו היו ההלכים מגיעים מדי פעם. אותי ציידו באופניים. התפקיד שלי היה לפגוש את לדני לפני שהגיע לשולחן ולשאול אותו איזה משקה הוא רוצה. לא זוכרת בדיוק מה שתה. נדמה לי שקוקה קולה עם כמויות שונות של גלוקוז. הוא היה זורק לעברי כמה גלוקוז הוא רוצה, ואני הייתי ממהרת על אופני ואומרת לאחראים איזה משקה להניח עבורו על השולחן. ההֲלכים היו מגיעים, חוטפים את הבקבוק, שותים וזורקים, הכול תוך כדי הליכה. מישהו אחר אסף את הבקבוקים הריקים. התחרות ארכה כארבע שעות. באחת הפעמים, כשחיכיתי ללדני, ראיתי מרחוק את אחד ההֲלכים מפשיל את מכנסיו, כורע ועושה את צרכיו בין העצים בצד הדרך. דילמה שלא חשבתי עליה. אני רצתי 400 ו-800 מטרים, הכול נגמר תוך דקה או שתיים.
לאלבום הכנסתי רק תצלומים, ומי שלא יודע מדפדף באלבום וממשיך לא לדעת. שאר המסמכים נתחבו למעטפה שנשכחה במשך שנים. לא זוכרת מי אסף את העיתונים ואת המכתבים והטפסים. אמא שלי שומרת הכול. אני מוציאה את העיתון הגרמני "Bild" משבעה בספטמבר 1972, היום שבו אסתר שחמורוב היתה אמורה להשתתף בריצת חצי הגמר. מחיר העיתון 30 פפנינג. העמוד הראשון מלא כולו בתצלומים של אחד-עשר ההרוגים. ביניהם עמיצור שפירא, מאמנה של אסתר, בן שלושים ושתיים. אני משתאה כמה צעיר היה. הוא היה גם המאמן שלי, וכשהתחלתי להתאמן אצלו הייתי בת שלוש-עשרה והוא נראה לי בא בימים. עכשיו אני מבוגרת ממנו בשלושים שנים. עמיצור היה מאמן מסור ביותר. מוצאת גלויה ששלח לי בשלושה-עשר בינואר 1969. "מחר בבוקר נוסע אני לקונגרס מאמני אתלטיקה קלה באתונה — יוון. ברצוני להבטיח כי תמשיכי להתאמן הן לבד והן בבואך למגרש בתל אביב." התאמנו אז באצטדיון המכבייה המתפורר באזור נמל תל אביב שאף הוא התפורר אז בשיממונו בין מוסכים, ערימות גרוטאות וגלידה מונטנה, כשושנה בין החוחים, שם היינו מתעכבים לאחר האימון, להתענג על הטעם הצחור של גלידת וניל עם סירופ אדמדם חמצמץ של מיץ פטל מעל, המנה הקבועה שלי. עם אסתר שחמורוב התביישתי לדבר, הייתי מביטה בה — לאלות סוגדים ממרחק בטוח. "המשיכי במרץ גם בבית לעבוד בעיקר על ריצות שדה. להתראות, ד"ש להורים, עמיצור." נשמר אצלי גם מברק ששלח בשנים-עשר בדצמבר אותה שנה. "התחרות בשבת בווינגייט. עמיצור שפירא."
מכתב אחד בכל זאת שרד, כתוב על נייר דואר אוויר דקיק, מעשרים וחמישה באוגוסט 1972. "נהדר, נהדר, כל כך הרבה חוויות שאין זמן להתגעגע. החבר'ה מישראל ומהעולם נהדרים, והאולימפיאדה ומתקני הספורט והכפר האולימפי מקסימים, ממש יבש הפה מלספר ויבשה הדיו מלכתוב... היום יום שישי עשינו קבלת שבת ואח"כ ריקודים בדיסקוטק. מחר הפתיחה הרשמית של מחנה הנוער והפתיחה של האולימפיאדה. יום רב אירועים ועל כן לישון, שלכם באהבה עזה, אני." כך חתמתי את המכתב. סבלנות להתעכב ולפרט לא היתה לי. דווקא ממה שלא סיפרתי עולה קוצר הנשימה של ההתרגשות וגודש האירועים. התצלום שלי ושל תמר ליד גלגלי הענק צולם אם כן למחרת כתיבת המכתב.
סבתא שלי שמרה על המעטפה ששלחתי לה ועליה חותמת מיוחדת. הפקיד בדואר מילא את בקשתי המפורשת שהחותמת תהיה ברורה. אני מתבוננת בה עכשיו, עדיין ברורה מאוד. עשרים ושישה באוגוסט 1972, יום פתיחת המשחקים האולימפיים במינכן. על המעטפה מדבקת ענק ובתוכה משובצים ארבעה בולים שיחד יוצרים איור של המתחם האולימפי, עם כל מתקני הספורט והאגם. אולי זה האגם הכחול שבו צילמתי את יובל, תמר והג'ינג'י? את הכפר האולימפי במינכן הקימו במרחק ארבעה קילומטרים ממרכז העיר, באזור שבו רוכזו לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הריסות הבניינים שהופצצו. ההריסות יצרו "הר" שאורכו מעל קילומטר וגובהו שישים מטרים. את ההר השאירו על כנו, וחפרו לצדו אגם מלאכותי. בעפר שנחפר כיסו את הר ההריסות ויצרו את הגבעה האולימפית ואת נופי הפארק ובנו את האצטדיון והמגורים. וילי דאום, הנשיא של הוועדה האולימפית הלאומית, אמר שהמשחקים האולימפיים במינכן ייזכרו בתור "המשחקים השמחים".
המעטפה החומה אצלי כל השנים, נודדת איתי מדירה לדירה ומארון לארון. הקרינה ממשיכה לבקוע ממנה, נטולת מראה, צליל או ריח, לא מורגשת. אני פורשת עיתון גרמני נוסף, עיתון ערב, "Abendzeitung", משישה בספטמבר 1972. עצרו את המשחקים ליום אחד וקיימו טקס זיכרון באצטדיון האולימפי. היציעים מלאים, כמו בטקס פתיחת האולימפיאדה. אבל הפעם אנחנו, הספורטאים הצעירים, לא היינו חלק מהרקע, צופים סבילים אי-שם במרומי היציע. נתנו לנו מקום של כבוד. צירפו אותנו למשלחת האולימפית, וכך זכיתי לדרוך על מסלול הריצה ועל הדשא באצטדיון האולימפי. לטקס הגיעו 100,000 איש. בעיתון הערב תצלום של צעיר עם תלתלים, משקפיים וכיפה לבנה. יכול להיות שזה יובל. בעמודים הבאים תצלומי המסוקים המפוצצים והשרופים לאחר ניסיון ההצלה שכשל. כותרת עיתון הערב באותיות שמנות מעל לתצלום טקס הזיכרון: Die Spiele gehen weiter — "המשחקים חייבים להימשך." אנחנו לא המשכנו. לאחר הטקס באצטדיון הסיעו אותנו לשדה התעופה. כולנו יחד עלינו למטוס — החיים והמתים.
במעטפה מצאתי גם עיתונים בעברית. תצלום החדר שממנו הוצאו בני הערובה אל ההליקופטרים. על המיטה תיק ספורט ועליו סמל האולימפיאדה, דומה לתיק שלי, ועל הרצפה כתמי דם. "בחדר המיותם שבביתן הישראלי מונחים תיקיהם של ספורטאינו שהמסע לאולימפיאדה הפך למסעם האחרון." העיתון הזה קרוע לכל אורכו, משוסע לשני חלקים. אולי רציתי לאבד ולהשמיד ולא לזכור. עיתון נוסף בגרמנית משמונה בספטמבר. תצלומי הטבח נדחקו לעמודים האחוריים. בעמוד הראשון שלוש המנצחות בריצת 400 מטרים מחייכות ומציגות את המדליות שבהן זכו. בעמוד האחורי תצלום של חברי המשלחת לאחר טקס הזיכרון, הגברים והנערים עדיין חובשים כיפות לבנות, עדיין עולים למטוס. תצלום של אסתר שחמורוב נתמכת באביבה בלס, אך הכיתוב מציין את אסתר בלבד. בתצלום נוסף הקומנדקרים עם הארונות בשדה התעופה לוד. עמדנו שם בשמש הקופחת ונישאו נאומים חוצבי להבות ומישהו צנח והתעלף, אני לא זוכרת מי. בעיתון "הראלד טריביון" מיום שישי, שמונה בספטמבר, תצלום מזווית אחרת של המשלחת שלנו עומדת ליד המטוס. אני מקרבת זכוכית מגדלת, מזהה את עצמי בז'קט הרשמי, חצאית מיני בהירה וגרביים לבנים עד הברכיים. סימן ההיכר שלי.
לא זוכרת את הרגע שבו סיפרו לנו ומי סיפר. אספו את כולנו. זוכרת אותנו צמודים לטלוויזיה דוברת גרמנית בלבד. שמועות רצות. יודעים שמוני ויוסף רומנו נהרגו מיד. ניסו לחסום את הכניסה לחדר. לא מקבלים אינפורמציה. יודעים שנלקחו בני ערובה. חסר מידע. מאוחר בלילה הלכנו לישון. מן הבוקר למחרת יש לי רק זיכרון צלול אחד — כמו בתצלום שבו פרט אחד ממוקד והשאר מרוחים, מטושטשים — פניה של רותְלי, המדריכה החברתית שלנו. תווי פניה מחוקים, אבל אני זוכרת את הבעת הזוועה שאמרה הכול. היא לא היתה צריכה להגיד או להסביר. הבנו תכף שמשהו נורא קרה. ומאז הכול דחוס כאילו מישהו מריץ את הזיכרונות במהירות כפולה וכולנו בובות ממוכנות הפועלות כרובוטים צייתנים בשרשרת. שורה של טקסים. טקס הזיכרון באצטדיון האולימפי במינכן. הטיסה לארץ. טקס בשדה התעופה לוד מסביב לקומנדקרים עם הארונות. משם נסענו לבית הקברות ורק אחר כך חזרנו לשדה התעופה לקחת את המזוודות שלנו. שמעתי נאומים ומילים ובכי. שמעתי גם את עצמי בוכה, אבל ממרחק, דרך שכבות הבידוד של ההלם המפושט, כאילו מישהי אחרת בוכה. הקשבתי גם להבטחות מתלהמות ולשבועות קדחתניות ולמילים נבובות. ואז תמו הטקסים, ודממה השתררה.
את התיק הלבן ומכנסי הריצה קברתי עמוק בארון. עד מהרה נדמו גם הניתוחים בעיתונים ותמו הראיונות עם האלמנות והיתומים וההורים השכולים. במקום לחיות את ההווה חייתי את מה שיכול היה להיות. אם. אם לא היה כל כך קל להגיע למגורי הישראלים. אם לא היו סומכים רק על שמירתם של הגרמנים. אם הקומנדו הישראלי היה מבצע את החילוץ. אם אסתר שחמורוב היתה עולה לגמר.
בשנים-עשר באוקטובר 1972 הוזמנו לעצרת אבל והתייחדות עם י"א חללי האולימפיאדה במינכן, במעמד ראש הממשלה גולדה מאיר. הייתי שם. ההזמנה שמורה אצלי, היכל התרבות, גוש ג', שורה 32, כיסא 35. לא זוכרת מאומה מהטקסים. יודעת שהייתי ולא זוכרת דבר מהנאומים. רק את הפלצות על פניה של רותלי כשהעירה אותנו באותו בוקר. מצאתי אפילו תעודה מינואר 1973 על תרומה לנטיעת עצים ביער קק"ל לזכר אחד-עשר החללים. וגם כרטיס מקום עמידה שמחירו חמישה מארקים גרמניים לכניסה לאצטדיון האתלטיקה בתאריך שבעה בספטמבר 1972, ריצת חצי הגמר לנשים ב-100 מטרים משוכות. על הכרטיס מוטבעת חותמת: Olympisches Jugendlager.
האם פחדתי? לא זוכרת תחושת פחד, וגם לא כעס או שנאה. הרגשתי חלולה וקהת חושים. אולי זאת היתה ההגנה הטובה ביותר — להתנתק. הבורות אף היא הגנה עלי — לא עסקתי בסמליות הסבוכה של רצח ספורטאים יהודים במינכן, גרמניה, בידי פלסטינים מארגון ספטמבר השחור. לא ידעתי על אירועי ספטמבר 1970 והקשר המפותל שלהם לספטמבר 1972. לא ידעתי שמבצע הרצח נקרא בידי מתכנניו "בירעם ואיקרית" ולא הכרתי את סיפורם של העקורים שפונו מבתיהם למשך שבועיים ימים בלבד, שבוע לאחר שהכפרים נכבשו בידי כוחות צה"ל באוקטובר 1948, "עד שלא תהיה מניעה ביטחונית לשובם". לא ידעתי על המאבק המשפטי שהם מנהלים מאז 1951, שיוּתר להם לחזור לכפריהם כפי שהבטיחו השלטונות הישראליים. הייתי עסוקה בהישרדות, בחזרה לחיים, במאמץ לשכוח ולהדחיק. כמו כולם הייתי טועה וצודקת.
אולי לא רציתי לחשוב, אולי היה לי נוח יותר לראות את האירוע כמנותק מהקשרו, מחוץ למקום ולזמן. אבל בפנקסנות של רגשות האשמה, בהנהלת החשבונות של הערך העצמי, יצאתי חייבת. לא מספיק ספורטאית, לא מספיק קורבן, לא מספיק גיבורה-מתה. ועם הזמן נמחקו הפרטים הספציפיים ונשארתי בשוליים עם ה"לא מספיק". כמו בתעודות בית ספר של פעם. מצוין, טוב מאוד. כמעט טוב מאוד. טוב. מספיק בקושי. ובתחתית הערימה הגרוע מכול, לא מספיק.
בקיץ הבא נסעתי שוב לגרמניה עם נבחרת מכבי ושוב עם נבחרת ישראל. אל מול כל הנאומים והניתוחים העיתונאיים והכתבות קורעות הלב, בניגוד מוחלט לגיבובי מאות ואלפי המילים, עמדה שתיקה דקה. איתנו איש לא דיבר על מה שקרה. ציפו שנמשיך הלאה, נתגייס לייצג את המדינה — החיים חייבים להימשך. והם נמשכו, דורסים ומעלימים מעין את הזיכרון, שומרים אותו נעול ונצור. אפילו עם יעקב לא דיברתי. גם לא סיפרתי לו על יובַל ואיך לילה אחד נשארנו ערים כל הלילה ושרנו שירים של החיפושיות והתנשקנו ואיך קנינו חולצות תואמות ואחר כך גיליתי שקנה שתיים, אחת בשבילו ואחת בשביל החברה שלו שעליה לא סיפר לי. וכך יכולתי להמשיך ולשבץ באלבום שלושה תצלומים צבעוניים מאוסנבריק, 1973. יובל ואני באצטדיון, תמר ואני בגינת הבית שבו התארחנו, שפע של ורדים אדומים בפריחה ססגונית. וגם קטע מעיתון. הפעם שמרו עלינו אנשי ביטחון ישראלים שהצטרפו לנסיעה. כשהמטוס נחת הוא הוקף מיד בקומנדקרים וג'יפים. באצטדיון הספורט הוצבו שומרים מזוינים סביב-סביב. באו לצלם אותנו לכתבה בעיתון. היינו סנסציה קטנה. תחת התצלום הזה כתוב: "הנבחרת הישראלית הלאומית באתלטיקה קלה מתארחת באוסנבריק! באמצע הקופץ לרוחק יובל. משמאלו לאה ומימינו אביבה בלס שניצלה מהטבח במינכן." טעות בזיהוי: משמאלו של יובל ישבה תמר ומימינו ישבתי אני ולא אביבה בלס. בתצלום התחתון אכן מופיעה לאה ומשמאלה אחד מאנשי הביטחון במשקפי שמש, גם הוא חלק מהנבחרת עכשיו. הוטלנו אל תוך האנונימיות הקולקטיבית — קורבנות וניצולים, קורבנות פוטנציאליים ומקרבנים, עבר ועתיד. יהודים, ערבים וגרמנים במרוץ שליחים שאין בו מנצחים. מתי נשים לזה סוף, נסרב למתוח יד אחורנית, לא נקבל ולא נעביר הלאה, נשמוט את המקל.

"דברים שמצאתי במחסן המשפחתי" / עדנה גורני. הוצאת אחוזת בית.