יש באנגלית מושגים שאין להם תרגום מספק בעברית. אחד מהם הוא "Whistleblower" - כינוי למי שמילאו תפקיד במערכת סגורה כלשהי, ואז יצאו ממנה לאור השמש כדי לחשוף עוולות שמתקיימות בה. לרוב הם עושים זאת באומץ ובאלטרואיזם, תוך שהם מסכנים את עצמם וכשטובת הציבור בלבד לנגד עיניהם.
מובן שהקולנוע אוהב גיבורים מעוררי השראה שכאלה. לאורך השנים ראינו שלל סרטים בכיכובם, וכעת יש לא פחות משניים כאלה על המסכים שלנו: "פרשת המים" האמריקאי, שעלה לפני שבועיים, ו"סודות מדינה" הבריטי, שעלה בסוף השבוע האחרון.
הסרט עוסק בסיפורה של קתרין גאן, כאן בגילומה של קירה נייטלי, שהיתה עובדת זוטרה למדי באחת מסוכנויות המודיעין הבריטיות. ב-2003, בשיאה של המחלוקת סביב ההצטרפות למלחמה בעיראק, נפל לידיה תזכיר החושף מעט מן המניפולציות הלא כשרות שנלוו למבצע השנוי במחלוקת. היא הדליפה אותו לתקשורת, מתוך מחשבה שהוא יוביל אותה לבצע תחקיר בנושא, אך עיתון האובזרבר פשוט פרסם את המסמך במלואו, מה שהוביל במהרה לחשיפתה ולהעמדתה לדין.
בדיעבד, המסמך המדובר היה מינורי יחסית לאור גילויים אחרים סביב הבוץ העיראקי, אבל הפרשה הזאת צמחה לממדים משמעותיים משתי סיבות. הרשויות הבריטיות החליטו שלא בטובתם להפוך את גאן לדוגמה, למען יראו וייראו, והחלו להתעמר בה באכזריות. בין השאר, הם ניצלו את העובדה שבן זוגה הוא מוסלמי שלא נולד באנגליה כדי להפעיל עליה לחץ. מנגד, הסניגורים שלה בחרו בחוכמה להפוך את ההליך המשפטי נגדה למשפט על עצם החוקיות של המלחמה, ואז התברר כי לנציגיו של טוני בלייר אין כל כך מה להגיד להגנתם.
את הסרט ביים גאווין הוד הדרום-אפריקאי, מי שזכה באוסקר באמצע העשור הקודם על "טוטסי" ומאז מתמחה בעיקר במותחנים פוליטיים, למשל "עין בשמים". ב"סודות מדינה", מה שהוא לא עושה חשוב לא פחות ממה שהוא כן עושה. אין כאן ניסיונות לנפח את הסיפור מעבר לממדים המקוריים שלו, אין שמאלץ ואין דידקטיות וגם אין הירואיות. כל מה שיש זה תיאור מדוקדק, משכנע, הגון ומרתק של השתלשלות העניינים, שמכבד את האינטליגנציה של הצופה, ועדיין מצליח לשמור על מתח ועל עניין.
בניגוד לסרטים רבים מזן ה-"Whistleblower", "סודות מדינה" גם לא חוטא בפולחן אישיות מוגזם של גיבורתו. לעתים קרובות היא אפילו לא נוכחת בתמונה, אלא מפנה את הבמה לשלל דמויות אחרות המרכיבות כאן פסיפס מרתק של המערכת המשפטית, התקשורתית והמודיעינית שמאחורי הפרשה. כמיטב המסורת הבריטית, את רובן מגלמים שחקני אופי העושים עבודה מעולה, ובולט בעיקר ריף פיינס כסניגור של גאן.
מסורת בריטית נוספת באה כאן לידי ביטוי: האנטי ממסדיות. יש ב"סודות מדינה" בוז מוחלט וחסר פשרות נגד הממלכה וכל הזרועות הרשמיות שלה, והוא אף מתאר תמונת מציאות בה יש שתי ישויות נפרדות עם אינטרסים מנוגדים: המדינה והעם. במשפט המפתח של הסרט, שלמרות הפומפוזיות שלו מתברר כי נאמר במציאות ואינו המצאה תסריטאית, גאן אף מצהירה: "העבודה שלי היתה לשרת את העם הבריטי, לא לעזור לממשלה לשקר לו".
בצד המעלות, יש בסרט גם חסרונות. קירה נייטלי היא שחקנית אהובה, אבל אולי זו היתה טעות לבחור דווקא בכוכבת כה מוכרת לגלם את דמותה של גאן. לעתים קרובות, היא דומה מדי לעצמה בסרטים קודמים, ונראה שהיא משחקת את קירה נייטלי, ולא את אשת המודיעין.
נוסף לכך, כמו הרבה סרטים לפניו, גם "סודות מדינה" מציג את המתרחש במערכת העיתון בצורה שהיא נלעגת יותר מאשר אמינה. כרגיל, אנשי תקשורת עומדים כאן במרכז המסדרון ונושאים מונולוגים מצוחצחים על חופש העיתונות תוך תנועות ידיים מוגזמות, או נכנסים למערכת אחרי פרסום סקופ ומתקבלים במחיאות כפיים רועמות - דברים שקורים בקולנוע, אך לא במציאות. בהקשר זה, אחת התפניות העלילתיות מתארת פאשלה של אחת מעורכות העיתון בצורה כה מגוחכת, שהיא ראויה יותר לסרט כמו "בית ספר לעיתונאים מתחילים" מאשר לדרמת מתח פוליטית שכזו.
ועדיין, אפשר למחוא כפיים גם לסרט הזה. גם בגלל איכותו, גם בגלל האמירות החשובות שיש בו וגם בגלל עצם עשייתו. הרי כמעט כל הסרטים הקודמים שנעשו על המלחמה בעיראק והשקרים מאחוריה נכשלו בקופות. מפיקי ויוצרי "סודות מדינה" ידעו זאת מן הסתם, אך התעקשו לעשותו, כי כסף זה לא הכל בחיים. כמו קתרין גאן, גם להם יש אופי חזק, ומגיעה להם מילה טובה.