חג מולד שני: סנטה ממריא עם המון מתנות במזחלת ואני מיילד מיליון תינוקות במשמרת
יום שישי, 16 בדצמבר 2005
אני מצמיד את חיישן המוניטור לבטן של אמא cמרפאת טרום־לידה ומפעיל את המכשיר, ואז מחכה לאוושה המוכרת, פעימות לבו של התינוק. כלום. סוללות דפוקות. אני מכבה ומדליק את המכשיר עוד פעמיים־שלוש, ואז מתנצל בפני המטופלת. "מצטער, נראה לי שהוא מת". פניה של האמא צונחות כמו טירה מתנפחת בשעת הסגירה, ואני ממהר להבהיר: "המוניטור! המוניטור"!
יום רביעי, 21 בדצמבר 2005
זה התחיל עם קישוט שהודבק על הקיר במחלקת גינקולוגיה בצורת פלט אק"ג*. ואז קישטו את עץ חג המולד בכפפות גומי מנופחות ובטבעות פסרי שהושחלו בטוב טעם על הענפים. האחיות מגינקולוגיה לקחו כמה מפשקים, הוסיפו להם עיניים מתרוצצות, הדביקו להם אפים אדומים מקרטון והפכו אותם לאיילים הדוחים ביותר בעולם — לא הייתם רוצים שהחברים האלה יובילו את המזחלת שלכם לשום מקום הלילה. אחר הצהריים הכנתי זר מקסים בעזרת אחד מאנשי כוח העזר הרפואי. לקחנו חפיסת קונדומים שתוקפם פג, הוצאנו אותם מהעטיפות ומתחנו אותם, קלענו מהם זר חג מולד גדול ותלינו אותו על דלת המחלקה. לצערי, הזר לא שרד אפילו משמרת אחת לפני שאיזה רשע מרושע הוריד אותו. אבל לשמחתי, הם עדיין לא הבחינו בפיה שיושבת על עץ החג, שמתוך חצאית הטוטו שלה משתלשל לו חבל טבור מרתיע, עשוי מחוטי תפירה כירורגיים.
* אני אף פעם לא יודע איפה להציב את הגבול כשאני מסביר מונחים. כל המילים נשמעות הגיוניות לי — המופטיזיס (שיעול דמי) ברור לי לא פחות מבית חולים (בניין מפותל ומוזנח שבו משתעלים עם דם). בכל אופן, אק"ג, או אלקטרוקרדיוגרם, הוא הפלט המקושקש של הפעילות החשמלית של הלב שלכם, והוא אהוב במיוחד ברגעים דרמטיים בסדרות רפואיות. מייצרים אותו באמצעות הדבקת פדים דביקים לחזה, לזרועות ולרגליים שלכם. בשביל להשיג חיבור חשמלי טוב אצל גברים, לעתים קרובות צריך לגלח להם את החזה לפני כן. פעם ביקשתי מסטודנט לרפואה לגלח מישהו לקראת אק"ג. אלוהים יודע מה המטופל המסכן חשב שקורה כשהסטודנט הגיע למיטה שלו, הוריד לו את הזיפים וסידר לו את הפאות.
שבת, 24 בדצמבר 2005
אני מנסה להבין אם אני הוזה מהיעדר מזון או מנוחה, אבל לא, מתברר שכולם מסביבי שומעים להקת כלי נשיפה מנגנת את "הו, בית לחם הקטנה." על המאמץ — ציון לשבח; על האיכות — אלוהים ישמור, תפסיקו, אני מתחנן! לאחר שאני מסיים להשיב את הּפֶרינאּום שמולי להגדרות היצרן באמצעות חוט ומחט, אני מחליט לחקור, יוצא למסדרון הקומה השנייה ורוכן מעל המעקה כדי לזהות את מקור התופת. במבואה עומדים שישה או שבעה תלמידי בית ספר עם כלי נגינה, וסביבם, בחצי מעגל, מקהלה של בערך שלושים תלמידים נוספים. ובעודם שוחטים קלאסיקה אחר קלאסיקה בחריקות ובצפצופים — ומאבדים ביטחון עם כל בית שחולף — אני מוצא את עצמי במפתיע... איך קוראים לתחושה הזאת? לא בדיוק נהנה מהשירים, אלא... טוב, נו, נהנה מהם. כאילו הקקופוניה הזאת מעוררת בי באורח פלא זיכרונות מאושרים מחגי מולד מן העבר ונותנת חיבוק חם למערכת הלימבית שלי. להתבונן בילדים האלה, במדים המגונדרים שלהם בערב החג (הם בטח היו מעדיפים לשקשק אריזות מתנה או להתנסות באלימות במסגרת כנופיית רחוב כזאת או אחרת) — זה כמו לצפות בסצנת סיום של קומדיה רומנטית עם יו גרנט. הביפר שלי מצפצף ואני מגלה שקשה לי לגרור את עצמי בחזרה אל מחלקת יולדות. מישהו חולף על פניי, נשען על המעקה ואומר לבת זוגו, "פרסומת מעולה לאמצעי מניעה". אני עומד לצקצק בנזיפה, כשאחת המטופלות שלי מאתמול מצביעה עליי ואומרת, "זה עוד כלום. נראה איך היית מרגיש אם הבחור הזה היה צריך לתפור אותך עד החור של התחת".
יום ראשון, 25 בדצמבר 2005
זה חג המולד הראשון שלי במחלקת יולדות. ניסיתי לשכנע את עצמי (ואת א', בהצלחה פחותה) שאחרי שנתיים רצופות אנחנו יכולים להיות פחות או יותר בטוחים שבשנה הבאה תהיה לי חופשה בחג המולד. לשמחתי, האווירה במחלקת יולדות די עליזה, ויש שלל נאה של שמות חגיגיים. ברוכים הבאים, התינוקת הולי והתינוק קספר, אם כי אני חייב להודות שלזלי — אחות מיילדת בשנות השישים לחייה — נאלצה להסביר לי מדוע קספר הוא שם חגיגי. הנחתי שזה סתם שם כזה שאנשים נורמליים נותנים לכלבים שלהם ואנשים ממעמד גבוה נותנים לבן השמיני שלהם. אבל מתברר שנרדמתי קצת יותר מדי פעמים בשיעורי הדת בבית הספר, וששמותיהם של שלושת האמגושים חמקו ממני עד היום. לפחות לא קוראים לילד בלתזאר, שם שהיה מגביל את מסלולי הקריירה האפשריים שלו לאוצר במוזיאון או לנבל בסרטי דיסני. בואו של קספר לעולם מעורר דיון ארוך בין האחיות המיילדות בנוגע לשמות־חג אחרים — החל מרובין, עבור בגרייס וכלה בגבריאל, ואז הן עוברות לדבר על השמות שיצאו מהאופנה — קרול וגלוריה וכו.' לזלי אומרת בצער: "נואל תמיד היה שם פופולרי, עד שנואל אדמונדס דפק את זה".
השיחה נקטעת בצפצוף הביפר שלי. המטופלת ב"ק, בשבוע השלושים להיריון, מדממת מתנוך האוזן השמאלי. ליתר דיוק, הדם קולח בשטף מהתנוך השמאלי שלה. נראה לי שבערך ליטר של דם נספג במגבת המטבח שהיא הביאה איתה, בבגדים שהיא לובשת ובמדים שאני לובש. אין לי מושג מה קורה, אבל אני כן יודע שדם הוא לא משאב אין־סופי.
אני קורא לסטן, אחד המתמחים הבכירים. הדיבר הרפואי החשוב ביותר הוא "ראשית, אל תזיק," אבל אני מתאר לעצמי ש"אל תעמיד פנים שאתה יודע מה אתה עושה" נמצא גם כן די גבוה ברשימה*. הוא חושד שאני סתם עושה רוח, ושלמטופלת שלי יש איזו נקודת דם קטנה באוזן, וזה הכול. "אין סיכוי שזה ליטר — גם קצת דם יכול לעשות המון בלגן". אני מתחנן בפניו שיבוא מהר, ואז מכניס לה עירוי, שולח דמים לבדיקה, מזמין ארבע מנות דם מוצלבות ומצמיד חזק כמה פדים גדולים לאוזן שלה. סטן בא אחרי כמה דקות. "וואו, כן, זה לגמרי ליטר". ועוד האוזן נטויה. הוא שואל את אותן שאלות שאני שאלתי: "זה כבר קרה פעם"? — לא. "יש לך הפרעות קרישה"? — לא. "נפצעת באוזן"? — לא. הוא מבצע בדיקה קצרה אך מבולבלת של המטופלת, אפילו שאי אפשר לראות הרבה מעבר לסילון הדם. ואז הוא מתקשר לחבר הטלפוני שלו. מר הס, הבכיר של מחלקת יולדות, אומר לו לתת למטופלת זריקת סטרואידים כדי להאיץ את הבשלת הריאות של התינוק למקרה שהוא יזדקק ללידה מוקדמת היום, ולהזעיק צוות מאף־אוזן־גרון. מתמחה בכיר מכירורגיה כללית עונה לביפר כי אא"ג נמצאים היום בכוננות בבית*.
הוא מעיף מבט במטופלת — שבשלב הזה נראית מודאגת מאוד, ואפשר להבין אותה — ואומר למתמחה הבכירה מאא"ג שהיא חייבת לבוא. מצב הרוח נהיה הרבה יותר קודר בינתיים — מצעד של רופאים מתחומי התמחות יותר ויותר ספציפיים מגיעים לחדר, ופתרון אין. מעבירים את המטופלת ליחידת התאוששות בתוך מחלקת יולדות, וארבע מנות דם נוספות כבר בדרך. המתמחה הבכירה מאא"ג מזעיקה מיד את הבכיר הכונן שלה מהבית, וכולנו מרגישים הרבה יותר טוב עכשיו שלא ידענו את התשובה בעצמנו. הבכיר מאא"ג אומר למטופלת שהוא צריך לנתח מיד כדי לעצור את הדימום, ונראה כאילו יש לו איזושהי תוכנית שאמורה להשיג את המטרה הזאת. מר הס מגיע. בכל רגע מגיעים עוד ועוד אנשים — רופאים מרדימים, מומחים לרדיולוגיה פולשנית, המטולוגים. בבושקה של רופאים. אבל העבודה במחלקת יולדות לעולם אינה פוסקת, ומכיוון שאני לא יכול לטעון שאני תורם יותר מדי למסיבה הזאת, אני הולך לבדוק את מצבן של תשע המטופלות שהצטברו במיון יולדות בזמן שאנחנו שיחקנו במשחק הנודע "מה קורה למטופלת הזאת, למען השם — ואם היא תמות, האם זה באשמתי"? אחר כך אני ממשיך למיון כללי כדי לעזור בכמה התרחשויות גינקולוגיות, ולבסוף חוזר לעזור בקיסרי. עד שאני יוצא לשאוף קצת אוויר, אני שומע שהמטופלת ב"ק יצאה מחדר הניתוח, שהתינוק עדיין ברחם במצב תקין ושהדם הפסיק להשפריץ. האבחנה היא מלפורמציה עורקית־ורידית באוזן*. זה לא משהו שקראתי עליו אי־פעם, אבל "הגוף לא מתעניין בספרי לימוד", כמו שאוהבים לומר אצלנו. והוא לא מתעניין גם בלוח השנה. המספר הכולל של הרופאים, האחיות, המיילדות וצוות הניתוח שטיפלו בב"ק הוא בערך עשרים, ורבים מהם נשלפו מחיק משפחותיהם באמצע ארוחת החג. החיים נמשכים — משהו שאפשר לומר גם לשלילה ולא רק לחיוב — בין שזה חג המולד, בין שערב השנה החדשה או יום האלבטרוס הבין־לאומי. אני מבין בבהלה שלא היה לי זמן להסתכל בטלפון מאז שכל העסק הזה התחיל. מחכות לי יותר מעשר הודעות מ־א,' שמצב רוחו הטוב אוזל והולך עם כל אחת מהן, עד שהאחרונה אומרת, "מבין שאתה עסוק — מפסיק להציק לך."
"תסביר לי שוב", אומר מיטש.
"יש לה זיהום פטרייתי חריף עם נקודות ירוקות ואדומות", אני אומר.
"זאת אומרת דם"?
"לא, זה לא דם, זה... נוצץ. כמו שבבים של לק".
"אז אלה שבבים של לק"?
"לא נראה לי"... אני עומד להתחיל להסביר מההתחלה, אבל מיטש עוצר אותי, מניף אצבע אל־על כאילו הוא עומד לנצח על תזמורת וניגש לבדוק את המטופלת. אחרי חמש דקות הוא מופיע שוב, ונראה כאילו זה עתה פיצח את העלילה של דוני דארקו. "לא שאלת את השאלות הנכונות", הוא אומר, וכל הברה שיוצאת לו מהפה היא כמו סטירה קטנה ומזלזלת. "תבין, בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים תמצא את התשובה אם תיקח מהמטופלת את ההיסטוריה הרפואית כמו שצריך, עוד לפני שהסתכלת עליה בכלל". אני יודע שאני חייב לתת לו לסיים את הנאום הנפוח שלו לפני שאקטע אותו. מתמחים בכירים אוהבים לנאום נאומים כאלה מדי פעם כדי להראות שעדיין יש להם את זה, כמו איזה דוד שמתעקש להידחס בכוח לתוך ספידו למרבה הזעזוע של האנשים המבוהלים בבריכה של המלון. אחרי שהוא מסיים, אני שואל אותו מה הייתה השאלה הנכונה. "האם השתמשת לאחרונה בסוכרייה על מקל בתור דילדו"? כמובן! בכל אופן, עכשיו יש לי אנקדוטה חדשה לשבור איתה את הקרח במסיבות.
* הופתעתי לגלות בשלב די מוקדם בעבודה, שלמטופלים לא אכפת בכלל אם אתה מרים ידיים ואומר להם שאתה קורא למישהו בכיר יותר. זה אפילו מוצא חן בעיניהם — ככה הם זוכים לקבל טיפול ממישהו טוב יותר. זה כמו לקבל שדרוג לא צפוי בצ'ק־אין, כמו כפל מבצעים.
* אא"ג ידועים גם כ"ארוחת ארבע וגולף" — בחירה נינוחה לתחום התמחות אם אתם לא אוהבים משמרות חג. ראו גם: דְרמטוב־לי־בבית.
* מום עורקי־ורידי הוא תקלת יצרן נדירה, שבה נוצר מין צומת דמוי ספגטי של עורקים ּוורידים. ברוב המקרים זה קורה במוח, אבל זה יכול לקרות בכל מקום. למומים האלה יש נטייה לדמם בלי הפסקה, וזה שכיח יותר בזמן היריון.
יום רביעי, 4 בינואר 2006
אחרי כמה חודשים של המתנה בנשימה עצורה מגיעה הפסיקה הסופית לגבי משמרת ממלא מקום שעשיתי בבית חולים פרטי באוקטובר, בליל המעבר לשעון החורף. השעון זז לאחור במהלך המשמרת, ואני דיווחתי על שלוש־עשרה שעות עבודה.
"משמרות מוגדרות כשתים־עשרה שעות", נובח המייל, "יהיה אשר יהיה מספר השעות שעבדת בפועל". מי צריך את חוקי המרחב והזמן כשיש לך את המדריך המנהלי שהאפס הזה רפרף עליו כדי לתת לי תשובה? אני די בטוח שאילו הייתי עובד בלילה שהשעון זז בו קדימה,
היו משלמים לי רק על אחת־עשרה שעות.
יום חמישי, 5 בינואר 2006
"אני לא רוצה למות", אמרה המטופלת ג"מ בעצב. אף אחד לא רוצה למות, כמובן — זה טבע האדם — אבל הופתעתי לשמוע את זה מאישה בת תשעים ואחת. אנחנו מותנים לחשוב על אנשים כאלה כעל אנשים שחיים ארוכים ומלאים מאחוריהם, אבל כששוכבים במיטה בבית החולים וכל הסימנים מעידים על פרישה קרבה ובאה מהעולם, הגיל מפסיק לשחק תפקיד. אם כבר, עשרים השנים הנוספות שהיו לך כדי לחשוב על העמוד האחרון בסיפור חייך מקשות כנראה את סיומו. אני מחליט שהכי טוב להעמיד פנים שלא שמעתי מה היא אמרה, וממשיך להחדיר את העירוי לתוך ידה — כאילו התרכזתי כל־כך חזק עד שהתחרשתי. היא חיכתה עד שהעירוי היה בפנים ואז נגעה לי ביד. העור שלה היה רפוי כל־כך, בקושי אנושי. "זה הסוף"? שאלה, ועיניה ניסו ללכוד את עיניי, שבהו בה במבט ריק. "אני הולכת למות"? היא ידעה. היעדר התשובה שלי בפעם הראשונה היה כמו אישור שבשתיקה. והיא באמת הלכה למות — היה לה עוד יום לכל היותר. ככל שאני פוגש יותר מטופלים, ככה אני מזהה את זה מהר יותר — ולא רק במדדים ברורים וקשיחים כמו קצב נשימה או ספירת דם, או אפילו בסימנים קליניים כמו נשימה מאומצת וכתמים בעור. זאת הילה, אם מותר לרופאים להשתמש בכלל במילה כזאת, והעבודה בגינקולוגיה אונקולוגית הפכה אותי להרבה יותר מודע אליה. אף פעם לא שאלו אותי את השאלה הזאת עד לאותו הרגע, ולא היה לי מושג איך לענות. כל יום מביא איתו אתגרים חדשים שאין לי שליפים בשבילם, כמו סיוט חוזר שבו אתה ניגש למבחני סוף הסמסטר שיכור ובלי שהתכוננת. אחרי שתיקה ארוכה נשברתי ושיקרתי: "לא, אל תדברי שטויות"! לא סתם "לא," אלא "לא, אל תדברי שטויות"! — מרחתי אותה והולכתי אותה שולל בתשובה לשאלה האמיצה מכול. היא השיבה לי מבט שאין בו שמץ של הקלה, חייכה חיוך קלוש כדי להעמיד פנים שהיא מאמינה לי, ואז השעינה את ראשה אט־אט לאחור והביטה מעלה אל התקרה כאילו היא מדמיינת את עצמה בין הכוכבים. ברגע שקשר העין שלנו התנתק, המצאתי איזה תירוץ ועפתי משם*.
הבנתי שאף פעם לא דיברתי על מוות עם מטופלים — דיברתי על זה עם המשפחות שלהם, עם העמיתים שלי, אבל לא עם המטופלים עצמם. במשך שאר משמרת הלילה הזאת אני שואל את עצמי באובססיביות מה הייתי צריך לומר. היא רק רצתה שמישהו ייתן לה תשובה כנה ויאשר את מה שהיא כבר יודעת בתוך תוכה. בגיל תשעים ואחת היא הרוויחה ביושר את הזכות הזאת. אבל אני פחדתי מדי לומר לה את האמת ואכזבתי אותה. כשאני אגיע ליום הזה, אם אהיה מסוגל להציג לרופאיי את השאלה הזאת, אני רוצה שהם יהיו כנים איתי — ואז אני רוצה שהם יחברו אותי לבקבוק הוודקה הכי גדול שהם
יוכלו להרים.
בסוף המשמרת אני גורר את עצמי בחזרה למחלקה שלה. אני אומר לעצמי שאדבר איתה שוב, ועושה לעצמי שיחת הכנה בדרך. אתה יכול, אני אומר לעצמי, אתה חייב לה את זה. אבל למרבה הבושה, אני מקווה שלא אצטרך. בחדר מספר שלוש יש מיטה ריקה. אני לא צריך.
* קתרין מניקס, מומחית לרפואה פליאטיבית, כותבת בצורה נפלאה ונוגעת על הנושא הזה בספרה With the End in Mind. לא רק רופאים צריכים ללמוד לדבר על מוות בפתיחות ובלי פחד, אלא כולנו.
מתוך "זה הולך לכאוב בחגים" מאת אדם קיי. מאנגלית: תומר בן אהרון. הוצאות הכורסא ומודן.