עכשיו זה רשמי: כל איטליה בבידוד, בעוצר - עד השלושה באפריל. אחר כך, נראה מה יהיה. המציאות שאנחנו חווים בימים האחרונים עולה על כל דמיון. היא ממחישה לנו עד כמה אנחנו שבירים, חסרי אונים ואובדי עצות מול מצב חסר תקדים שכזה. אין לנו ברירה אלא לגייס מולו את כל התושייה והערנות שלנו.
אז כולם בבית, חוץ ממי שהעבודה שלו חיונית או מי שמצבו הבריאותי חמור וצריך להתפנות לבית חולים. השאר נשארים בין ארבעת הקירות שלהם - אין לנו ברירה אחרת.
מסעדות וברים נסגרים בשש בערב. בתי ספר ואוניברסיטאות סגורים בכל שעה, ומנסים להתארגן מחדש באמצעות שיעורים וירטואליים. עסקים מנסים להמשיך כרגיל, אבל בהתאם לכללים החדשים. אורח החיים שלנו משתנה, וכך גם המודעות שלנו לסיכונים והפחד שלנו לגורלם של הסובבים אותנו. הפכנו לגיבורים של סרט שאנחנו לא יודעים מה יהיה בסופו.
הכל עצר מלכת. הרחובות נראים נטושים. חנויות סגרו את שעריהן, וכך גם המרכזים המסחריים. רק מיני-מרקטים ובתי מרקחת מסוימים נשארו פתוחים. כל האירועים הספורטיביים למיניהם, מכדורגל ועד כדורעף, בוטלו. רק מפגשים בינלאומיים, למשל בליגת האלופות, יתקיימו כמתוכנן - אבל בלי קהל. נוסף לכך, אסור לנו להתחבק או להתנשק וכל אחד צריך לשמור מרחק מן האחר. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה ריחוק שמנוגד לחלוטין לאורח החיים האיטלקי - וקשה לנו מאוד להסתגל אליו.
הפגיעה הקשה מכל היא בתרבות. כל ההתקהלויות הפומביות מחוץ לתחום, כך שאין הופעות, אין קונצרטים, אין הצגות, אין מוזיאונים ואין בתי קולנוע. האולמות התרוקנו לאט לאט. בהתחלה היו כאלה שנשארו פתוחים, אבל מי שרכש כרטיס היה צריך לשמור מרחק של מטר לפחות מכל צופה אחר, ועכשיו כל בתי הקולנוע נסגרו לחלוטין. זה מעולם לא קרה בימי חיי.
אנחנו חווים דרמה כלכלית ואמנותית שלא מאפשרת לסרטים להיות מופצים ולפסטיבלים לצאת לדרך. הכל נדחה או מבוטל. במאים, במאיות, שחקנים ושחקניות - כולם ביטלו כמובן את קמפיין השיווק שתוכנן להם, וגם אני דחיתי את כל הביקורות והראיונות שעמדתי לפרסם.
לעיתונאי קולנוע כבר אין כל כך מה לעשות. היחידים במדורי התרבות שעוד יש להם עבודה אלה מבקרי הטלוויזיה או הספרות. זה המצב כרגע, ואפשר רק לקוות שהוא יעבור מהר.
האמת שמתוקף העבודה שלי אני רגיל לעבוד מהבית, אבל זה מצב שונה כמובן. אני משלב את העבודה מהבית עם נסיעות תכופות מאוד לאירועי קולנוע שונים באיטליה וברחבי אירופה - וכרגע אין כאלה, והם גם לא נראים באופק. פסטיבל קאן, האירוע הכי חשוב בלוח השנה שלנו, אמור להתקיים בעוד חודשיים, אבל נמצא בסכנה גדולה.
כל זה גם מציב אותי בצרה גדולה, כיוון שאני פרילנסר, כמו רבים מעמיתיי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות חולים ולא יכולים להרשות לעצמנו להפסיק לעבוד אפילו לרגע. אז מה נעשה? נצטרך לחשוב ולמצוא פתרונות. גם בהקשר זה, אין ברירה אחרת.
האוויר שאני נושם מרגיש אחרת, כבד יותר. ברחובות אין כמעט נפש חיה, חוץ אולי מאשר במחסומים בהם עוצרים אותך כדי להזדהות ולשאול לאן מועדות פניך. בתקופה הקרובה, כל אחד חייב לדווח לאן הוא הולך ומאיפה הוא בא.
אולי בעצם זה לא רק מרגיש כמו מלחמה - זו מלחמה. אנחנו נלחמים כדי לחזור לשפיות, לעבודה יומיומית. אנחנו נלחמים כדי ליהנות שוב, כדי להתעצבן שוב, ומעל הכל - כדי להיות חופשיים שוב.
כנראה שכבר לקחנו את החופש הזה כמובן מאליו. עכשיו נלמד להעריך אותו מחדש. כשאני פותח את החלון אני לא שומע דבר מלבד קולה של השתיקה. אנחנו נתגבר עליה, נתגבר על הכל, ונעשה זאת גם בעזרת כוחן של המילים.
אנדרה ג'יורדאנו, תושב קומו שבצפון איטליה, הוא עיתונאי תרבות איטלקי בכיר, המתמחה בקולנוע. הוא גם מייסד ומנהל אמנותי של פסטיבל קומו מאז שנת 2013.
השתתף בהכנת ובתרגום הכתבה: אבנר שביט.